בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלטונות הספרייה בעקבות רועי צ'יקי ארד

איך שני צילומים בטלפון הסלולרי, שצולמו תוך שיטוט אקראי בארכיון הספרות העברית של אוניברסיטת בן גוריון, סיבכו אותי עם הרשויות

95תגובות

כדי לחרוך שעה שנותרה עד צאת הרכבת מבאר שבע, בחרתי לפני כחודש לערוך טיול קל לאוניברסיטת בן גוריון הסמוכה. בואכה ארומה, נכנסתי לבניין זוויתי כלשהו ומולי עמד השלט “הארכיונים לספרות עברית” והכריז על אוספי עמוס עוז, אהרן אפלפלד, דוד אבידן ועוד. המקום היה פתוח ונראה כגלריה או כחנות תבלינים יקרה, שבה במקום תבלינים ‏(למשל כורכום‏) מאופסנים ספרים - כלומר הכריכות שלהם ניצבות מאחורי מסכי פלסטיק. הגדיל עמוס עוז ותרם לספרייה ספרים בשפות אקזוטיות שונות כמו קוריאנית ופינית. פקידת הקבלה, שהיתה טרודה בשיחה שנושאה מקום חניה מופלא כלשהו ליד מתחם השופינג “ביג”, נראתה שמחה שמבקרים נכנסים לארכיון הסטרילי סוף סוף.

בחרתי להיכנס לחדר אבידן, שממנו קירקר רחש קל של מקלט רדיו. סטודנטית חביבה שקדה על תיוק מורשתו של נסים אלוני, וסביבה עמדו תיקיות חומות שנשאו כותרות מפתות כתובות בטושים, שבתוכן עוד תיקיות צבעוניות. הכותרות היו: “הלוואות”, “תשלומים”, “משולחנו של דוד אבידן”, “העמותה למען קידום יצירותיו של דוד אבידן בישראל ובחו”ל”, “פרסים, כולל פרס נובל” וגם שמות ספרים. מכונת הכתיבה של דוד אבידן ניצבה בצד.

הסטודנטית בישרה שהחומרים יעלו לרשת, אבל לא ידעה לנקוב בתאריך. היא ציינה שיש גם התכתבויות וחומרים אישיים שלא יעלו. הצעתי שיפנו לבקש רשות מהכותבים, אבל הסטודנטית, כאמור, לא היתה ממש קשורה לתיק אבידן.

ביקשתי להציץ בתיקיית “סיאנסים”. בשנות ה–90 הוזמנתי לסיאנס עם אבידן, אבל החמצתי את הטרמפ ונותרתי להמתין בבר תיירים עכור ברחוב הירקון. ההחמצה הזאת היא אולי הדבר השני הכי חשוב שאני מצטער עליו בחיי ‏(הראשון הוא ברית המילה‏). אך הסטודנטית ביקשה לא לבלגן, כי אנשים עבדו קשה כדי לסדר. תהיתי ביני לבין עצמי מדוע מתייקים טוב כל כך, אם לא על מנת שייעשה בכך שימוש? אבידן כתב את “משהו בשביל מישהו”. הרי מה שווה המשהו אם אינו עבור מישהו, אלא סתם משהו בשביל עצמו, במגירה חשוכה - משהו מתויק?

בכל זאת, התעקשתי להציץ בתיקייה חומה שבתוכה היו מעט מאוד דפים, כך שלא יכלו להתבלגן בידי בני האנוש שבאים להחריב כל סדר. קיבלתי רשות לפתוח את “סמים”. הופיע שם מאמר החתום בידי נסים קיוויתי, לימים שדרן הספורט הנודע, שאבידן גזר ושמר, ונושאו מחקר בנושא השפעות חיוביות של החשיש. צילמתי בסלולר שתי כריכות של תיקיות עם כותרות מסקרנות והמשכתי לרכבת, מהרהר באבסורד שבו מלאכת התיוק המושלם לא מניחה לאדם לבדוק מה תויק.

צ’קפוינט צ’רלי

כשבע דקות אחר כך, קיבלתי שיחה מעובד בספרייה, נכנה אותו א’. אין לי מושג איך איתר מהר כל כך את מספר הטלפון שלי. א’ תהה למה צילמתי בלי לבקש רשות. אמרתי שסתם כך צילמתי בסלולר, והסברתי שצילמתי רק שתי כריכות של תיקיות ולא את החומר הארכיוני, כך שממילא לא צילמתי שום דבר מאת אבידן. הוא ביקש שאמחק את התמונות. אמרתי שאיני סטודנט שלו, כך שלא אמחק את התמונות. טענתי שמדובר בנכס ציבורי ובאוניברסיטה ציבורית שנועדה לאפשר לציבור גישה לידע האנושי.

כל העניין נראה לי מעט אווילי, ועלי להודות שבשלב זה כבר נהניתי מעצם הנאום. ציינתי בפניו שלא ראיתי במקום שלט “שטח צבאי, אסור לצלם”. במקרה כזה, ודאי לא הייתי מצלם, כדי להציל את המדינה מהסודות החשאיים שהארכיברים נוטים לרשום עם טוש על תיקיות בספריות.

א’ אמר לי שאיני תרבותי. השימוש בשם התואר “תרבותי” נושא שתי משמעויות, הנימוס והריסון מצד אחד, אכילה עם מפית בצווארון ובפה סגור, והתרבות עצמה, מטע הפרא שבו מלבלבים השירה והקולנוע למשל, שהתפתחותו נוצרת גם על ידי אנשים שכלל אינם מרוסנים ומנומסים. דוגמה אחת היא המשורר שצילמתי את התיקייה שלו, אותו דוד אבידן, שבוודאי היה ננזף קשות על ידי א’ כחסר תרבות.

בתחילה לא חשבתי לעשות דבר עם הצילום הסלולרי, אבל אמרתי ל־א’ שבעקבות שיחת הנזיפה, אפרסם מאמר ענק בנידון ואצא במסע צלב ציבורי כדי שהמקום ייפתח לציבור. אמרתי את זה כמובן כדי להפחידו. במאמר מוסגר, אציין כי בזמני פירסמתי שלל כתבות על איגוד המנקות באוניברסיטת בן גוריון הנאבק כדי להגיע להעסקה ישירה. בעקבות המאמרים אפילו זכיתי לקבל מכתב בכתב יד מנשיאת האוניברסיטה רבקה כרמי, שקיטלגתי בארכיון שלה הנמצא בחדרי. א’ הגיב לדברי בהמלצה הנלבבת, “לך מפה ואל תחזור”. האירוניה היא שבהקמת הארכיון בוודאי הושקעו מיליונים, כדי שדעת הציבור תועשר, וכשסוף־סוף בא מבקר סקרן, ולא בשביל סמינר שייקבר באבק, הוא זוכה ליחס של פושע ומרגל סובייטי.

לוויין הריגול רועי צ'יקי ארד 1

מיהרתי לרכבת. כל אדם נראה לי כשוטר חרש עד שיצאתי משטח הקמפוס. חשתי שבמצלמת הסלולר שלי מסוג נוקיה אי–72 מצוי חומר חשאי, חסוי, כזה שאולי יכול להפיל את הממשלה העתידית שמתרקמת ברקע הדברים. אחרי שהצלחתי להתגנב עם תמונות המצלפון אל מחוץ לשער המתכת המסתובב של האוניברסיטה נשמתי לרווחה, כעריק החוצה את צ’קפוינט צ’רלי ובמשחת השיניים שלו מיקרופילם מפליל. והרי ואנונו התחנך באותה אוניברסיטה ממש.

שיחת טלפון נוספת הגיעה אלי מאזור חיוג 08. חשבתי שמדובר שוב ב־א’, אך נחשפתי לחבר חדש, “מרלי”, ששמו המלא הוא נתנאל מרלי, שם המזכיר את ייחורי המילים של אבידן ז”ל, זה שאשם בכל המהומה. מרלי הציג את עצמו כאיש הביטחון באוניברסיטה, וחשב שעצם המילה ביטחון תהלך עלי אימים. הוא אמר שהגיע לידי המוקד דיווח על מעשַי. למזלי, כבר הייתי מחוץ לתחום השליטה שלו, יושב על ספסל אבן קר בהמתנה לרכבת של 13:50.

מרלי נזף בי על שלא תיאמתי עם משרד הביטחון האוניברסיטאי לפני שצילמתי, שכן כל מעשה צילום באוניברסיטה מחויב באישור האחראי על הביטחון. הבהרתי לו שלא באתי לצלם, אלא צילמתי סתם כך להנאתי. שאלתי אותו אם צילום של כריך חלומי בארומה דורש גם את אישור הביטחון, או אדם המצלם מתוך ספר במכונת השכפול בספרייה. הוא לא ידע לענות על כך והתמקד בסכנה של הגעת אורח שאינו סטודנט או מרצה אל תוך הקמפוס.

“בפעם הבאה, תפנה אל המשרד שלי קודם. באת מבחוץ ואני לא יודע מי אתה ומה אתה רוצה לעשות עם זה”, אמר. שאלתי אם הוא מאתר סכנה ביטחונית לשלום הסטודנטים בכך שאדם שאינו סטודנט מצלם כריכת תיקייה חומה שכתוב עליה “פזמונים 1 ו–2”. הוא אמר שבפעם הבאה שאגיע אגש קודם כל למשרדו ושהכל יעבור דרכו, כי אלה הנהלים. לסיכום, אמרתי לו שהאוניברסיטה לטעמי היא לא שטח פרטי, בוודאי לא סודי ‏(מלבד השירותים הציבוריים‏), אלא שטח השייך לציבור הרחב למטרות החלפת ידע. “האוניברסיטה היא שטח פרטי”, קבע מרלי.

ההבטחות לגבי הארכיון באינטרנט שונות מעט, ורק שם התורמת יוצא דופן: “הארכיון פתוח לחוקרים, לסטודנטים ולציבור הרחב במשכנו החדש והמרווח במרכז משפחת הלן דילר. לרשות המבקרים צוות מסביר פנים המשקיע מזמנו באהבה”. הארכיון גם הוזכר בידיעה באתר החדשות “כאן־נעים”, ולפיה חלק ניכר מהחומרים כבר עלו לרשת, למשל אלה של אפלפלד, אך אני נכשלתי בניסיון למצוא חומרים כאלה דרך האינטרנט שלי וקיבלתי הודעה שניתן לחפש רק מרשת האוניברסיטה או בהגעה למקום, דבר שכאמור לא מומלץ עבורי.

מעבר לשעשוע, המקרה הזה מראה שכנראה מאחורי רעיון הארכיון עומד לעתים ניסיון להסתיר ולחסום, ולאו דווקא להפיץ ידע לציבור. אולי הפתרון לכך הוא לוויין ריגול.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו