בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרט חייה של חוקרת סרטן השד

המדענית מארי־קלייר קינג אחראית לכמה מפריצות הדרך החשובות ביותר בגנטיקה, בהן הגילוי שאנחנו חולקים 99% מהגנים עם השימפנזים ומציאת הגן המעורב בסרטן השד. היא אף סייעה במציאת “הילדים האבודים” בארגנטינה, אבל דבר לא הכין אותה לכך שהלן האנט תגלם את דמותה בסרט הוליוודי חדש

17תגובות

יום אחד, לפני כמה חודשים, נכנסה לחדרה של פרופ’ מארי־קלייר קינג באוניברסיטת וושינגטון אחת הסטודנטיות שלה ואמרה לה שעושים עליה סרט. בהוליווד. עם הלן האנט. קינג הסתכלה עליה בסלחנות וחשבה שזה קצת טיפשי. כן, כבר אמרו לה שהיא דומה קצת לשחקנית הבלונדינית, אבל לבסס על זה מתיחה? פחחח... היא חזרה לניירותיה.

אחר כך היא הציצה באינטרנט, בכל זאת הלן האנט, ומצאה את המידע הבא: הסרט “לפענח את אנני פרקר” מספר את סיפורן של שתי נשים: אנני פרקר, שסרטן שד מתגלה אצלה לאחר שאמה ואחותה מתו מהמחלה, ומארי־קלייר קינג, גנטיקאית מבריקה מברקלי, שאחראית לאחת התגליות החשובות ביותר במאה ה–20: גילוי הגן האחראי לסרטן השד. חייהן של השתיים מצטלבים לאורך 15 שנה, עד לפגישה גורלית אחת שמשנה את חייהן.

קינג כיווצה את מצחה. כדרכה, היא ניגשה לעניין באופן אנליטי. יש לה שתי אפשרויות: האחת, לעשות מזה עניין, שהרי לא ביקשו את הסכמתה ואין לדעת מה קורה שם בסרט; והשנייה להניח לזה ולהמשיך לעסוק בשלה. היא חשבה והגיעה להחלטה. עוד נגיע אליה.

מארי־קלייר קינג היא באמת דמות לסרט. חייה, תגליותיה ופריצות הדרך שעשתה יכולים לספק די תוכן לארבעה סרטים שונים. זה התחיל כבר בדוקטורט שעשתה באוניברסיטת ברקלי ב–75’, כאשר הכתה את העולם בתדהמה כשהיתה הראשונה להראות שאנחנו והשימפנזים חולקים דמיון גנטי של 99%. פרצה מהומה.

להלן רק חלק משלל תאריה ומינוייה של קינג ‏(66‏): היא נשיאת החברה האמריקאית לגנטיקה של האדם, חברה באקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים, חברה בחברה הפילוסופית האמריקאית, בעלת תריסר דוקטורטים של כבוד מאוניברסיטאות שונות בעולם ואם יורשה לי להוסיף כמה תארים משלי בעקבות הפגישה איתה: היא אשה נמרצת, לבבית ונטולת פוזה.

“בהתחלה חשבתי שאני טועה”, היא אומרת על גילוי הדמיון בינינו ובין השימפנזים. “ציפיתי, כמובן, שיהיה דמיון. הרי דרווין טען שלנו ולקופים יש אב קדמון משותף שחי לפני זמן לא רב, ואנשים כבר השוו חלבונים של אדם ושימפנזה והראו שהם דומים. אבל 99%? זה כמו הקירבה בין שני מינים של אוגרים או של זבובי פירות! מכיוון שאת התואר הראשון שלי עשיתי במתמטיקה ולא בביולוגיה, ובגלל שאני לא טובה בעבודת הידיים שנעשית במעבדה, חשבתי שעשיתי משהו לא נכון. לכן חזרתי על הבדיקות, ניתחתי שוב את התוצאות בזהירות, ושוב קיבלתי: 99% דמיון. ישבתי עם המנחה שלי על הנתונים, ופתאום הוא הסתכל אלי ואמר: אז אולי זה בכל זאת נכון!”

הגילוי הסעיר את העולם המדעי וגם את זה שמחוצה לו. הנה ההוכחה הממשית, הפיזית, הכמותית, לקירבה המשפחתית מדרגה ראשונה בינינו ובין השימפנזים. נראה אם מישהו ינסה להכחיש את קיומה של האבולוציה עכשיו.

“אבל כל מי שעיניו בראשו”, אומרת קינג, “רואה שיש כאן פרדוקס. כי על אף הדמיון הבולט, ברור שיש הבדלים עצומים בינינו ובין השימפנזים: גודל המוח, האורך היחסי של הגפיים, היציבה, התקשורת ועוד. לכן הצענו שההבדלים הגדולים לא נובעים משינויים בגנים עצמם, אלא באזורי הבקרה שלהם”.

במילים אחרות: נראה שהאבולוציה לא חוללה שינויים גדולים בחלבונים שמרכיבים את הגוף שלנו ושל השימפנזים, אלא פעלה רק על אזורי הבקרה שקובעים כמה, מתי ואיפה ייווצרו החלבונים האלה. קחו למשל את אחד האנזימים שמשפיע על גדילת העצם. מספיק שההבדל בין השימפנזה לאדם יהיה במשך הזמן שהאנזים הזה פעיל בעובר כאשר נוצרת היד כדי שלשימפנזים יהיו ידיים ארוכות בהרבה משלנו. הווריאציות על אותו נושא הן אלה שעושות את ההבדל.

שנים מאוחר יותר, כשהטכנולוגיות לבדיקת הדנ”א השתכללו, הוכיחו ביולוגים מולקולריים את הטענה של קינג: ההבדלים בינינו ובין השימפנזים ממוקמים בעיקר במנגנוני הבקרה של הגנים.

אחרי שעשית פריצה כזאת בחקר האבולוציה עזבת את הנושא ועברת לחקר סרטן השד. מדוע?

“זה היה די במקרה. אחרי הדוקטורט התחתנתי ונסעתי עם בעלי הטרי לצ’ילה. הוא נסע כאקולוג, ואני לימדתי סטודנטים מקומיים מדע. בעקבות ההפיכה הצבאית שם נאלצנו לעזוב וחזרנו לברקלי. הייתי מדוכאת כי לא ידעתי מה עלה בגורלם של הסטודנטים שלי שנשארו שם. ואז ראיתי מודעה, שמחפשים עוזר מחקר בגנטיקה של סרטן השד. לא ידעתי כלום על סרטן, אבל חשבתי לעצמי שסרטן זה בעצם אבולוציה בקנה מידה קטן, כך שאולי זה דווקא מתאים לי. הרי מה זה תא סרטני? תא שקרתה בו מוטציה אקראית, שגורמת לו להתחלק ולהעמיד עוד ועוד צאצאים שמתחרים על משאבי הגוף עם התאים הבריאים.

“תאי הסרטן עוברים אבולוציה הדרגתית ככל שמצטברות בהם מוטציות, ומי ששורד ומשגשג הוא זה שמצליח להגדיל את החיוניות שלו: תאים שרוכשים יכולת לגדול ברקמות חדשות שאינן הגידול המקורי, כאלה שמצליחים להתחמק ממערכת החיסון, לגייס אליהם כלי דם שמייעלים את ההזנה שלהם ועוד. לכן חשבתי שהמתמטיקה שלי וכל הטכניקות שרכשתי כדי לחקור אבולוציה בין מינים יכולות לעזור לי לחקור את האבולוציה של הסרטן כשהוא עובר מדור לדור במשפחה אחת”.

איך מצאת את הגן שמעורב בסרטן השד? מה עשית שאחרים לפנייך לא עשו?

“הסתכלנו על משפחות שיש בהן הרבה מקרים של סרטן שד. סיכונים משפחתיים כאלה מעוררים תמיד את השאלה אם הם נובעים מגורמים גנטיים או לא, כי הם יכולים לנבוע גם מגורמים סביבתיים. קחי למשל מחלת ריאות כמו אזבסטוזיס. רבים מבני משפחה אחת יכולים להיות חולים בה רק כי הם חיים באותה סביבה, שיש בה אזבסט. לגבי סרטן השד וסוגים אחרים של סרטן, ההנחה המקובלת היתה שזו מחלה ויראלית. שני מדענים, שקיבלו על כך פרס נובל, הראו שסרטן מתעורר כאשר מוטציות מתרחשות בגנים מסוימים, אונקוגנים, שמקורם בווירוסים שחדרו פעם לגנום האנושי.

“מכיוון שבתקופה ההיא לא היתה גישה ישירה לדנ”א כמו שיש היום, מה שיכולתי לעשות הוא להפעיל טענות מתמטיות. כאמור, התואר הראשון שלי היה במתמטיקה, ואף על פי שמתמטיקאית דגולה לא הייתי, טבעי לי לחשוב בראש הזה. הראיתי שלשכיחות הגבוהה של הסרטן במשפחות שבדקתי יש מרכיב גנטי ושאפשר למקם אותו פיזית, על כרומוזום מסוים. זה לקח לי 17 שנה. קראתי לגן הזה BRCA1, ראשי תיבות של סרטן השד באנגלית, אבל גם של ברקלי, שבה נעשתה העבודה. כשהגילוי התפרסם הוא עורר הרבה התנגדויות כי דרך ההוכחה היתה שונה מאוד ממה שהיה מקובל אז: להפעיל מתמטיקה על ביולוגיה”.

אי–פי

הרי המתמטיקה היא גם זו שהביאה את מנדל לגלות את עצם קיומם של הגנים. הוא אמנם עשה ניסויים והכליא צמחי אפונה, אבל התובנות שלו התקבלו בגלל שהוא ניתח את התוצאות באופן מתמטי.

“המתמטיקה היא אכן כלי חזק מאוד, והיא חולקת הרבה מהמשותף עם הגנטיקה: חיפוש תבניות, מציאת דמיון ושוני. אני זוכרת שבתואר הראשון שלי במתמטיקה לקחתי קורס בגנטיקה בשביל הכיף וחשבתי לעצמי: אלוהים אדירים, אנשים פותרים חידות ועוד מקבלים על זה כסף? הוקסמתי מהאפשרות לקחת מערכת מורכבת ולנתח אותה בדרך אינטלקטואלית. היום, כשהטכנולוגיות של הביולוגיה המולקולרית מפותחות מאוד, אפשר לבחון את הדנ”א באופן ישיר. בזמני נאלצנו למצוא דרכים עקיפות, ואני ניצלתי את המתמטיקה”.

מיד לאחר מיפוי הגן החל מירוץ מטורף לחילוצו מהגנום, ותוך כדי כך נמצא גן נוסף שמעורב בסרטן השד. התברר ש–85% מהנשים שיש להן מוטציות באחד משני הגנים האלה צפויות לחלות בסרטן השד או השחלות, ולכן הן נמצאות במעקב קפדני. הן גם יכולות, אם הן בוחרות בכך, לעבור טיפול מונע ‏(על ידי הסרת השדיים והשחלות‏). מדענים גילו גנים נוספים שקשורים למחלה, אבל שני הגנים העיקריים נבדקים כיום באופן שגרתי בקרב נשים שיש להן היסטוריה משפחתית.

“זה, כמובן, נותן לי תחושה גדולה של סיפוק”, אומרת קינג. “לפני שאני נכנסת לפרויקט אני חושבת עליו המון. יש שני דברים שחשובים לי: ראשית, שהוא יספק את הסקרנות שלי, ושנית שתהיה לו משמעות עבור מישהו”.

משפחות נעלמו

במסגרת החיפוש שלה אחר משמעות הפכה קינג לפעילה במימושן של זכויות אדם ברחבי העולם. הפרויקט הראשון שבו היתה מעורבת היה “הילדים האבודים של ארגנטינה”, שהחל ב–83’. זה היה מיד לאחר נפילת החונטה הצבאית ששלטה במדינה מ–76’ וביקשה לנקות את החברה מסוציאליסטים, קומוניסטים, אינטלקטואלים, תזונאים, כמרים ומורים - כל מי שעלול היה בעיני השלטון להיחשד בחתרנות.

אנשים החלו להיעלם בזה אחר זה: סטודנטים לא הופיעו לאוניברסיטה, אנשים לא הגיעו פתאום לעבודה, משפחות נעלמו. בני אדם נחטפו מהרחוב, מהעבודה, מהבית. מדי יום חמישי היו נאספות מול הארמון הנשיאותי בכיכר דה מאז’ו נשים שילדיהן נעלמו בלי להשאיר סימן, ולמרות איסור משטרתי על התקהלויות של יותר משלושה אנשים הן צעדו ונשאו שלטים ותמונות של יקיריהן בתביעה לקבל מידע על גורלם.

“יום אחד צילצל הטלפון שלי”, אומרת קינג, “ואישה ארגנטינית ששמעה על עבודתי ביקשה שאגיע לבואנוס איירס לפגוש קבוצה של סבתות שחיפשו את נכדיהן האבודים. היו כל מיני עדויות שהילדים הקטנים שנחטפו נמסרו למשפחות של אנשי צבא ומשטרה שהיו מקורבים לשלטון. נוסף על כך, כ–120 נשים נחטפו כשהיו בהריון, והיו סיפורים על כך שהן ילדו במחנות המעצר. הסבתות ביקשו שאעזור להן לאתר את הנכדים.

נסעתי לבואנוס איירס. פגשתי את הסבתות, שסיפרו לי את סיפוריהן, ואני הסברתי להן מה אפשר לעשות בכלים הגנטיים שהיו לנו אז. נראה לי שהן פנו דווקא אלי מפני שאני מדברת ספרדית עוד מהתקופה שהייתי בצ’ילה וגם כי הייתי בגיל של הבנות שלהן והבת שלי היתה בגיל של הנכדים. יכולתי להזדהות איתן בקלות. הסיפורים היו נוראיים. אשה אחת סיפרה לי, למשל, על בתה שנחטפה ונרצחה יחד עם בעלה ושלושת ילדיהם.

“אחרי נפילת המשטר, כשהלכו לפתוח את הקברים, נמצאו בכולם עצמות מלבד הקבר האחרון, של מטילדה, שהיתה בת שמונה חודשים בזמן החטיפה. בתוך הקבר הקטן היתה מונחת פיג’מה זערורית. הסבתא ביקשה לדעת איפה העצמות של התינוקת, ונאמר לה שהן התמוססו כפי שקורה תמיד עם עצמות של תינוקות. היא שאלה אותי אם זה נכון. ובכן, עצמות לא מתמוססות, ומזה הבנו שהתינוקת לא מתה ושייתכן שהיא חיה במקום כלשהו.

"סבתא אחרת סיפרה לי שנכדתה בת השלוש הלכה לישון אצל חברה, וכאשר האם באה למחרת לאסוף אותה היא גילתה שהמשפחה נעלמה יחד עם בתה. האב המבוהל הלך למשטרה לברר מה קרה לבתו, וגם הוא נעלם. נרעשת לקחה האם את ילדה השני, תינוק בן ארבעה חודשים, ועזבה את הבית למצוא מקלט אצל חברים. בדרך ראתה מכונית של הצבא מתקרבת. היא הביטה במהירות סביבה, הבחינה בילדה בת 12 שעמדה שם, ודחפה לידיה את התינוק. המכונית הצבאית נעצרה, והאם נלקחה. שמעתי המון סיפורים כאלה”.

כדי לאתר את הילדים האבודים, שהיו אמורים להיות בגיל גן ובית ספר, ניצלו המחפשים את העובדה שכדי לרשום את הילדים למוסדות האלה צריך היה להציג תעודות לידה שלהם. כאשר סרקו תעודות כאלה נמצאו כמה שנראו מזויפות, אחרות שצוין בהן שהילד נולד בבית, עניין מאוד לא מקובל אז, ותעודות שהיו חתומות על ידי רופאים שנודעו כמשתפי פעולה עם הצבא. כך נמצאו ילדים שהיה חשד שהם “האבודים”, אבל איך מוכיחים זאת?

“היינו צריכים להראות שהדנ”א של הילד מתאים לזה של הסבתא, ולפעמים זה כל מה שהיה לנו כי גם ההורים והאחים של הילד נעלמו. מה שעשינו הוא להתמקד בקטעי דנ”א שנבדלים מאוד בין אנשים, כך שדמיון בקטע כזה בין שני אנשים חייב להעיד על קירבה גנטית ביניהם.

“מעקב אחרי אחד הקטעים האלה, שעובר רק בתורשה אמהית ‏(DNA מיטוכונדריאלי‏), איפשר למנחה שלי לדוקטורט, אלן ווילסון, למצוא את מידת הקירבה בין אנשים ששייכים לקבוצות אתניות שונות ולאתר את ‘חוה של האנושות’, אותה אם קדמונית של כולנו שמוצאה, התברר, באפריקה. אני חשבתי שאפשר לפתח את הגישה הזאת כדי להוכיח קירבה גנטית בין אנשים מאותה משפחה. כך מצאנו את התינוקת האבודה שסבתה מצאה את הפיג’מה שלה בקבר, וכך איתרנו גם את הילדה שנחטפה כאשר הלכה לישון אצל חברה. זה הפך כלי מקובל וחזק בתחום שנקרא ‘גנטיקה משפטית’.

“היו מקרים שגם אחרי שהראינו שמדובר ב’ילד אבוד’, ההורים המאמצים התעקשו להחזיק בו, ואז הלכתי עם הסבתות לבתי משפט לענייני משפחה. על סמך הראיות ביקשנו מהם לפסוק שהילדים יוחזרו למשפחותיהם הביולוגיות, אבל לפעמים ההורים שהחזיקו את הילד עירערו לערכאות גבוהות יותר. כל מקרה היה אתגר”.

כמה ילדים השבתם כך למשפחותיהם?

“הסבתות מצאו 108 ילדים. לא תמיד היו מאבקים והסתרות. במקרה של האם שמסרה את בנה התינוק לילדה בת ה–12 שעברה לידה במקרה, הילדה מסרה את התינוק לאחות המקומית, שאמרה אחר כך שהיא הרגישה כמו בת פרעה שהצילה את משה. האחות העבירה אותו לעורך דין שהבטיח לדאוג לו עד שהוריו ישובו לחפשו, וכך היה”.

קורביס

החופש לנסות

המחקר על הקירבה בינינו לשימפנזים היה מסעיר מבחינה אינטלקטואלית; הגילוי של הגן לסרטן שד היה פריצת דרך רעיונית, אבל גם מעשית, כי הוא מציל חיים; ופרויקט הילדים האבודים עסק בהצלת נפשות. מה עכשיו?

“אחד התחומים הכי מעניינים בעיני כיום הוא הגנטיקה של מחלות הנפש. זה שדה שעדיין לא נחקר היטב, והוא מושך אותי, כי אם למדנו משהו מהמחקר על סרטן השד זה שגם אם מדובר במחלה מורכבת, אפשר אולי למצוא גן יחיד שיש לו השפעה גדולה במיוחד. שאלתי את עצמי אם זהו המצב גם בסכיזופרניה. אם בוחנים היטב את האפידמיולוגיה של המחלה, אפשר לגלות כמה דברים שמצביעים על מרכיב גנטי מיוחד במינו.

“ראשית, סכיזופרניה היא עניין משפחתי, אבל אם תדברי עם פסיכיאטרים הם יגידו לך שלעתים קרובות היא פורצת גם אצל אנשים ממשפחות בריאות לחלוטין. שנית, סכיזופרניה קיימת מאז תחילת האנושות ושומרת על שכיחות גבוהה - כיום מעריכים שהיא קיימת בקרב אחוז אחד מהאוכלוסייה. זה די מוזר כי הרי יש סלקציה נגדה: יחסית לאנשים בריאים, סכיזופרנים נוטים פחות להתחתן ולהוליד ילדים, אז איך זה ששכיחות המחלה לא פחתה? “שלישית, בקרב ילדים לאבות מבוגרים שכיחות הסכיזופרניה גבוהה יותר מאשר בקרב ילדים לאבות צעירים. ואחרון חביב, סכיזופרניה שכיחה פי שניים אצל אנשים שהיו עובּרים בתקופות של רעב.

"כל העובדות האלה מרמזות על כך שסכיזופרניה היא מחלה שנוצרת בכל פעם מחדש. זו מחלה גנטית במובן זה שהיא נגרמת על ידי מוטציות בגנים, אבל במקרים רבים המוטציות לא עוברות בתורשה מהורים לצאצאים, אלא נוצרות מחדש בתאי המין של ההורים או בעובר בזמן שהוא ברחם”.

מצאתם את הגנים האלה שקשורים לסכיזופרניה?

“מצאנו שאם משווים סכיזופרנים לאחיהם הבריאים, לכולם יש אותה תדירות של מוטציות, אבל אצל אנשים עם סכיזופרניה המוטציות מרוכזות בגנים מסוימים. כאשר השתמשנו במודלים מתמטיים ובכלים של ביואינפורמטיקה ובנינו רשת בין כל הגנים האלה, נוכחנו לדעת שכמעט כולם קשורים בצורה זו או אחרת בהתפתחות המוח. יש ביניהם גנים שקשורים ליצירת תאי העצב, אחרים שמעורבים בהעברת אותות או בקליטתם, ועוד ועוד. יש, כנראה, כ–1,000 גנים שמעורבים בהתפתחות המוח, כך שיש המון אפשרויות לשיבושים. זה מסביר את העובדה שלסכיזופרניה יש הרבה פנים ושהיא למעשה אוסף של תופעות נפשיות והתנהגותיות”.

איך זה שאת ראשונה בכל דבר: הדמיון לשימפנזים, הגן לסרטן השד, הגנים שאחראיים על הנטייה לסכיזופרניה?

“אף פעם לא שאלו אותי את זה, ואני מודה שמעולם לא חשבתי על כך. תני לי לחשוב. ראשית, ברור שאני לא הראשונה שהתבלטה בכל הנושאים האלה, אבל אולי מה שהיה לי זה החופש לנסות. אני באה ממשפחה שמרנית ממעמד הביניים שאין לה שום קשר למדע. תמיד הייתי זרה לתרבות הזאת. אני גם אשה וגם הגעתי לביולוגיה מהמתמטיקה, כך שמכל הבחינות הייתי אאוטסיידרית”.

כלומר במקרה שלך את יכולה לומר שמדענית לא נולדת מדענית, אלא נעשית כזאת.

“בהחלט. היתה לי הזדמנות לפרוח כאשה בעולם המדעי מאפס. לא היו ממני שום ציפיות, ולכן צמחתי כמדענית לאט ובאופן עצמאי. יכולתי לעשות רק מה שאני מאמינה בו ולבחון את הדברים בקור רוח, בזהירות ובלי דעות קדומות. כשאת בחורה צעירה שעובדת בצד, בבדידות יחסית, אנשים מניחים לך לנפשך. אז עסקתי בשלי בזהירות, השגתי מענקי מחקר קטנים והמשכתי לעבוד מתחת לרדאר.

“ברור שאחרי שיצאתי עם התגליות שלי התחלתי למשוך אש. כבר לא הייתי מתחת לרדאר. אבל כל זמן שמדענים לא נושאים רובים אפשר להציג תוצאות שנויות במחלוקת. רמת הסיכון מתונה, יחסית. תמיד אמרתי לעצמי, שאם עברתי את הצבא בארגנטינה, אני יכולה לעבור גם התנגדויות של מדענים, ומה בעצם יש לי להפסיד? אדם חייב לקחת אחריות, להיות שיטתי ולעבוד בזהירות, ואז לעמוד מאחורי התוצאות שלו. בישראל יש הרבה אנשים כאלה, ולכן אני אוהבת לבוא הנה לעבוד איתם”.

את עובדת כאן גם עם מדענים ישראלים וגם עם פלסטינים ואת פעילה ביצירת קשרים ביניהם.

“אני פשוט אוהבת לעבוד עם החברים שלי, ויש לי חברים ישראלים ופלסטינים. ברור שאלמלא המעורבות הרגשית והאידיאולוגית שלי לא הייתי פעילה ביצירת קשרים ביניהם, אבל בסך הכל התפקיד שלי הוא לגייס כספים לטובת שיתוף פעולה מדעי פורה, לא לפזר הצהרות פוליטיות. אני מאמינה ברעיון של ‘המדען כאזרח העולם’”.

אנשים כועסים לפעמים על ששואלים נשים מצליחות, ולא גברים מצליחים, איך הן משלבות עבודה ומשפחה. אבל קראתי ששאלו אותך פעם איך היית רוצה שיזכרו אותך ואת ענית שמעל הכל היית רוצה דווקא להיזכר כאמא טובה.

“נשים נכנסות להריון וגברים לא. זו עובדה ביולוגית. ברוב המקרים, גם כיום, האם היא גם האחראית העיקרית לגידול הילדים. התקופה בחיים שבה אדם צריך לעבוד הכי קשה כדי לבסס את מעמדו המקצועי היא בדיוק התקופה שבה אשה יכולה ללדת, כך שזו בעיה קשה. לכן חשוב לבחור את בן הזוג הנכון ולהיות מאורגנים מאוד.

“צריך גם שתהיה תשתית חברתית טובה - גנים, מעונות וכדומה - ובמקרה של ישראל אני רואה שיש גם עזרה של הסבים והסבתות. אצלנו בארצות הברית זה הרבה פחות קורה, כי המשפחות מפוזרות יותר. אני באופן אישי הייתי אם חד־הורית אבל השתדלתי להיות מאורגנת וחרוצה מאוד”.

כאשר דיברנו לראשונה היית בסטוקהולם, במסגרת שבוע פרס הנובל. מה עשית שם?

“השנה, לראשונה ב’פסטיבל’ הנובל, שנמשך שבוע, נערך סימפוזיון מיוחד בהשתתפות מדענים נבחרים מכל העולם. הוא נערך לכבוד 50 שנה לפרס נובל שהוענק לווטסון וקריק על גילוי הדנ”א ועסק במהפכה הגנטית והשפעותיה על החברה”.

יום אחד תהיי שם למטרה אחרת?

“אני בספק”.

והסרט עם הלן האנט, מה החלטת לעשות?

“כשהוא ייצא אלך לראות אותו בקולנוע יחד עם הסטודנטים שלי, כבר קבענו. אין לי מושג מה יהיה שם, אבל מה שבטוח הוא שהפֶן של המדענית יהיה מוצלח מאוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו