בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על חתרנות לא סקסית בעליל

הזוגיות, במובנה השלם ביותר, הפכה צורת חיים נכחדת ככל שהתחזקו תרבות הצריכה והשיח הפסיכולוגי הפופולרי. למה שווה להתעקש עליה?

250תגובות

ליוונים היו מיתוסים רבים שעזרו להם להרהר בטבעה של התשוקה ובפרדוקסים שלה. שניים מהם בולטים במיוחד. הראשון הוא המיתוס של מידאס, מלך פריגיה. דיוניסוס רוצה להעניק למידאס מתנה ‏(מפני שמידאס עזר לסאטיר סיילניוס‏), ושואל אותו מה בקשתו. מידאס מבקש שכל מה שייגע בו יהפוך לזהב. דיוניסוס מעניק לו את מבוקשו, ואחר כך, כפי שמסופר ב”מטמורפוזות” של אובידיוס ‏(המאה הראשונה לספירה‏), כשהוא רואה עץ, הוא נפעם מכך שכל מגע קל הופך אותו לזהב. אושרו של המלך מידאס על מקור העושר החדש והבלתי נדלה שלו כה רב, שהוא מחליט לערוך משתה גדול. המטעמים נערמים על השולחן הגדול, אך כשהוא נוגע בהם ומבקש להביאם אל פיו, הם מזהיבים ונעשים בלתי אכילים. עד מהרה מופיעה בתו. המלך מבקש לחבק אותה, אך היא הופכת למטיל זהב נטול חיים. רעב ואביון, הוא מתחנן לאל דיוניסוס שישחרר אותו מכבלי תשוקתו העזה.

המיתוס הזה זכה לפרשנויות משעממות למדי, כגון מבוכת העושר או חוסר יכולתו של הכסף לגרום לנו אושר ‏(הביטוי “מגע הזהב של מידאס” מפספס לגמרי את כוונת הסיפור, והופך אותו לביטוי נרדף לכישרון התעשרות של סוחר בבורסה‏). אבל זהו סיפור על אופיה הפרדוקסלי העמוק של התשוקה: עולם שייענה באופן מכני לתשוקתנו יהיה מונוטוני ובלתי נסבל; עולם כזה לא יאפשר לנו להבחין בין ממדים שונים של חיינו, אלה שהם מושא תשוקותינו ‏(או תגובה להן‏) ואלה שהם מענה לצרכים, למה שהכרחי, לשגרתי.

מה שהופך במהרה את חייו של מידאס לבלתי נסבלים הוא העובדה שתשוקתו היחידה מנכסת לעצמה את כל תחומי חייו. הסיפור מציע תובנה מסקרנת נוספת: תשוקה שבאה על סיפוקה תותיר אותנו רעבים. אדם יכול לחיות בארמון זהב, אך המחוות היומיומיות של אכילה וחיבוק הן היחידות שחשובות בסופו של דבר, ומחוות יומיומיות אלה הופכות בלתי מושגות בדיוק מפני שהן אינן כפופות לחוקי התשוקה. הן חלק ממחזור החיים, מאופיים השגרתי, ממה שאנו תופסים כמובן מאליו, ממה שמרכיב את המסגרת הארגונית של חיינו, לא של תשוקותינו. לכן המיתוס הזה הוא אזהרה חשובה לאלה המבקשים לממש את תשוקתם הבוערת. הדבר הזה שאנו מבקשים לעצמנו, אם יושג, ימנע מאיתנו לחוש מוזנים, משום שתזונה אמיתית אין לה דבר עם מימוש תשוקה. אכילה וחיבוק ילדינו הם צרכים קיומיים.

איור: יעל בוגן

המיתוס השני הוא מיתוס טנטלוס, שנראה כניגוד מושלם למידאס. טנטלוס לא זכה לגמול על מעשה טוב שעשה, אלא נענש בשל מעשה נורא ‏(הוא ביתר ובישל את בנו והגיש אותו למאכל בסעודה‏). בסולם הברבריוּת, פשעו ודאי מדורג במקום הגבוה ביותר. אך מה היה עונשו? הוא הוצב בגן, תחת עץ, שלפירותיו, שלנצח יחמקו מידיו, הוא מנסה לשווא להגיע. בצימאונו, הוא מנסה גם לשתות ממי האגם הסמוך, אך גם המים האלה מתרחקים ממנו. במיתוס הזה אנו מניחים כי העונש שקול במובן מסוים לזוועת הפשע. מעניין עם זאת, שעונשו של טנטלוס הוא ההפך הגמור מעונשו של מידאס: מושא תשוקתו חומק ממנו בכל פעם שהוא קרוב להשיגו. ומעניין עוד יותר: אופי ייסוריו נובע מפער חושי - פער בין ראיית הפרי או המים לבין המגע בהם. ואולם, למרות ההבדלים ביניהם, אף שאחד מהם מקבל מתנה והשני נענש, הן מידאס והן טנטלוס אינם מצליחים להביא לפיהם את המזון שהם משתוקקים אליו.

ביחד, שני המיתוסים האלה מדברים על מה שהתשוקה אינה מאפשרת. ראשית, בין אם תבוא על סיפוקה ובין אם לאו, גורלה של התשוקה להיכשל תמיד. מהות התשוקה היא הניסיון לאחוז באובייקט שהוא בהישג ידנו, אך תמיד חומק מאיתנו. למעשה, זה לא משנה אם התשוקה מתממשת או לא, בשני המקרים המטרה אינה מושגת. שנית, היא מקור לסבל בלתי פוסק, לא מפני שמושאה רחוק, אלא בדיוק מפני שהוא נדמה קרוב כל כך, אך בו בזמן, באופן מסתורי, הוא גם מחוץ לטווח השגתנו. ביחד, שני המיתוסים טוענים כי היפוכם של ייסורי הכמיהה לאובייקט החומק מאיתנו אינו לגרום לכל מה שהשגנו להגיב לתשוקתנו. הדבר החיוני ביותר לחיינו מתחמק מחוקי התשוקה, שמתבררים כמכניים למדי. התשוקה, לפיכך, היא מעין מבוי סתום: כשאינה ממומשת, היא מאמללת אותנו; אך כשהיא ממומשת, היא מונעת גישה למה שחיוני לנו ושלא נקבע על ידי התשוקה בחיינו.

אף שאלה מיתוסים עתיקים, עדיין ניתן לראות בהם תיאור של מצב מודרני למדי: זוגיות.

האוטופיה הרגשית

נגדיר זוג על דרך השלילה. זוג אינו שני אנשים המאוהבים זה בזה עד טירוף, מפני שאם שני אנשים אלה מנהלים רומן מחוץ למערכות היחסים שלהם, הם אינם מקיימים את אותה יחידה חברתית לגיטימית שאנו מכנים “זוג”. זוג הוא גם לא גבר ואשה נשואים, מפני שמשפחות הטרוסקסואליות יכולות להיות יחידות גדולות, המכילות גבר ואשה שחיים עם אחרים - ילדים, סבים, קרובי משפחה, ובעבר גם משרתים; ביחידות כאלה הגבר והאשה אינם זוג, אלא יותר ראשי הארגון ‏(כך, גבר ואשה יכולים להיות נשואים מבלי להיות זוג, למשל כשהם נשארים יחד למען הילדים‏). זוג אינו שני אנשים שמקיימים רק יחסי מין, משום שאם אינם רואים לכך המשכיות בעתיד, הם לא יותר משני אינדיבידואלים שנהנים יחד ככל האפשר. פירוש המילה זוג הוא שני אנשים - משני המינים או רק מאחד - אחראים לעצמם, מופרדים מהחברה אך עדיין מזוהים על ידיה כיחידה הכוללת שני אנשים השוקלים לבלות לפחות חלק מזמנם ביחד.

המילה “זוג” מכילה את המרכיבים הבאים: שני אנשים הממוקדים זה בזה באופן מכוון ומודע, הקשר ביניהם “לגיטימי” אף שאינו בהכרח ממוסד במסגרת נישואים; שני האנשים האלה חושבים יחד על העתיד, אבל בצורה חוזית, כלומר, כל עוד זה תואם את האינטרסים של שניהם; עיניהם אינן מסונוורות מתשוקה עיוורת, והם מחוברים על ידי אינטימיות רגשית, הבאה לידי ביטוי ביכולת לחלוק עם אדם זה חיים פנימיים, חוויות ופרויקטים לעתיד; בין שני אלה מחבר הרצון החופשי ולא תחושת החובה. ביחידה הזאת, רגשות נחשבים לביטוי של חופש, מה שאומר שהם בחרו בקשר הזה מרצונם והם גם חופשיים להיפרד. ביחידה שנקראת “זוג”, הזולת מספק אמון, ביטחון ורווחה. היחידה החברתית הזאת מניחה מראש יכולת מסוימת להתנתק מהעולם סביבנו, להתמקד בעוצמה רבה זה בזה, לצפות להמשכיות, לעסוק בפרויקטים משותפים ולקדם מטרות משותפות, רק בלי התחייבות כובלת ומגבילה לכל החיים. זוג הוא אי, אבל זהו אי שמצויד בשירות מעבורות פעיל לאיים אפשריים אחרים.

יחידה פשוטה למראה זו, המבוססת על בחירה חופשית ורגשות, הפכה יותר ויותר קשה להשגה; למעשה היא הפכה לאחת היחידות החברתיות המסובכות ביותר והפיקה כנראה יותר ספרים, רומנים, שירים, מסות פילוסופיות, ספרי ייעוץ, תיאוריות פסיכולוגיות ושיטות טיפול וייעוץ מכל יחידה או תופעה סוציולוגית אחרת. אין ולו ארגון חברתי אחד שעומד תחת בחינה מדוקדקת כמו הזוג, כאשר כמות עצומה של מוסדות מנסה גם להבין את התופעה וגם לספק קווים מנחים לעיצובה או לשיפורה. מה שמעלה את השאלה הסוציולוגית: מה הופך את הזוגיות למטרה כה בלתי מושגת? התשובה טמונה בפרדוקס התרבותי, בד בבד עם הפיכתה לבעיה הפכה הזוגיות לאוטופיה, וליתר דיוק, לאוטופיה רגשית.

אוטופיות רגשיות הן תופעה תרבותית מודרנית; הן קודמו על ידי השיח הפסיכולוגי, שהובנה כמגוון תפיסות אקלקטי של האדם, של הנפש ושל סיפורה של אותה נפש ‏(לדוגמה, סיפור האהבה שמחבר את התינוק להוריו‏). לאוטופיה רגשית יש שתי משמעויות: היא מבטיחה אושר באמצעות ההרכב הרגשי־נפשי הנכון; והיא משתמשת בטכניקות רגשיות של שינוי עצמי כדי להגיע למצב הזה. חוויות האהבה, הנישואים והזוגיות הפכו לאוטופיה רגשית חזקה שכזאת. יחידים חשים כעת שאין להם אלא להיוועץ בעצמם וברגשותיהם כדי לדעת אם הם אוהבים מישהו, אם יש להם סיכוי להיות מאושרים איתו. הרגשות הופכים להיות המצפן הפנימי של האני, היישות שעמה אנו מחליטים על מחויבותנו, על הנישואים ועל איכות החיים המשותפים. הרגש הסובייקטיבי הפך לסיסמה. האתגר הפך להיות מציאת האדם שעמו ניתן להגיע לאוטופיה הרגשית של האהבה, שכוללת את האפשרות לממש את רצונותינו, תשוקותינו וצרכינו וגם לגלות אותם עם אדם אחר.

היסטורית, הדימוי של האי הזוגי קשור לאוטופיה המודרנית של אושר. האושר, שנתפס כפרויקט אישי של מימוש עצמי, החל להיתפס במונחים רגשיים. כבר לא היתה זו ה–eudaimonia של היוונים, אותה רווחה שאדם חש כשהוא נוהג לפי ערכים בדוקים ומקובלים בציבור. האושר הפך לפרויקט של חקירה דקדקנית של צרכים ומטרות ייחודיים, אידיוסינקרטיים ופרטיים של יחידים אוטונומיים.

האוטופיה הרגשית של הזוגיות מתפרסת על שלושה אתרים תרבותיים ורגשיים: הראשון הוא המיניות, שהפכה לאתר המרכזי לביטויו ולהפגנתו של הקשר הרגשי המחבר שני אנשים. המיניות הפכה למרכיב הכרחי ביחסים הרומנטיים, האתר המועדף לביטוי אינטימיות, שהפך אף לסמל לרווחתו של הזוג. התפיסה כי המיניות היא תנאי הכרחי לאהבה היא תופעה מודרנית. יתרה מכך, המודרניות הפכה את המיניות לאתר הטוב ביותר למימוש “בריאות נפשית ובגרות”, לסמל ליחסינו הטובים עם הזולת ולאתר שבו האדם יכול להפגין את יכולתו להיות בעל “אני” טוב, “אני” הדוניסטי, המסוגל להעניק ולחוות הנאה. המיניות הפכה אם כן לתנאי למימוש אוטופיה רגשית בזכות הקשר שלה לפסיכולוגיה, שתהפוך אותה לסימן לבגרות רגשית ובריאות נפשית.

האתר השני לביטוי רגשות היה פנאי וייצור חוויות חדשות ומרגשות: זוגות מודרניים צורכים יחד מתעשיית הפנאי; הם הולכים יחד לסרטים; יוצאים לחופשה יחד; צורכים אירועי תרבות, אופנה וספורט וכן הלאה. הפנאי עוצב למען זוגות, הוא נצרך על ידיהם ובאמצעותם. לדפוס חדש זה של אינטארקציה היתה השפעה רגשית שהפכה את הריגוש לאספקט הכרחי של האוטופיה הרומנטית, שבה רגשות רומנטיים גם ייווצרו וגם ייחוו באמצעות רגיעה, ריגוש וחידוש.

אינטימיות רגשית הפכה להיות האידיאל הנכסף השלישי. אינטימיות נתפסת בדרך כלל כזוגיות, אך למעשה זהו מושג מודרני. היא מוגדרת כיחס מתמשך של חילופי רגשות והפכה לדרך העיקרית להראות ולחלוק את הסובייקטיביות בקונטקסט של יחסים רומנטיים. הזוגיות הפכה להיות אתר חפירות ארכיאולוגי של רגשות: לדבר על רגשות, לבטא רגשות, לנהל רגשות, לחוש את אותם הרגשות יחד, כל אלה הפכו לאספקט הכרחי בחיי הזוג, וקיבלו חיזוק מכך שהתרבות הפסיכולוגית הפופולרית הפכה את האינטימיות הרגשית לסמל של זוג המתפקד כהלכה.

ואולם כל מי שעיניו בראשו רואה שכפי שתואר כאן, הזוגיות הפכה להיות קשה ומסובכת ביותר. עד כדי כך שאפשר לשאול אם הזוג המודרני הוא לא פרויקט נכשל. סטטיסטיקת הגירושים היא רק קצהו של קרחון ענק של מאבקים ואומללות רגשית שהם מנת חלקם של הזוגות המודרניים. לאומללות הזאת יש כמה פנים: הוויכוחים היומיומיים על ניקיון הבית והטיפול בילדים; שעמום או חוסר סיפוק מיני; הפיתוי לקיים יחסים רגשיים ומיניים עם אנשים אחרים, העוינות לעצמאותו או להצלחתו של בן הזוג, הרצון לשמר את האוטונומיה והעצמאות האישית אך עדיין להזדקק לאהבה ולקשר רגשי. היחסים המודרניים נגועים במבויים רגשיים סתומים, מלווים בשאלות חסרות מענה כמו “איך לספק את צרכיו של אדם אחר”, “מה לגיטימי לצפות מאדם אחר מבלי לפגוע בחופש שלו”, “איך להגשים את רצונותיך תוך התחשבות ברצונו של אדם אחר”. בקיצור, הזוגות הפכו להיות חממה להתמודדות עם אינספור הסתירות שבאינדיבידואליות המודרנית. נבדוק כעת מקרוב מה הופך את מושג הזוג לקשה כל כך להשגה.

אני ואני ואני

הרבה מהתרבות שלנו עוצבה על ידי הפסיכולוגיה, ולכן היא קוראת לגברים ונשים להיות שקועים באני שלהם, בצרכים שלהם, בפנימיות שלהם. התנועה פנימה הזאת נוטה להפוך את הסובייקטים למודעים מאוד לאינטרסים האישיים שלהם ותרמה להפיכתן של מערכות היחסים לפרויקטים תועלתניים, שהצדקתם אינה חובות מוסריות או מוסכמות חברתיות אלא מרדף אינדיבידואליסטי של שני אינדיבידואלים המבקשים למקסם את הנאתם. ההתמקדות המחודשת הזאת ב”אני” מקשה עליהם לקחת חלק בהתנהגויות בלתי מחושבות כמו סליחה והקרבה עצמית, משום שהיא מעודדת התמקדות במטרות ובפרויקטים אישיים, בלי תלות באלו של הזולת. יתרה מכך, תרבות הצרכים וההכרה העצמית חופפת לשוויון ויוצרת הגדרה תרבותית חדשה של קשרים חברתיים, בעיקר בין גברים לנשים. נורמת השוויון, בתורה, יוצרת מתחים חדשים, מאחר שמשתמע ממנה כי גברים ונשים מחשבים, מודדים ומכמתים את מה שהם מעניקים זה לזה, הן במונחי תרומה לעבודות הבית והן במונחי רגשות. בעוד השוויון הוא ערך מובנה במשטר דמוקרטי, קשה יותר ליישם אותו במישור הפרטי, משום שהוא דורש מעקב תמידי אחרי מה שכל אחד תורם.

הקושי השלישי של הזוגות נובע מבעיית השעמום, שבעצמה נובעת מכך שהריגוש הפך לנורמה חדשה במערכת היחסים הזוגית. ריגוש פירושו אספקה חדשה של חוויות ורגשות. הריגוש התמסד דרך ספרת הפנאי שייצרה חוויות חדשות. לאורך המאה ה–20 נדד הריגוש ממחוז האובייקטים למחוז בני האדם, וליתר דיוק מספרת הפנאי לספרת היחסים הבין־אישיים. אם בתחילת עידן הצריכה ביקשנו את העונג שסיפקו חפצים חדשים - בשלב המאוחר יותר, תרבות הצריכה כבר התפשטה למערכות היחסים, שמחקות את ההיבט של רדיפה אחר חפצים חדשים ומרגשים. תרבות הריגוש בולטת במיוחד בתחום המיניות, שצריכה לשמש כעת מקור בלתי נדלה של חידושים וריגושים.

בד בבד, הפכה התרבות הפסיכולוגית הפופולרית את השינוי העצמי וההתפתחות העצמית לציווי; חיים טובים היום פירושם חיים שבהם האני העתידי יתפתח מזה הנוכחי. הדבר יוצר אי יציבות במערכת הזוגית: אם שינוי הוא ערך מובנה, כי אז שינוי אישיותו של אדם, טעמיו והעדפותיו הופך לערך, ובכך מפחית מהיציבות הדרושה למערכת היחסים הזוגית. אי יציבות זו גוברת בצל תרבות הבחירה - שבה ריבוי בני זוג מיניים דוחה באופן ניכר את התהוות הזוג ומהווה איום תמידי על יציבותם. אכן, הגשמה עצמית פירושה לשכלל ולעדן את טעמו של אדם, ומשתמע ממנה גם שינוי ושיפור של בן הזוג. שפע האפשרויות המיניות, לצד אידיאולוגיה של הגשמה עצמית, מעלה את האפשרות לפגוש מישהו “מתאים יותר”.

ולבסוף, מה שהוא כנראה הנטייה הנלמדת והמיושמת ביותר במקומותינו הוא הדרישה לאוטונומיה, שבתורה פועלת ויוצרת כוחות צנטריפטליים המושכים החוצה מהקשר. אוטונומיה, כשהיא חוברת להגשמה עצמית, מעודדת סימון גבולות של האני המונעים מיזוג וגורמים לנו לברוח מגילויי דחייה או ריחוק. בקיצור, הציווי האוטונומי מתנגש במציאות של אהבה כתלות, היקשרות וסימביוזה, ולכן מייצר קונפליקט בין מציאות זאת לבין אוטונומיה כמרכיב מרכזי של האישיות המודרנית.

האופציה הרדיקלית

במובנים רבים, הפכנו למידאס של החיים הארוטיים והרגשיים, מנסים להפוך כל היבט בחיינו כזוג לנצח מוזהב של תשוקה. ועם זאת, שחרורם של הרגשות הרומנטיים מעול המוסדות והמוסכמות והניסיון לציית לחוק התשוקה לא הקל עלינו לממשם. אנחנו עדיין מתגעגעים לחיבוק היומיומי של ילד. אי שביעות הרצון התמידית מחיי הרגש שלנו גוברת לאור העובדה שכמו טנטלוס, אנו נאלצים לחשוב על הפרי שאיננו יכולים לטעום, לחזות בעינינו באוטופיה הרגשית של האהבה מבלי שנוכל להשיגה בעצמנו. האוטופיה הרומנטית חומקת מאיתנו בכל פעם שחשבנו שהיא בהישג יד. לאור כל זאת, מי עוד צריך זוגיות, ולמה? מוסד הזוגיות הפך להיות לא הכרחי, מוסד שמפריע לפיתוח האישי ומאלץ את היחיד להתמודד עם הסתירות שבתוכו. זוגיות יוצרת בלבול, קונפליקט, בדידות וכאב. המספרים היבשים מדברים נגד זוגיות, ויותר ויותר אנשים בוחרים לחיות לבד. אבל אני רוצה לטעון שעדיין חשוב להגן על הרעיון הזה, מפני שזוגיות מייצגת צורה חברתית שערכה טמון בדיוק בכך שהיא מנוגדת לאתוס השליט בתקופתנו.

איך בדיוק? זוגיות מונוגמית - אם ניצמד להגדרה הקונבנציונלית - היא אולי היחידה החברתית האחרונה שמתפקדת על פי עקרונות המנוגדים לאלה של התרבות הקפיטליסטית. זוג הוא בפועל הצהרה ואפילו התרסה נגד תרבות הבחירה, נגד תרבות של מקסום הבחירה, נגד הרעיון שבחירות ניתנות לשיפור אינסופי ונגד הרעיון של העצמי כאתר נצחי של ריגוש, הנאה והגשמה. זוגיות, במובן מסוים, מתפקדת בכלכלת מחסור ונדירוּת. כך היא מצריכה מאיתנו תכונות ואופי שהתרבות המודרנית כבר אינה מכשירה אותנו אליהם: היא תובעת מאיתנו את היכולת להפוך את האחר לייחודי, להשעות חישוב, לסבול שעמום, להפסיק את ההתפתחות העצמית, לחיות עם מיניות בינונית ‏(לעתים קרובות‏), להעדיף מחויבות על חוסר ביטחון חוזי. זוגיות, אם כן, על כל הקונבנציונליות המחניקה שלה, דווקא מתעקשת על ערכים שהפכו לאלטרנטיבות רדיקליות אמיתיות לשוק. אפשר לתהות אם בדרך עקיפה ומפותלת, זוגיות ואהבה לא הפכו שוב לאלטרנטיבה הרדיקלית של זמנן. בלי לשבור את הכלים, הן מצהירות על היציבות הכבדה והמאמצת שקושרת אותנו לאחרים ולמה שישן ומיושן בנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו