בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנון מרינוב, האיש שהלך מעבר לאורניום

פיזיקאי הגרעין אמנון מרינוב גילה יסודות כימיים כבדים ויציבים בשיטות לא קונוונציונליות. הוויכוח על שיטותיו ועל ההכרה שניתנה לקבוצת מחקר אחרת שגילתה את היסוד שמרינוב טען לגילוי, יסוד 112, עדיין נמשך, כשנה לאחר מותו

24תגובות

את שנת 1970 בילה אמנון מרינוב רובו ככולו במעבדות רתרפורד לחקר אנרגיות גבוהות בסמוך לאוקספורד, במחוז ברקשייר באנגליה. ימים כלילות הסתגר שם, מבקש למצוא יישות חמקמקה שאיש לא גילה עדיין. השעות נקפו, ולשכונת המדענים שבעיירה הסמוכה על גדת התמזה, שם חי עם אשתו וארבעת ילדיו, היה מגיע בשעות לא שעות. בסוף זה קרה באחד הלילות: מרינוב השתכנע שגילה יסוד כימי חדש בטבלה המחזורית של מנדלייב, מספר 112.

מרינוב היה אז מדען צעיר ‏(כ־41‏) בשנת שבתון מהאוניברסיטה העברית, שגילה בקרבו אותן תכונות של עיקשות ודבקות במטרה בתוספת קורטוב של אובססיה, הדרושות למדען הרץ למרחקים ארוכים. הוא היה כל כולו שקוע בחקר היסודות בפיסיקה הגרעינית. אבל נמשך גם לכימיה. כקיבוצניק לשעבר, נותר בו משהו מאיש האדמה, המבקש למשש את הדברים בידיו, ולא רק להבין את הרעיון בתיאוריה. מכיוון שלא יכל להכריע בין שתי אהבותיו, הפיסיקה והכימיה, מצא דרך, באותה שנה ברתרפורד, לאחד ביניהן, ועכשיו הוא חש בכל נימי נפשו שהגיע לפריצת דרך.

פרופ’ מרינוב, שיום השנה למותו צוין באחרונה, היה חבר בנבחרת מצומצמת של פיסיקאי גרעין העוסקים בתת־תחום המכונה היסודות העל כבדים ‏(superheavy elements‏). מרינוב היה איש צנוע, מדען מקורי, שהלך נגד הזרם. פועלו לא ידוע, למרות מעמדו ולמרות שתוצאות ניסוייו עדיין חיים ונושמים בשיח המדעי. רבים מתלמידיו ועמיתיו בארץ ובעולם סבורים שהיה מקבל פרס נובל לו היתה לו אורכה להמשיך במחקריו, אבל בסופו של דבר הוא לא זכה להכרה על גילוייו.

מרינוב נולד ב־1930 בירושלים, היה ילד בשנות המצור על העיר, עבר את פרעות 1936, הצטרף לפלמ”ח ב־1948 ולחם במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה היה ממקימי קיבוץ צורעה, יחד עם אשתו רחל, שהיתה אחות במקצועה. בשנים הראשונות, במקביל ללימודיו הוא עבד על טרקטור בקיבוץ. ורק אחרי שחש שבקיבוץ לא רואים בעין יפה את העובדה שהוא אינו מסתפק בחולצת העבודה הכחולה, עברו בני הזוג לגור בירושלים. תלמידיו לדוקטורט סיפרו למשל שלעומת מדענים אחרים בעלי ידיים שמאליות, מרינוב אהב לעבוד אתם במעבדה שכם אל שכם.

מרינוב היה היחיד שאי פעם התקרב לטענתו לגילויו של “אי של יציבות”, שמיקומו על המפה של יסודות הטבע, היא אחת התעלומות הכי יציבות במדע. אי של יציבות מתייחס ליסודות כבדים בטבלה המחזורית שאינם מתפרקים במהירות. מציאת אזורים אלה של יציבות עשויה להשלים את הידע שלנו על החומרים שמהם עשויים עולמנו, להצביע על מקורות חדשים של אנרגיה ולגרום לפענוח עוד חלק בפאזל המרכיב את היקום.

היסוד העלום ‏(112‏) שמרינוב הצליח לבודד התקיים לטענתו במשך יותר מחודש, כלומר מדובר היה ביסוד יציב יחסית. הדבר נתן יסוד להאמין, שהנה, הצליח מרינוב להתקרב למשאת הנפש של פיסיקאי הגרעין, לגילוי אותו אי של יציבות. כל התחום קיבל דחיפה אדירה, הבאז לקראת הנובל החל להישמע באוויר. ואולם מרינוב - שב־2009 שוב דיווח על גילויו של יסוד חדש ‏(שמספרו 122‏) - לא זכה בסופו של דבר להכרה בגילוייו, בין השאר בשל השיטות המקוריות והלא מקובלות שבחר להשתמש בהן, שמדענים אחרים לא יכלו לחזור עליהן מסיבות שונות ‏(למשל השימוש בחומר רדיו אקטיבי‏), ולכן ממצאיו לא תוקפו.

למרות נסיונות חוזרים ונשנים, עד היום מדענים מצאו איזוטופים של יסודות כדוגמת 112 ‏(כלומר אטומים עם אותו מספר פרוטונים ומספר שונה של נייטרונים‏), שהתפוגגו בקול דממה דקה. אך האיים של היציבות עדיין מחכים להתגלות - ולא מן הנמנע שזה יקרה בקרוב. מחקרים שהתפרסמו באחרונה מבססים עוד את המודלים התיאורטים שבאמצעותם מרינוב הסביר את תוצאות הניסויים שלו. יש יסוד סביר להניח שמאחר שההסבר התיאורטי הושלם, מדענים יפנו לשחזר באופן מדויק את הניסוי הראשוני שלו שנמצא עדיין בשיח המדעי של האלמנטים העל כבדים.

סיבורגיום וסיבורגיזם

מי שטבע את המושג “אי של יציבות”, ושילח דורות של פיסיקאים גרעיניים לחפש אחריו, היה כימאי בשם גלן תיאודור סיבורג. סיבורג ‏(Seabourg‏) היה מדען אמריקאי מליגת העל של המדענים במאה ה־20. הוא פעל לצידו של רוברט אופנהיימר ב”פרויקט מנהטן” בשנות ה־40 של המאה הקודמת. לעומת אופנהיימר הגאון ההפכפך, שנרדף בשנות המקרתיזם בארה”ב, סיבורג, חתן פרס נובל בכימיה, בעל הדרת הפנים, אף בולבוסי ועצבי הברזל, היה יקירם של נשיאים, מטרומן ועד קלינטון. ובמשך חצי מאה עד סוף שנות ה־90 לא היתה ועדה אמריקאית ועולמית שדנה באנרגיה גרעינית, או מירוץ ההתחמשות הגרעיני, שלא ישב בה. את התהילה המדעית שלו הוא השיג כמי שהיה אחראי, לבדו או בראש קבוצת מדענים, לגילוים של עשרה יסודות, ובהם הפלוטוניום (שמספרו 94).

כדי להבין את הפצצה שהטיל סיבורג בתחום הפיסיקה הגרעינית עם תיאוריית האי של היציבות שלו, יש צורך בשיעור קצר בהסטוריה של הכימיה דווקא. רוב היסודות המוכרים שקיימים בטבע, התגלו במאות ה־18 וה־19 ואף קודם לכן, ומיעוטם במאה ה־20. בסוף המאה ה־19 הגה כימאי רוסי צעיר בשם מנדלייב את הטבלה המחזורית, וכך הפך את החיים של כל העוסקים בחקר היסודות, לקלים יותר. טבלת מנדלייב היא מיון גאוני של היסודות הכימיים על פי מספר הפרוטונים בגרעין האטום שלהם. כל יסוד, ישן כחדש, יהיה זה נחושת, ברזל או חמצן, הוא בעל מספר סידורי, המעיד גם על המאסה שלו.

ככל שמספרו בטבלה המחזורית גבוה יותר, היסוד כבד יותר וגם פחות יציב - הסיכוי שהוא יתפרק גבוה יותר. למעשה, היסודות שמעל למספר 83 הם אטומים שמתפרקים באופן ספונטני, כלומר רדיואקטיביים. בשפה מדעית, חוסר היציבות של יסוד מתבטא בכך שזמן מחצית החיים שלו - הזמן הנדרש ממחצית האטומים של היסוד להתפרק ולהפוך ליסוד כימי אחר - הוא קצר.

מנדלייב סידר את היסודות למשפחות וקבוצות גם על פי התכונות הכימיות הזהות שלהם. בין שלל תאריה, המאה ה־20 נחשבת למאה של גילוי היסודות. בתחילתה אמנם היו מדענים שסברו שתפקידה של הטבלה המחזורית הסתיים, שפסו הסיכויים למצוא עוד יסודות בטבע. אבל לקראת שנות ה־40 נעשו ניסויים ראשוניים ופורצי דרך ליצירת יסודות מלאכותיים, בין היתר על ידי סיבורג עצמו.

הפוקוס הבלעדי של המדענים בתקופה זו היה על יסוד כריזמטי ולא יציב אחד, מספר 92, המוכר בשם אורניום. עד 1940 האורניום היה היסוד הכבד ביותר שהיה מוכר למדענים. ככל שהתוודעו לתכונותיו ויכולותיו הוא הפך לכוכב הבלתי מעורער של הטבלה. במשך תקופה ארוכה עוד האמינו כי הוא היסוד האחרון שנמצא בטבע. אבל בזכותו נסללה הדרך לעולם חדש ומופלא של יסודות.

ליזה מייטנר, פיסיקאית גרעין יהודיה, גילתה ב־1940 במעבדה, כי גרעין של אטום האורניום עשוי להתפצל לגרעינים קטנים תוך כדי פליטה של נויטרונים. הביקוע גרעיני הזה לווה בשחרור של אנרגיה רבה, והיווה מאוחר יותר בסיס לפעולה של כור גרעיני. את הנובל על גילוי הביקוע הגרעיני קיבל הבוס שלה, הכימאי אוטו האן, כשהיא ברחה מהנאצים. אבל זה כבר סיפור אחר.

מעבר לאוקיינוס, באותה שנה שבה התגלה הביקוע הגרעיני, סיבורג הפציץ אורניום במימן כבד ‏(דאוטריום‏) במאיץ חלקיקים, והפיק את הפלוטוניום. זהו היסוד הטרנס-אורני הראשון שהתגלה ויוצר בכמויות גדולות. לאחר גילויו נסללה הדרך לייצור נשק גרעיני בסודיות גמורה במעבדות בארצות הברית. תהליך הפקת הפלוטוניום וייצורו - על ידי הפצצת גרעין אחד במהירות אימתנית בגרעין אחר בתוך מאיץ - הפכו לסטנדרט בהפקת היסודות הסינתטיים - תחילה הכבדים, הקרויים הטרנס אורניים, והבאים אחריהם בתור, העל כבדים.

למרות ההתפתחויות הללו, בסוף שנות ה־60 הטבלה התקדמה רק כמה צעדים בודדים מעבר למאת היסודות הראשונים, והיה נדמה שהיא נתקלת בקיר. למעשה בשנים אלה בספרי הלימוד של הכימיה, נכתב שהטבלה המחזורית כוללת 106 יסודות ‏(היסוד ה־106, אגב, התגלה על ידי סיבורג ולכן רק מן הצדק היה ראוי שיכנו אותו בשם מגלהו. ואמנם כך נקרא: סיבורגיום. כל הישגיו ופרסומו לא עזרו לסיבורג. העובדה שהמדען אינו בר מינן עדיין כמקובל, וכבר קרוי יסוד על שמו, לא התקבלה על דעת עמיתיו, שהצטננה רק אחרי שמת ב־1999‏).

ב־1969 בא המפנה: סיבורג טען שאי שם ממתינים לגילוי, יסודות יציבים, ממשיים ולא תיאורטיים, שאינם דועכים במהירות, וקיימים מאז בריאת העולם. למעשה הוא ניבא את קיומם יסודות עלומים, שזמן ‏(מחצית‏) החיים שלהם ארוך מאד. הוא גם נתן כמה ציוני דרך. הוא טען שהיציבות נמצאת במספרים הגבוהים יותר בטבלת היסודות, בין השאר בסביבות איזוטופ בעל 114 פרוטונים ו־184 הנויטרונים. כלומר הרחק מעבר ליסודות לא יציבים.

עבור פיסיקאי הגרעין, משמעות הניבוי של סיבורג, היתה שטבלת היסודות החלה להשתרע לעבר אופק חדש. נחוץ היה מדען פורץ דרך, פיסיקאי נסיין והרפתקן שייצא למסע הלא נודע הזה לגילוי אי היציבות. המסע הזה ייקח אותו, על פי התיאוריה מעבר ל”הרים” של יציבות ‏(יסודות בעלי מאסה קטנה יותר‏) אל לב ים שבו יסודות התבקעו והתפרקו ללא הרף. ב־1971, שנתיים אחרי הצגת תיאוריית האי של היציבות, נסער העולם המדעי כאשר מרינוב, שעמד בראש קבוצה של מדענים אירופים, כפי שדווח בשעתו בכתב עת המרכזי של התקופה Nature, הגיע בטכניקות של הפרדה כימית לתוצאות התומכות באפשרות לגילוי היסוד.

מרינוב מצא שכמות זעירה של היסוד החדש זהה מבחינה כימית לכספית, יסוד שעל פי הטבלה המחזורית עומד בשורה שמעליו, באותו הטור. בתגלית הזו, שאמנם לא הוכחה במלואה באותה עת, דילג מרינוב כמה צעדים בטבלה המחזורית: מ־95, שהיה היסוד האחרון שהתגלה באותו זמן, ל־112. הדילוג הזה זה לא היה דבר של מה בכך. נדרשות שנים, לעתים קריירה שלמה של מחקר, כדי להגיע ליסודות הללו. תלמידיו ועמיתיו אומרים שאלה הם תהליכים מפרכים של חיפוש ותעייה בחישובים ומדידות, ולאחר מכן בניסויים, והם נבנים נדבך על נדבך. ולכן תגליות כאלה זיכו את מגליהם בפרסי נובל.

ההתרגשות הגדולה שבה קידמה הקהילה המדעית את הגילוי, ושפורסם בעיתוני העולם בהרחבה, נבעה בעיקר מכך שמרינוב טען כי היסוד החדש שגילה הוא בעל יציבות. על פי רוב, גילו הפיזיקאים אטומים בודדים, וזמן החיים של היסודות החדשים שנוצרו במאיצים היה כה קצר, שבריר השנייה ופחות, שהם התפוגגו באיוושה דקה, והפכו ליסודות אחרים. ואולם מרינוב טען שזמן החיים של היסוד שגילה הרבה יותר ממושך, 47 יום.

לדברי פרופ’ סטיליאן גלברג, פיסיקאי גרעין, שהיה תלמידו ועמיתו של מרינוב, וגם פרופ’ ריימונד מורה, פיסיקאי גרעין מאוניברסיטת בן גוריון, ולשעבר בכיר בכור בדימונה, בעקיפין, התגלית של מרינוב נתנה דחיפה אדירה לתחום. מכיוון שההשערה של הפיסיקה הגרעינית באותה תקופה היתה שבהתנגשות של אטומים כבדים באנרגיה גבוהה מאד, אפשר לייצר יסודות כבדים. ומכיוון שהתנגשות כזו אפשר לייצר רק במאיצים, מכוני מחקר ברחבי העולם שרצו לחזור על ניסוי וגם לגלות יסודות על כבדים בעצמם, החלו להתחמש במאיצים. בארה”ב, רוסיה וגרמניה נבנו מאיצים. במרכז המחקר הגרעיני האירופי CERN שבשוויץ החלו לתכנן מאיצים גדולים וחזקים מכפי שהיו ברשותם. גם במכון ויצמן נבנה באותה תקופה מאיץ שפעל עד לפני כעשור, וגם בו מרינוב עשה חלק ניכר מהעבודה המאוחרת יותר שלו, עבודה שהסבירה את גילוי יסוד 112.

המאיצים הראשונים היו העתקים חיוורים, והרבה פחות יקרים, של מאיץ החלקיקים המוכר לנו, זה שאחראי לזיהוי החלקיק האלוהי. המקוריות והברק של הגילוי ההוא ב־1971, שמשכו את תשומת הלב של הקהיליה המדעית, היו דווקא בשימוש העקיף שעשה מרינוב במאיץ. הרעיון שלו היה לא סטנדרטי, ולימד על דרך החשיבה המקורית שלו. מרינוב עשה שימוש בפסולת מאיצים. הוא בחן את הראקציה המשנית שעבר חומר כבד בשם טונגסטן, המשמש כמעצור לחלקיקים במאיץ של מרכז המחקר הגרעיני האירופי CERN. מרינוב סבר שמכיוון שהחומר הזה כבר הופגז באנרגיה גבוהה באלומות של פרוטונים, הגרעינים המופגזים שלו יוכלו ליצור אינטראקציה עם גרעינים אחרים, ומתהליך זה יכולים, בריאקציה המשנית, להיווצר גרעינים על כבדים.

ניב זינגר

בנוסף, הוא שיער שעל פי מקומו בטבלה, יסוד 112 יהיה בעל תכונות כימיות זהות לשל הכספית ‏(מספר 80 בטבלה‏), שנמצאת באותו המקום, רק שורה מעליו. הרעיון לשלב כימיה ופיסיקה גרעינית, ובאופן ספציפי, לעשות שימוש בעקרונות של הדמיון הכימי בין היסודות, לא היה מקובל אז. זו היתה חשיבה מחוץ לקופסה. החל סביבו באז שלא שכך במשך שנים, שהוא יקבל פרס נובל. אבל דווקא החשיבה המקורית שלו היתה חרב פפיות, כי היא לא הקלה על מדענים לחזור על הניסויים שלו וכך לתקף אותם. בסופו של דבר, הוא לא זכה להכרה הסופית בימי חייו.

מה שהיה בעוכריו של מרינוב, באותו ניסוי, היה שהטונגסטן מהמאיץ, היה חומר רדיואקטיבי פעיל ומסוכן לשימוש. בשנות ה־70, המודעות לבטיחות עדיין לא הייתה מפותחת. אך בשנים ההן, קבוצות מחקר אחרות, שבחרו לנסות ולשפר את הניסוי ‏(במקום לחזור עליו אחד לאחד‏), לא הצליחו לקבל את אותן תוצאות שהתקבלו על ידי הקבוצה של מרינוב. בשנות ה־80, איש כבר לא רצה לחזור על הניסוי בגלל הסיכון שבו. וכך למעשה, למרות שהוא חזר ושיפר את הניסוי ופרסם אותו, המחקר המקורי נזנח, ואתו גם התפוגג הסיכוי להכרה בו.

התשוקה שהתלבתה בתחום הזה עד לסוף המילניום, הביאה לתחרות עזה בין מדענים ומכוני מחקר. מציאת יסוד היתה שקולה לפרס נובל. אבל מגלי היסודות החדשים מצאו בעיקר יסודות מעטים לא יציבים, והתברר שזהו תחום עתיר עבודה. רק ב־1998 הודיעה קבוצת מדענים, שהצליחה ליצור את אלמנט 114, אך היה זה איזוטופ שונה מזה שהתכוון אליו סיבורג. התחרות העזה הביאה גם למקרי הונאה. פרשת הזיוף הידועה ביותר קשורה למעבדת ברקלי היוקרתית בארה”ב, שב־2001 נאלצה לחזור בה מהודעתה הדרמטית שנתיים קודם לכן על גילוי יסודות מספר 116 ו־118. זאת לאחר שהסתבר שמדען בשם ויקטור נינוב, אחד המדענים בעלי השם בתחום, פיברק את התוצאות.

מ־112 ל־122

מכיוון שהניסוי של מרינוב לא שוחזר, גם יסוד 112 לא קיבל הכרה במשך שנים רבות. רק ב־2008 - חרף ההתנגדות החריפה של מרינוב, שערער יחד עם מדענים אחרים על כך - ועדה מדעית בינלאומית החליטה שמי שיקבל את ההכרה למציאת 112 היא קבוצה גרמנית בשם GSI. זאת למרות שהם מצאו איזוטופ אחר, קצר חיים, בעל פחות נויטרונים ופחות יציב מזה שמרינוב טען לגילויו.

מפח הנפש לא ריפה את ידיו וב־2009 פירסם מרינוב בכתב עת מדעי שגילה את היסוד 122. הגילוי שוב היכה גלים בכל רחבי העולם. זו היתה, שוב, קפיצה גדולה בטבלה. היסוד האחרון שקיומו היה ידוע לפניו היה 118, וגם הוא הסתבר מאוחר יותר כזיוף. מרינוב וצוותו טענו כי 122 קיים בטבע ואינו סינתטי, וכי הוא התגלה בתוך תמיסה של תוריום, מתכת רדיואקטיבית טבעית. “הנחנו שאם קיים בטבע יסוד כזה, הוא יכול להיות ביחד עם תוריום בכמויות קטנות מאוד”, הסביר מרינוב אז ב”הארץ”. “לכן לקחנו תמיסה של תוריום, והשתמשנו במפריד מאסות למדוד מאסה מדויקת של האטום הזה. מצאנו שבכל 10 בחזקת 12 אטומים של תוריום יש אטום אחד של האלמנט הזה. זה האלמנט הכבד ביותר שהתגלה עד כה”. עד מהרה, החלו לצוץ ספקות בקרב חלק מהמדענים. הם טענו שההוכחות לגילוי אינן מבוססות דיין ושאין סיכוי שיסוד כזה כבד יהיה בטבע.

בשנות עבודתו, והוא עבד עד ליומו אחרון, פרופ’ מרינוב צבר מתנגדים ואוהדים כאחד. חוסר ההכרה המתמשכת בגילוי של ה־112, וכן הקולות המערערים על עבודתו ושיטותיו הלא מקובלות שהלכו וגברו במשך השנים, לא ריפו את ידיו. למרות שמדענים מעולם לא הצליחו לחזור על ניסויו ולתקף אותו, רק לפני מספר חודשים, קבוצת מדענים מגרמניה, רוסיה ושוויץ פרסמו מאמר לפיו מבחינת תיאורטית הדבר אפשרי.

אבל קולות המתנגדים בוודאי לא הצליחו לפגוע במעמדו כמדען בעל שם בינלאומי, חבר בקהילה מצומצמת של פיסיקאי גרעין המובילים את חקר היסודות העל כבדים. תומכיו בקרב המדענים, סבורים שהעובדה שההתנגדות למרינוב נובעת בחלקה מפוליטיקה פנימית. לדבריהם, העובדה שהלך נגד הזרם וערער על שיטות גילוי במאיצים, והשתמש בשיטות פשוטות יותר ‏(כמו הפרדה כימית‏), עשוייה לכרות את הענף עתיר התקציבים של המאיצים. לדברי פרופ’ מורה, אי אפשר להבין את החשיבות של גילוי היסודות העל כבדים, ללא ההקשר שלהם הן ליסודות האסטרטגיים ‏(כמו פלוטוניום, יסודות שאפשר לפתח מהם נשק גרעיני‏), והן לפיתוח האנרגיות חלופיות.

האורניום מיתג את היסודות הבלתי מפוענחים, העל כבדים, כבעלי פוטנציאל לגילוי אנרגיה חדשה, שאולי יום אחד תשחרר את העולם מהתלות בדלקים מתכלים ומזהמים, וכך העלה את קרנם. לכן, לדעת מורה, בסוף המאה ה־20 הפך מחקר היסודות העל כבדים לאחת החזיתות החשובות ביותר במדע, ומדינות הקצו כספים אדירים לפיתוחו. למעשה עד שנות ה־2000, זו היתה החזית היוקרתית של הפיסיקה הגרעינית לדעתו. בתחילת המאה ה־21 זז הפוקוס ועמו היוקרה, מגילוי היסודות הללו לתחום אחר, פיסיקת החלקיקים, שעשתה קפיצת דרך ‏(עיין ערך בוזון היגס‏). אך החידות של היסודות העל כבדים מחכות עדיין לפתרונן, ולא מן הנמנע שגילוי כזה או אחר יחזיר אותן לבמה.

גם הפלוטוניום, אומר פרופ’ גלברג, התגלה בבלי דעת, ובלי שמראש חתרו להבין מה יהיה השימוש שלו. מה מניע את המדענים לחקור ולחתור לגילויים חדשים? מדוע הם מחפשים עוד יסודות בטבע ובכלל, מדוע האי של היציבות מפתה אותם, כאילו היו עליו סירנות המשוררות למלחים בלב הים? בדיוק מאותה הסיבה פשוטה שהאנושות נמשכה תמיד להציב כף רגל על הירח, לכבוש את פסגת האברסט, או לגלות ארצות חדשות: עצם היותם שם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו