שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דפנה לוסטיג
דפנה לוסטיג

שבע שנים הן זמן ארוך. במונחים של מוזיקת פופ, שבע שנים הן נצח. אבל במקרה של ג’סטין טימברלייק, שבע השנים שבהן לא הקליט שירים חדשים רק הועילו למעמדו ככוכב פופ. בזמן הזה, נצצו השירים המלוטשים שלו כמו יהלומים בתוך ים הזבל שיצרו ליידי גאגא וקייטי פרי. בכל פעם שעוד להיט של הבלק אייד פיז נוגן ברדיו, מישהו אמר בלב “לא נורא. בסוף ג’סטין יחזור”. כשאומרים למישהו יותר מדי פעמים שהוא המשיח, הוא הופך למשיח בעיני עצמו.

התחינות לחזרתו הפכו את ג’סטין, שמבצע בימים אלה את הקאמבק המוזיקלי המיוחל, לאמן נגוע. נגוע ביוהרה, נגוע במשיחיות, נגוע באי מודעות. “Suit and Tie”, השיר החדש שלו, משנה את תדמיתו של ג’סטין לרעה. בדיוק כמו המבצע שלו, הוא שיר שבע.

ג'סטין. כבדה לו הפסטהצילום: רויטרס

כוכב פופ, גם אם הוא שותה מיץ נבט חיטה כל בוקר, חייב למכור פנטזיה. חייב לשכנע שהוא חי את החיים האלה מתוך תחושה אין סופית של רעב. השפע ההוליוודי בילבל את ג’סטין. הלך הטימברלייק שעושה את מילה קוניס ועושה מזה סרט, נשאר הטימברלייק שאוכל פסטה עם ג’סיקה בייל ולא רוצה לשכב איתה אחרי, כי קצת כבד לו בבטן. כשהחליפה של טום פורד שאתה לובש בקליפ חשובה לך יותר מהשיר החדש שלך, אתה מוכר את הפנטזיה הלא נכונה. כולנו רוצים להיות גברים לבנים עשירים ומשעממים, אבל אף אחד לא רוצה לפנטז על זה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ