בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המקרה המוזר של האסטרופיזיקאית והקוף האיראני

ד”ר מזלן עות’מאן, מנהלת משרד האו”ם לענייני החלל החיצון, מוטרדת: איראן וצפון קוריאה משגרות לאחרונה טילים לחלל, שהולך ומזדהם. בראיון שהתקיים בעת ביקורה בארץ היא מספרת על השמועה שמונתה לשגרירת העולם לענייני חייזרים, ועל הקושי של שוטרת תנועה שעובדת מחוץ לאטמוספירה

9תגובות

מה שבאמת מציק לד”ר מזלן עות’מאן בשבוע האחרון הוא קוף קטן ומפוחד למראה, זה ששוגר בשבוע שעבר, לפי דיווחים של סוכנות הידיעות האיראנית, בטיל מסוג ‘קאבושגר 5’ לגובה 120 ק”מ וחזר לבסיסו בשלום - הפגנת היכולת המוצלחת הראשונה של האיראנים בשיגור לחלל. האיראנים טענו שמדובר בלוויין מזג אוויר. העולם המערבי טען שמדובר בצעד גדול ומסוכן ליכולת הבליסטית של הרפובליקה האיסלאמית. בתחילת השבוע הוכח שבתמונות שלכאורה הראו את הקוף לפני שנסע לחלל ואחרי שחזר, הופיעו שני קופים שונים, כך שאולי השיגור לא התקיים כלל, או שהסתיים בכישלון.

אך התפרסמה הידיעה בעיתונות האיראנית, בתוספת תמונה של האסטרונאוט המבולבל מכוסה בשמיכה ירוקה, והטלפון במשרדה של עות’מאן החל לצלצל. בתוקף תפקידה כמנהלת משרד האו”ם לענייני החלל החיצון ‏(UNOOSA‏), שאחראי על שיתוף הפעולה הבינלאומי בנוגע לגופים בחלל - כלומר, בגובה שמעל 100 ק”מ מעל פני האדמה - היא אמורה לספק תשובות לגבי השיגור: מה מטרתו? האם הוא מהווה הפרה של הסכמים בינלאומיים? לעות’מאן לא היתה תשובה.

תומר אפלבאום

“אני ניזונה מהחדשות בדיוק כמו כל אחד אחר”, היא מסבירה. “מה הם שיגרו בדיוק? באילו אמצעים? מה הסטטוס של הלוויין? האם הוא חוקי? האם החלטת מועצת הביטחון של האו”ם ‏(שאוסרת על איראן לפתח טילים בליסטיים המסוגלים לשאת נשק אטומי‏) מבטלת את ההחלטות שלנו בעניין זה? זה מסוג הדברים שגורמים לנו לכאב ראש”.

המשרד לענייני החלל החיצון הוא למעשה המזכירות של “ועדת האו”ם לשימוש לימי שלום בחלל החיצון”, שבה חברות כיום 74 מדינות, כולל איראן. המדינות החברות התחייבו לדווח על כל אובייקט שישוגר לחלל, כולל פרטים מדויקים על שימושיו ושיגורו, אבל כפי שמסבירה עות’מאן, חובת הרישום חלה רק על אובייקטים שמסתובבים סביב כדור הארץ. “אם את משגרת משהו והוא נוחת, אנחנו לא צריכים לדעת”. במילים אחרות, עד שישיקו האיראנים לוויין שיקיף את כדור הארץ, הם יכולים להטיס לשחקים אילו בעלי חיים שהם רוצים.

טרדה דומה גרמו לעות’מאן הצפון־קוריאנים בדצמבר, כששיגרו לוויין לחלל ועוררו דאגה בעולם. דווקא הקוריאנים רשמו את הלוויין כדין ובאופן מפורט. “הם עשו הכל בסדר - נרשמו, יידעו אותנו - מה אנחנו יכולים לעשות? את סוף השבוע שעבר ביליתי בשיחות עם עורכי הדין שלנו והם לא אומרים הרבה. אם נתחיל לבדוק באופן מדוקדק את צפון קוריאה, אנחנו חייבים להפעיל אותה רמת השגחה גם לגבי ארצות הברית. זה מסוג המצבים שכולם שואלים אותך שאלות, ואין לך מה לענות. בדרך כלל באו”ם התשובה היא: אין תגובה”.

צילום PRESS TV, IRINN רויטרס

 

חלל מזוהם

עות’מאן, אשה קטנה עם עיני שקד צחקניות, הגיעה לארץ כדי לנאום על החלל והאו”ם בכינוס החלל הבינלאומי על שם אילן רמון של סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע ומכון פישר, וכן כדי להיפגש עם נציגי סוכנות החלל הישראלית, במטרה לדון בשדרוג מעמדה של ישראל בוועדה ‏(ישראל היא כרגע חברה משקיפה בלבד‏).

הראיון התקיים בספרייה של בית חיל האוויר בהרצליה, בין כניסות ויציאות של משתתפים בכנס לכניסות חוזרות ונשנות של עות’מאן לחשבון הדואר האלקטרוני שלה דרך הסלולרי, כדי לבדוק אם הגיע משהו מהמשרד.

המשרד שהיא עומדת בראשו יושב בווינה ומסדיר שיתופי פעולה, כגון ניטור מזג אוויר, התחממות גלובלית ונסיגת קרחונים, שמדינות עם יכולת חלל מסוגלות לספק למדינות פחות בנות מזל, או התגייסות של מדינות עם לוויינים במקרה של אסון טבע, ואפילו שיתופי פעולה לשיפור יעילות החקלאות במדינות מתפתחות. בחלל החיצון, היא מסבירה, “המכניזם היחיד שפועל הוא בינלאומי. זה לא כמו על פני כדור הארץ, שלכל מדינה יש ריבונות על חלל האוויר שלה. לכן, הסכמי חלל חיצון נוגעים לכל המין האנושי”.

בעבודתה היומיומית, עות’מאן מצויה בצומת העדין של חלל ופוליטיקה: קורות החיים שלה הכינו אותה למשימה. היא נולדה במלזיה לפני 62 שנה למשפחה משכילה, הצטיינה במתמטיקה והיתה אמורה, לפי מטען הציפיות של הוריה, ללמוד רפואה. אלא שפיזיקה עניינה אותה יותר.

אי. פי

מאז, בלי להתכוון, היא פרצה דרך שוב ושוב: היא קיבלה מלגה לאוניברסיטה בניו זילנד והיתה האשה הראשונה שסיימה בה דוקטורט לפיזיקה ‏(“היו לפני נשים שנרשמו לדוקטורט, אבל משום מה אף אחת מהן לא סיימה אותו”, היא מסבירה‏). היא החליטה להתמחות באסטרופיזיקה - והפכה לאסטרופיזיקאית הראשונה בארצה ‏(משני המינים‏). ב–93’ ביקשה ממנה הממשלה המלזית להקים את סוכנות החלל המלזית ולנהל אותה, משרה שבה החזיקה במשך 20 שנה. זה מה שהביא אותה לאו”ם.

“העובדה שאני מדענית היא מקרית”, היא אומרת. “הם חיפשו מישהו עם ניסיון בניהול תוכניות חלל”. עות’מאן בכלל רצתה להיות אסטרונאוטית, אבל למלזיה לא היתה תוכנית למיון והכשרת אסטרונאוטים עד שהיא ייסדה אחת, ובתור מנהלת סוכנות החלל אסור היה להשתתף במיונים. “הייתי צריכה לבחור בין מה שהיה טוב למדינה שלי לבין מה שהיה טוב לי - ההחלטה היתה מובנת מאליה”.

אולי עוד תגיעי לחלל.

“לא נראה לי”, היא צוחקת, “כבר מאוחר מדי. למרות שגם היום, אם מישהו אומר לי בואי לחלל, יש 50% סיכוי שתחזרי - אני אומרת בטח, ברור, תראה לי לאן ללכת”.

את ההיסטוריה של חקר החלל היא מחלקת לשלושה שלבים: בשלב הראשון, בזמן המלחמה הקרה, המירוץ לכוכבים היה בעצם מירוץ חימוש בין שתי המעצמות הגדולות. בשלב השני, גופים מסחריים החלו לגלות את הפוטנציאל המסחרי של החלל ולפתח לווייני תקשורת, ניווט ושידור על סמך טכנולוגיות צבאיות. בשלב השלישי, עלות בניית הלוויין ירדה עד כדי כך, שמדינות מתפתחות, כמו הודו, החלו לבנות לוויינים משלהן. היום אפילו אוניברסיטאות מסוימות, אומרת עות’מאן, מסוגלות לבנות לוויין מתפקד.

בכנס אילן רמון בשנה שעברה העריך פרנק רוז, בכיר במחלקת המדינה האמריקאית, כי 60 מדינות וארגונים ממשלתיים ואינספור מפעילים מסחריים ואקדמיים מפעילים לוויינים, ועות’מאן חוזה כי בעתיד הקרוב אפילו בתי ספר יוכלו לבנות לוויינים בעצמם. הבעיה היא שככל שהחלל הופך “יותר ויותר צפוף ונתון למחלוקות”, כהגדרתו של רוז, הוא גם הופך להיות הרבה יותר מזוהם.

כמו כדור הארץ, גם החלל מלא בעקבות רבים לפעילות אנושית: החל בלוויינים ישנים שחדלו לפעול, אך לא חזרו לכדור הארץ וחלקים של רקטות רב־שלביות שהתפרדו בזמן השיגור, וכלה בחלקי לוויינים שהתפזרו כתוצאה מהתנגשות או שחיקה. התנגשות בין טיל סיני ללוויין שהתרחשה ב–2007, למשל, פיזרה בחלל 150,000 חלקיקים.

הערכות על מספרם של פריטי הזבל המסתובבים בחלל נעות בין מאות אלפים לבין עשרות מיליונים. נאס”א מנטרת כ–20,000 חלקיקים שגודלם יותר מ–10 סנטימטר, אך רוב החלקיקים קטנים מסנטימטר - ולא פחות מסוכנים. “פתית צבע שהתקלף מלוויין וטס במהירות עצומה, הוא כמו קליע”, מסבירה עות’מאן. רוב הפסולת מצויה במסלול הקרוב מעל כדור הארץ, אך היא מתחילה לחדור גם לשכבות העליונות של החלל החיצון.

בחלל יש כל כך הרבה זבל, שהוא מאיים על החיים הנוחים שהתרגלנו אליהם בחסות לווייני שידור ומזג אוויר, ג’י.פי.אס וקווי טלפון סלולריים. לפי דו”ח אמריקאי מ–2010, ישנה סכנה שמסלולי לוויינים מסוימים יהפכו בלתי שמישים. ב–2009 נהרס לוויין תקשורת בשם “אירידיום 33” מהתנגשות עם לוויין רוסי מושבת, והצוות בתחנת החלל הבינלאומית נאלץ כבר כמה פעמים להתפנות לחלליות מילוט, כדי למנוע אבידות בנפש מהתנגשות אפשרית עם פסולת חלל. שלא לדבר על הסיכוי שלוויין מושבת ייפול בכדור הארץ - היו שלושה מקרים כאלה ב–2011 - וחברות ביטוח בארצות הברית מבטחות חוואים נגד הסיכון שלוויין כזה יינחת בשטחם. ב–2010 הזהיר מדען הודי כי הגענו לנקודת האל־חזור, ואי אפשר עוד להגן על לוויינים מפני פסולת.

ההתנגשות של אירידיום גרמה ל–UNOOSA להוציא הנחיות בנושא למדינות חברות. אך גם ב–UNOOSA פועלת הקללה של האו”ם - הורדות ידיים פוליטיות שגורמות לשיתוק כללי. “ההנחיות רק אומרות למדינות להיזהר, שיש בעיה, שמדינות צריכות להימנע מלייצר פסולת חלל”, מסבירה עות’מאן. “לא כתוב בהן שאסור למדינות חברות להשתמש בסוג כזה או אחר של צבע, או בעיצוב מסוים, או שעליהן להתחייב להחזיר לכדור הארץ לוויינים מושבתים”.

למה?

“כי המדינות החברות לא היו מסכימות. הן הסכימו רק להנחיות כלליות”. בראיון שהתפרסם לפני שנתיים באתר האו”ם, אמרה עות’מאן: “הטכנולוגיה שתעזור לנו לנקות פסולת חלל פשוט לא קיימת. אם מישהו אומר לך שיש לו פתרון טוב, הוא צריך לספר לנו מהר והוא יעשה המון כסף”. “יש אנשים שחושבים שאפשר לעלות למעלה עם מגנטים או עם רשת ענקית, ולתפוס את כל החלקים”, היא אומרת כעת, ספק בבדיחות, “אבל זה הולך לעלות המון כסף - ומי ישלם? כשאני מדברת עם המדינות שאחראיות לרוב הזבל, הן לא רוצות לדבר על זה”.

אם ועידות בינלאומיות, בזו אחר זו, לא מצליחות להגיע להסכמות על האופן שבו יש לנקות את כדור הארץ, איזה סיכוי יש לנו לנקות את החלל?

“אפשר להיות פסימיסטים, אבל זו לא הדרך להזיז דברים. כרגע יש עוד חלון הזדמנויות לשנות, כי למרות שקל וזול יחסית לבנות לוויינים, יש עדיין מעט מקומות יחסית שמהם ניתן לשגר אותם לחלל.

"כך שניתן עדיין להסדיר את החוקים. ממשלות יכולות עדיין לשחק תפקיד גדול מאוד. כמובן, בסופו של דבר זה עניין של אתיקה - ההחלטה שטסים לחלל ולא מזהמים אותו. אם היתה לנו אתיקה, לא היינו צריכים הנחיות”.

כמה משקל יש בוועדה למדינות כמו רוסיה וארצות הברית, שהיכולות שלהן בתחום החלל ידועות ודומיננטיות, לעומת מדינות אחרות?

“לכל מדינה יש עמדה, אבל כשזה מגיע להנחיות, או לאישור או דחייה של חוקים או הסכמים, ארצות הברית לא חזקה יותר מבנין ‏(מדינה אפריקאית‏). זו אחת הסיבות שהאו”ם משותק - החוק של מדינה אחת - קול אחד”.

שגרירת החייזרים

כמובן, זה לא תמיד נכון: גם בחלל יש יחסי כוחות. מה יקרה, למשל, במקרה שנגלה כי אסטרואיד אמור ליפול בשטח ארצות הברית? מדינה עשירה וחזקה שמצוידת בטכנולוגיה שתאפשר לה להסיט את הסלע הענק ממסלולו. אבל לאן? האם לשטחה של מדינה אחרת? האם לאוקיינוס, מה שייצור צונאמי? “זו לא צריכה להיות החלטה של ארצות הברית, אוסטרליה או כל מדינה אחרת”, מסבירה עות’מאן, “אלא של העולם”. הפתעה - גם בנושא הזה עוד אין הסכמה על הנחיות.

הדיון על אסטרואידים מושך את תשומת לבו של מבקר אחר בספרייה של בית חיל האוויר - ג’ון גרונספלד, יועץ מדעי ראשי בנאס”א. הוא מגיח מאחורי אחד ממדפי הספרים, שם ישב עם הלפטופ שלו, ומציג את עצמו. גרונספלד הוא אסטרונאוט אמריקאי רב פעלים, שבין השאר ביצע תיקונים ושדרוגים על טלסקופ החלל Hubble בתחילת שנות ה–2000. הוא מציג את עצמו כ”תיקונצ’יק של האבל”. “הו, זה אתה! בא לי לחבק אותך!” צוהלת עות’מאן.

לאחר שיחה קצרה הם מחליפים כרטיסי ביקור. כר לשיתוף פעולה עתידי? אני שואלת. “הו, אנחנו משתפים פעולה עם נאס”א כל הזמן”, אומרת עות’מאן, “הם שותפים ותיקים שלנו”. ומה עם הישראלים? “אל תשאלי אותי למה עד היום ישראל לא חתמה על אמנת האו”ם לשימוש בחלל לצורכי שלום”, היא אומרת, “אולי בגלל שעד לאחרונה השימושים היו בעיקר צבאיים. ישראל היא בהחלט אחת המדינות עם יכולת חלל איכותית”.

בעוד שפסולת חלל והפוליטיקה של האסטרואידים אינם זוכים, לטענת עות’מאן, לתשומת הלב הראויה - יש נושא אחר שכולם דיברו עליו לפני שנתיים, לפחות באנגליה: התוכנית למנות את עות’מאן לתפקיד שגרירת כדור הארץ לענייני חייזרים - הסמכות העליונה שאליה אמורים להגיע חייזרים במקרה של נחיתה בכוכב הבית שלנו. הסיפור הזה פיקטיבי, ובכל זאת עשה סיבוב יפה בעיתונות הבריטית במשך כמה ימים בספטמבר 2010, עד שעות’מאן הכחישה אותו באופן רשמי.

תולדתו, היא מסבירה, בעיתונאי מתוסכל של “סנדיי טיימס”, שביקש ראיון איתה כשהגיעה לממלכה המאוחדת לכנס על חיים חוצניים. לעות’מאן לא היה זמן, העיתונאי התעצבן והפיץ את השמועה שעות’מאן אמורה להתמנות לתפקיד החשוב, אך המומצא, ועות’מאן למדה את מחיר ההסתבכות עם העיתונות הבריטית.

 

את חושבת שיש חיים בחוץ?

“מנקודת מבט מדעית, אם חיים יכולים להתקיים על פני כדור הארץ, אין סיבה שלא יוכלו להתקיים על מאדים. השאלה היא, אם ניתן למצוא כוכב עם פלנטה סביבו, שמחקה את סביבת המחיה של כדור הארץ. אם לוקחים בחשבון את מספר הכוכבים והגלקסיות, ההסתברות שדבר כזה קיים, גדלה. השאלה היא, כמובן, אם קיימים חיים אינטליגנטיים. הייתי אומרת שהאפשרות אינה אפס. היא אולי 0.000001, אבל היא קיימת. יש אנשים שאוהבים לחשוב מה צריך לעשות אם ניתקל ביצורים כאלה. זו שאלה שכדאי לחשוב עליה”.

עות’מאן עצמה לא מתכוונת לשבת במשרד ולחכות לחוצנים אינטליגנטיים - היא כבר בת 62 ומצפה בכיליון עיניים לפרישתה הקרבה ולבילוי איכותי עם הנכד שלה, שגר בשיקגו. ובכל זאת, לסיפור הביזארי שיישאר לעד קשור בשמה היו גם יתרונות. “העיתונאי העצבני הזה כתב משהו כמו, ‘אסטרופיזיקאית מלזית ממשרד לא ידוע באו”ם תתמנה לשגרירת כדור הארץ’, אבל בתוך שלושה שבועות כולם ידעו מי אני ומה המשרד שלנו עושה”, היא מעירה בבדיחות, “כך שהצחוק האחרון היה שלנו”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו