בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוח הרפאים של הלובר

הצרפתים בנו על מכרה פחם נטוש שלוחה חדשה של מוזיאון הלובר בעלות של 150 מיליון יורו. המבנה מתהדר באדריכלים כוכבים מיפן, באמנות מרחבי העולם כולו ובליאונרדו דה וינצ’י אחד. רשמים מביקור בלובר 2

8תגובות

יום ראשון בבוקר הוא לא הרגע הטוב בשבוע לבקר בלאנס. הרחובות כה ריקים עד שגם חתולי הרחוב מפחדים לצאת לבדם לסיור. השמים האפורים מעוררים את התחושה שעוד רגע ייפלו על ראשו של המבקר. ערימות השלג הלבן, תזכורת לסופת החורף שפקדה את צפון צרפת, כבר האפירו גם הן ונראות כמו ערימות פחם טחון. המדרכות מכוסות שכבת קרח בוגדנית וחוץ מזה קר, מאוד קר.

אבל הצירוף הזה שהוציא ללאנס ‏(קרוב לוודאי בצדק‏) את המוניטין של אחת מן הערים המכוערות בצרפת היפה, לא ירתיע חבורה של היפסטרים פאריסאים ששמעו על הפלא האחרון שבו מתהדרת העיר השכוחה בגבולה הצפוני של צרפת. הם זינקו מרכבת הבוקר שעצרה בתחנה השוממת ושעטו לעבר הפנינה האחרונה בכתר התרבות של צרפת, “לובר־לאנס”.

לכאורה, המיזם הזה, שהוא התרומה התרבותית המשמעותית האחרונה של הנשיא לשעבר ז’אק שיראק למפת המוזיאונים של צרפת, מריח כמו חיקוי מאוחר לגוגנהיים בילבאו. קחו עיר תעשייתית אפרורית ‏(לאנס‏), טעו בה מוזיאון נוצץ המשתייך ל”מותג תרבותי” מוכר ואהוב ‏(לובר‏), והרי לכם שילוב מנצח.

מוזיאון לובר-לאנס. צילום: אי-פי

אבל הדמיון נפסק עם הדיכאון שמתעורר ברגע ההגעה לעיר המארחת. לטוב ולרע, גוגנהיים בילבאו של פרנק גרי היה ונשאר נזם נוצץ מאוד שהושם באפה של העיר. הגרסה הפריפריאלית של הלובר לא נוצצת במכוון ורחוקה מלהיות מנקרת עיניים. במהלך הטיול בגן, שנבנה כדי להוביל מתחנת הרכבת למוזיאון, ניתן להבחין במה שהיה עד כה המונומנט שעליו תפארתה של העיר, איצטדיון הכדורגל של מועדון FC LENS המקומי, בהחלט לא מבנה שייכנס למדריך השלם לארכיטקטורה של המאה ה–20, ואפילו האיצטדיון הזה גבוה בכמה מטרים מהמוזיאון החדש, הכמעט שקוף, שמתגלה בעיקול הדרך.

הדיון על מוזיאונים חדשים או מחודשים בעולם וגם בארץ לוקה לעתים קרובות במידה מופרזת של התעניינות בבניין על חשבון התוכן. אין פירושו של דבר שהאדריכלות היא לא מרכיב מהותי בבניית מוזיאון, אלא רק שההערצה לאדריכל באה לפעמים על חשבון שאלות אודות השילוב המתבקש בין המבנה שהגה לבין האמנות שתוצג בו.

לא פעם ולא פעמיים הקירות מעוקלים באופן כה אלגנטי עד שאיש לא שואל איך אפשר יהיה לתלות עליהם תמונות. זה לא המקרה בלאנס. משרד האדריכלים היפני SANAA ‏(בראשות קזויו סג’ימה וריו נישיזאווה זוכי פרס פריצקר ומי שנבחרו לתכנן את מבנה בצלאל החדש בלב ירושלים‏) הגה מבנה חכם, צנוע וכובש. מונומנט שפונה בחוכמה פנימה והחוצה, מתכתב הן עם ההיסטוריה של המקום ‏(לאנס‏) והן עם זו של המוסד האב ‏(הלובר‏).

העיר עצמה, שמונה 35,000 תושבים, היא עיירת כורים שירדה מגדולתה כאשר המכרות בה נסגרו. האתר בן 200 הדונם שעליו הוקם המוזיאון והגן המקיף אותו הוא למעשה השטח שבו פעל מכרה הפחם שנותר נטוש ברובו אחרי שפעילות הכרייה פסקה במהלך שנות ה–80 של המאה הקודמת.

הצורה הזאת הכתיבה מבנה מוארך, מורכב ממלבנים וקוביות, שכמו בא לכסות על הפצע שהותירה הכרייה. יחד עם אדריכלות הנוף ‏(שעליה אחראית קתרין מוסבאך הצרפתייה‏) יש משהו מרגיע ולא מתריס בעליל בבחירה השקטה הזאת של צורה ארוכה ונמוכה, במיוחד בהתחשב בבנייה הנמוכה ברחבי העיר כולה, שבעיקרה כללה בתי כורים צנועים בני שתי קומות.

המלבנים הארוכים שהגו היפנים מתייחסים, כמובן, גם לצורה של ארמון הלובר בלב פאריס שמורכב מריבוע שממנו יוצאות שתי זרועות ארוכות מאוד עד לגני הטולרי. האדריכלים שיחקו עם הזרועות האלו, הציבו אותן זו אחרי זו ולא אחת מול השנייה. הם גם בחרו אנטי חומר מובהק מול האבן הבהירה שממנה בנוי ארמון הלובר בפאריס.

האדריכלים של המוזיאון בלאנס יצרו לוחות מתכת דקיקים שיחד עם זכוכית וחיפוי לבן מצטרפים למבנה קל, אוורירי, כמעט בלתי מורגש ברגעים מסוימים, למרות אורכו המשמעותי. כאשר מתקרבים אליו יש לרגע תחושה שממול ניצבת רוח רפאים של הלובר האמיתי שבאה והתיישבה בלאנס.

עמוד השדרה של הפרויקט המוזיאלי הוא “גלריית הזמן”, La galerie du temps. על פני כ–4,000 מטר רבוע ‏(שביעית משטחו הכולל של המוזיאון‏) פרסו האוצרים יצירות מהאלף הרביעי לפני הספירה ועד אמצע המאה ה–19, התקופה בה מסתיים האוסף של הלובר המקורי ‏(כדי לראות אימפרסיוניסטים צריך לחצות את הנהר למוזיאון אורסיי או לרדת במורד גני הטיולרי למוזיאון האוראנז’רי‏). אבל בניגוד ללובר־פאריס, שבו היצירות שוכנות בבטחה, כל אחת במחלקה שלה בהתאם לחלוקה המסורתית האנציקלופדית ‏(אמנות איטליה, אמנות צפונית, אמנות מצרים, אמנות יוון ורומי וכן הלאה‏) בלאנס נשברו המחיצות. הסדר הוא כרונולוגי אבל ללא הפרדה בין תרבות אחת לרעותה.

“גלריית הזמן” היא, כמובן, סוג של העתק ססגוני ושונה של “הגלריה הגדולה” ‏(La grande galerie‏) של הלובר בפאריס. אלא שהגלריה “הגדולה” של פאריס מוקדשת אך ורק לציור הרנסנס האיטלקי, ואילו בגלריה הגדולה של לאנס כולם דרים זה לצד זה ללא עדיפות גיאוגרפית. חלק מהצירופים שמולידה הבחירה לערבב הכל בכל צפויים: פסלי אתלטים מן העת העתיקה מול הארוטיקה של סבסטיאן הקדוש מן הרנסנס, אריחי קרמיקה עותמניים מן המאה ה–16 מול שיבוצי אבן צבעונית ‏(פייטרה דורה‏) מפירנצה מאותה התקופה, ארונות קבורה ממצרים העתיקה מול סרקופגים פיניקיים וכן הלאה.

צירופים אחרים מאתגרים יותר. כך לדוגמה ציור דיוקן נהדר של “מסייה ברטאן”, עיתונאי וסופר, פרי מכחולו של אחד מגדולי ציירי הפורטרטים בעת החדשה, ז’אן אוגוסט דומיניק אינגרה, ניצב לצד דיוקן השאה הפרסי מראשית המאה ה–19, פתח עלי שאה לבית קג’אר. שניהם ישובים כמעט באותה התנוחה, האחד שליט שושלת אדירה שעוד זמן לא רב תשקע, השני בורגני בטוח בעצמו, בן ל”אצולה” החדשה שהשתלטה על צרפת של המאה ה–19 כה דומים וכה שונים.

“גלריית הזמן” של לובר־לאנס כמעט יכולה להיתפס לרגע כאנכרוניסטית, בשל ההחלטה הבלתי מתפשרת להציב בה את היצירות בצורה כרונולוגית. מנגד, קשה לחשוב על דרך אחרת שבה ניתן היה לסדר את מאות היצירות באופן שהוא בה בעת הרמוני והטרוגני. קירות המתכת יוצרים השתקפות עמומה של החלל העצום, השתקפות המנתקת את הצופה מהנוקשות שיש בהרבה חללים מוזיאליים עכשוויים.

החוויה היא של נהר עצום של תולדות האמנות שהמבקר נסחף בו מימי קדם ועד לעת החדשה. הדימוי האחרון שמולו ניצב המבקר ב”גלריית הזמן” הוא צרפתי למהדרין: “החירות מוליכה את העם” של אוז’ן דלקרואה שצויר אחרי הפיכת יולי 1830 נגד שובה של המונרכיה הצרפתית, ציור שהפך לסמלה המובהק של הרפובליקה הצרפתית. במרכזו אשה יפהפייה, חשופת חזה, המניפה את דגל הטריקולור. האנשה של החירות בפרט וצרפת שואפת החירות בכלל.

רויטרס

שלא במקרה, בדיוק מול הציור הזה של דלקרואה בחר הנשיא הצרפתי פרנסואה הולנד להצטלם כאשר חנך את המוזיאון ברוב טקס לפני כמה שבועות. לא רק הנשיא גילה עניין: בשבוע שעבר ניסתה מבקרת צרפתייה מעורערת בנפשה להשחית עם טוש את היצירה, שעליה כתבה - 911AE אולי רמז לתיאוריות קונספירציה אודות אסון התאומים. המשחיתה בת ה–28 נעצרה והיצירה כבר נוקתה. מעניינת יותר היא הקריצה שהמבנה הנוקשה של הלובר “המקורי” לא היה מאפשר: ניצבת לפני היצירה הנהדרת הזאת עוד פנינה אמנותית, “דיוקן המרקיזה התשיעית מסנטה קרוז” פרי מכחולו של גויה הספרדי ‏(סביב 1792‏).

שתי נשים, האחת אצילה מורמת מעם, נציגת עולם הולך ונעלם ‏(שנפוליאון והצרפתים יסייעו לרסק, גם בספרד‏) והשנייה נציגת עידן חדש של ערכים אוניברסליים ושוויון לכל. אל מול הצמד הנשי הזה קשה שלא להחמיא לצרפתים על ההחלטה האמיצה למלא את המוזיאון החדש, הפריפריאלי, ביצירות מופת של ממש. לא רק, כפי שקורה לעתים קרובות מדי, ביצירות מדרג ב’ במקרה הטוב, אלא במבחר של הטוב ביותר שיש ללובר להציע. רפאל, רובנס, ליאונרדו, גויה ועוד רבים וטובים ‏(מאוד‏): לובר לאנס מציג אוסף שכל מוזיאון בעולם היה מתקנא בו.

לצד “גלריית הזמן” מכיל המוזיאון גם חלל עצום לתערוכות מתחלפות, 1,800 מטר רבוע. תערוכת הפתיחה המוצגת בו מוקדשת, איך לא, לרנסנס האיטלקי. תחת השם המתבקש “רנסנס” מנסים האוצרים להסביר לקהל המקומי, שהם חושדים כנראה שאינו מתוחכם כמו זה הפאריסאי, מהי התקופה האמנותית הזאת שהסעירה את חובבי האמנות מן המאה ה–15 ועד ימינו אנו.

הסיכון שהתערוכה תתפרש כמפגן של התנשאות המומחים על ההדיוטות הוא רב, אבל שוב פרנסי המוזיאון צלחו את האתגר בכישרון רב. גם לנושא לא מקורי בעליל כמו “הרנסנס” הם יצקו תוכן מעניין ומעורר מחשבה יחד עם שורה של יצירות מופת ובראשן “חנה, מרים וישו התינוק” של ליאונרדו דה וינצ’י, אחת מהיצירות החשובות ביותר של רב האמן האיטלקי. את היצירה הזאת הם הציבו מול דיוקן נהדר של פרנסואה הראשון מלך צרפת פרי מכחולו של טיציאן, הפטרון האחרון של ליאונרדו שבחצרו הלך האמן האיטלקי לעולמו.

גם בימי משבר כלכלי, בצרפת זוכרים שאמנות זקוקה לפטרונים מתורבתים ונדיבים. אחרי השקעה של 150 מיליון יורו רובם ככולם מכספי ציבור, אפילו לאנס מצאה את הפטרון האמנותי שלה. כעת נותר גם לקהל הרחב לגלות את המוזיאון שצמח על מכרה הפחם. הצרפתים מצפים ללא פחות מ–700,000 מבקרים בשנה הראשונה וחצי מיליון מבקרים בשנים שלאחר מכן. 5% בלבד ממספר המבקרים השנתי במוזיאון הלובר “המקורי”, כי גם אם לובר יש ‏(כרגע רק‏) שניים, פאריס יש רק אחת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו