בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזומבים הם נערי הפוסטר של הפאניקה

אחרי שנים בפריפריית הסיוטים של התרבות, נמצאים היום הזומבים על סף כיבוש גלובלי של המיינסטרים. “מת עליה”, שיצא החודש לאקרנים, ו”מלחמת העולם Z”, שיופיע בהמשך השנה, עוזרים להסביר מה כל כך מפחיד ומושך אותנו במתים החיים

3תגובות

ב–18 במאי 2011 בשעת ערב, קרס השרת של ה–CDC, המרכז לבקרת מחלות, בעת שעשרות אלפי אמריקאים ניסו לקבל הנחיות רשמיות בנוגע למחלה קטלנית חדשה ומאיימת: מגפת הזומבים. “תכננו את נתיב ההימלטות שלכם”, ייעצו המומחים, “כשזומבים רעבים הם לא יעצרו עד שישיגו מזון ‏(כלומר, מוחות‏), כך שעליכם לצאת מן העיר במהירות האפשרית!”

האתר, שרגיל היה לקבל כ–2,000 כניסות בשבוע, לא הצליח להתמודד עם 30 אלף הכניסות שנרשמו תוך שעות ספורות, והתמוטט. אך כמו זומבי ראוי לשמו, הוא שב במהרה לחיים והמשיך לספק עצות נבונות למי שמבקש להתכונן לאפוקליפסת המתים־החיים, תחת הכותרת “מוכנות אחד על אחד” ‏(“התרחקו ממרכזי אוכלוסייה”, “ודאו שיש ברשותכם מים נקיים ואוכל משומר בכמות מספקת” ועוד‏), תוך שהוא הופך לסנסציית רשת מיידית.

“מוכנות” עשה שימוש מודע ומשועשע בדמותו האיקונית של הזומבי כדי להעביר לקוראים מידע חיוני באשר להתמודדות עם אסונות מעשי ידי אדם וטבע, אבל סביר שלזומבים עצמם לא היה אכפת. הם נוצרו כדי שישתמשו בהם, בדיוק כפי שהשתמשו בעבדים שיצרו את הדת שאיפשרה את קיומם, הוודו.

אי-פי

מכלאות העבדים של סנטו דומינגו במאה ה–18 היו מקום מר ממוות, שבו הועבדו בני שבטים אפריקאים שונים בפרך כדי לספק את תאוות הסוכר המתוק של אדוניהם. אבל האדם הלבן מעולם לא הסתפק בגוף כשאפשר היה ללכוד גם את הנפש. העבדים אולצו לנטוש את “מנהגיהם הפראיים” ולדבוק בדת הרחומה שסיפקה הצדקה לעליונותם של משעבדיהם - הנצרות.

הוודו נולד מלחץ משותף על הפיזי והמטאפיזי, וכלל בתוכו אלמנטים קתוליים ששימשו את מאמיניו כדי להסוות את הפולחנים שהביאו ממערב־אפריקה. האל הטוב של הוודו, בונדיה ‏(במקור: “בון דיה”, האל הטוב‏), אינו מתערב בעולם לטובתם של מאמיניו הסובלים. על חייהם של בני האדם אחראיות הלואה, הרוחות, וכל מגע איתן מחייב את תיווכו של פאפא לגבה האדיר.

יש רוחות שוחרות טוב, ויש חורשות רע. את אלו מזמן הבוקור, המכשף האפל. ברצונו הוא יכול להטיל על גופת מת לחש המשיב אותה לחיים כשהיא משוללת רצון משלה ומחויבת לשרת את מי שהקים אותה מן הקבר. נעים להכיר - הזומבי.

כיבוש המיינסטרים

אבל הכישוף השחור בכלל, והזומבים בפרט, מעולם לא תפסו מקום גדול במיוחד בוודו. הזומבי המודרני הוא יצור כלאיים שנוצר מזיווגה של אמונה עתיקה עם טכנולוגיה חדשה - הקולנוע. את צעדיו הראשונים, האטיים, המתנודדים והמפחידים צעד היצור המוכר לנו כזומבי בסרט הבי המפורסם של במאי האימה ג’ורג’ אי. רומרו, “ליל המתים החיים”, שיצא ב–68’.

הקהל, דיווח המבקר רוג’ר איברט, לא ידע מה הכה בו, “ראיתי ילדה כבת תשע בצדו השני של המעבר. היא ישבה בדממה מוחלטת ובכתה”. סרטו של רומרו הניב חיקויים שהתפשטו במהירות, ושיכללו את דמותו של הזומבי הקולנועי. סרטי האימה של שנות ה–80 הציעו שיפורים לדיאטת הזומבי הבסיסית שהורכבה מבשר אדם, והמזון המועדף על הזומבים מהאייטיז היה המוח האנושי.

"ליל המתים החיים"

 

כיום, אחרי שנים שבהן שכנו בכבוד בפריפריית הסיוטים של התרבות, נמצאים הזומבים על סף כיבוש גלובלי של המיינסטרים. בעשורים האחרונים הלכו והתפשטו יצירות העוסקות בזומבים כמו מגפה. משחקי מחשב ‏(“האויב שבפנים” על שלל המשכיו‏) סרטי קולנוע שנעשו לפיהם ‏(“האויב שבפנים”, כנ”ל‏), “28 יום אחרי” המלחיץ, “פיידו” הביזארי, “מת על המתים” המגניב, סדרות טלוויזיה משובחות ‏(“המתים המהלכים”‏), מחוות ספרותיות ‏(“גאווה, דעה קדומה וזומבים”‏) ועוד היד נטויה מעל הקבר.

אפילו את הז’אנר העייף של קומדיות רומנטיות הצליחו הזומבים להקים לתחייה. בתחילת החודש עלה לאקרנים “מת עליה”, התשובה הזומבית לסרטי “דמדומים”. זוהי קומדיית נעורים משועשעת ומודעת לעצמה, המתרחשת בנוף אורבני פוסט־אפוקליפסת זומבים, כשנער מת בשם R ‏(מחווה לנהמות הטיפוסיות לבני מינו‏) מוצא אהבה וגאולה בזרועות נערה חיה.

מאוחר יותר השנה יצא לאקרנים הסרט “מלחמת העולם Z” בכיכובו של בראד פיט, עיבוד ‏(רופף למדי, כך נראה‏) לספרו המצליח של מקס ברוקס ‏(הבן של מל‏). “מלחמת העולם Z” הוא גרסה ספרותית של found footage, ז’אנר קולנועי תיעודי לכאורה, שמבוסס על חומר מצולם שנמצא לאחר אסון מסוג כזה או אחר.

 

הספר בנוי כאוסף של עדויות שנגבו אחרי המלחמה נגד המתים־החיים, שהשמידה חלקים נרחבים מהציוויליזציה. החדשות הטובות הן שישראל שורדת. היהודים למודי השואה הם הראשונים ‏(בעזרת המוסד, כמובן‏) שמזהים את מגפת הזומבים המתפשטת, סוגרים את גבולות המדינה ומאפשרים כניסה רק ליהודים ופלסטינים ‏(!‏), חזון אחרית הימים שגורם למלחמת אזרחים אכזרית, שבה מנצחת ממשלה חילונית נאורה ‏(יאיר לפיד, לתשומת לבך!‏).

ספרו של ברוקס הוא קובץ של סיפורים קטנים שמרכיבים תמונה של עולם מפורק, שבו לשיפוצניקים יש סיכויי הישרדות טובים יותר מאשר לברוקרים, שבו הממשל עומד חסר אונים נגד מי שאיבדו צלם אנוש ושבו התרבות מידרדרת במהירות מבהילה אל הברבריות שממנה צמחה.

“מפלצות אחרות עשויות לאיים על בני אדם יחידים”, מסביר ברוקס את החרדה שמעוררים הזומבים. “המתים החיים מאיימים על הגזע האנושי כולו”. אבל את שורשי הבעתה ניתן לאתר כבר באחד הנושאים המכוננים של ימי הביניים, שנוצר בצלו האפוקליפטי של המוות השחור והונצח בציורי קיר בכנסיות ברחבי אירופה. בפואמה “שלושת החיים ושלושת המתים”, פוגשים שלושה מלכים בשלוש גוויות מהלכות, עדויות כתר ואכולות רימה ותולעה. “גם אנחנו היינו כמוכם”, מזהירים המתים את החיים, “אל תשכחו אותנו”!

הזומבי הוא “ממנטו מורי” המתנודד אלינו כשידיו מושטות לפניו, מאיימות לתפוס אותנו, תזכורת מחרידה למה שממתין לנו בעפר שאליו נשוב. אטיותו אולי מאפשרת לנו לברוח ממנו, אך לא לאורך ימים, כי המוות תמיד ידביק אותנו לבסוף, בין אם מנשיכתו של מת־חי ובין אם בשיניו הגורסות של הזמן.

אויבי התבונה

אין בחדירה הזאת של המוות אל תוך החיים זוהר ופיתוי כמו שיש במיתוס הערפדים. כאן אין מציצת דם אנינה, צווארים חלקים של בתולות מתמסרות, או גלימות סאטן מתנופפות במבטא טרנסילבני. הזומבים הם המוות בכל התגלמותו הדוחה. צורתם העכשווית משדכת בינם לבין הטאבו על קניבליזם, והופכת אותם למאיים האידיאלי על תרבות ההמונים, הבא לבלוע אותה בפועל ממש, לאכול את בשרה המדושן ואת מוחה המלוטש.
הזומבים הם ההמון הנבער מדעת, המוסת, העולה על הציוויליזציה להשמידה. לא בכדי הוא מבקש לאכול את המוח, משכן השכל הישר. הוא מבקש להחריב את התבונה. ניצחונו מובטח, כי כל קורבן הוא חייל פוטנציאלי המצטרף לנחיל הטורפני של מי שפעם היו בני אדם והיום הם האנטיתזה המוחלטת.

ארצות הברית, שבה חיות קהילות מבודדות של שרדנים, האוגרים נשק, אוכל משומר, תרופות ודלק עוד מימי האיום האטומי של שנות ה–50, בוחרת מדי עידן את האימה הפנטסטית התורנית שלה. מחייזרים פולשים למוטנטים רדיואקטיביים, מאיתני טבע משתוללים לערפדים מהפנטים. המפלצת המתחלפת היא הפולטרגייסט של הצייטגייסט - הרוח הרודפת את הלך הרוח הנוכחי. הזומבים הם נערי הפוסטר של הפאניקה באמריקה של שנות האלפיים, ההתגלמות המזוויעה של מה שמת ונקבר, אך חוזר כדי להתפטם מבשרה של האומה השבעה בעולם. נכון לרגע זה, הזומבים הם ה–99 אחוז.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו