בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרווין פינת בן יהודה

הבלשן גלעד צוקרמן והגנטיקאי יצחק פלפל טוענים שיש קשר הדוק בין התפתחות השפה לאבולוציה של המינים. כמו לשפה, לדנ”א יש תחביר וסימני פיסוק; כמו בביולוגיה, יש בשפה ברירה טבעית והכלאה. האם הדמיון ביניהן הוא רק מטאפורי, או שמא השפה היא ביטוי אבולוציוני של הגנום האנושי?

52תגובות

לפני זמן מה נפגש פרופ’ גלעד צוקרמן, ראש המחלקה לבלשנות ושפות בסיכון באוניברסיטת אדלייד שבאוסטרליה, עם אדם שסיפר לו שהוא קורא ספר בשם “שפינוזה וחופרים אחרים”. צוקרמן, חוקר שפות והתפתחותן, התפלא, כי הוא דווקא לא חושב ששפינוזה היה כזה חופר. ובכן, התברר שהאיש התכוון לספרו של ירמיהו יובל, “שפינוזה וכופרים אחרים”. הדגש בכף נעלם כשהאות נדחקה מראש המילה על ידי וו החיבור.

זוהי, אם תרצו, גרסה אחרת ל”נזירה וחומר” או “כל קריין וחריין”, ביטויים שטבעו נתיבה בן יהודה ודן בן אמוץ כדי ללגלג על ההקפדה היתרה של אנשים מסוימים על תקניות השפה. במקרה של צוקרמן, ההקפדה הזאת הובילה לקצר תקשורתי קטן. אבל צוקרמן לא התרגש. “התנגשויות בין שפה של דובר אחד לזו של דובר אחר קורות כל הזמן”, הוא אומר, “זה חלק מהאבולוציה של השפה. לקונן על זה, זה כמו לצקצק בלשון על האבולוציה של המינים בטבע”.

תשאלו מה עניין שמיטה להר סיני, מה בין מחט לספחת - בחרו בביטוי המתאים לשפה שלכם. צוקרמן טוען שהאבולוציה של השפה קשורה ועוד איך לאבולוציה של המינים, קשר מורכב ומרתק. הוא חוקר את הנושא יחד עם פרופ’ יצחק פלפל ממכון ויצמן, גנטיקאי מולקולרי וזוכה פרס ברונו לשנת 2012, פרס שניתן למדענים ישראלים שהוכיחו כישרון ויצירתיות יוצאי דופן בעבודתם.

ניר כפרי

הם הכירו בצבא ב–89’ והפכו מיד לחברים. לאחד היתה נטייה מיוחדת לבלשנות; השני היה ילד פלא מתמטי. אך בתום הצבא, הראשון פנה דווקא למדעים, והשני נעשה בלשן. כך שאפשר לומר שהאחד הוא בבואתו הלא ממומשת של האחר, שמסלול חייו של הראשון יכול היה בקלות להיות זה של השני וששיתוף פעולה ביניהם הוא, אולי, בלתי נמנע.

“במשך שנים”, מספר צוקרמן, “אני מרצה בעולם על שפה והתפתחותה, ולעתים קרובות אני מוצא את עצמי משתמש בדימויים מתחום הביולוגיה, כמו ‘היברידיזציה’ ‏(הכלאה‏) ו’הפריה הדדית’. השפה שאנחנו מדברים בה כעת, למשל, היא שפת כלאיים, תוצר הכלאה של עברית עם יידיש ועם שפות אחרות שמחיי השפה דיברו. תמיד הרגשתי שאני טפיל על הגנטיקה, אבל פתאום ראיתי שגם הם פרזיטים עלי. כשגנטיקאים מדברים על הדנ”א, הם מתייחסים אליו כאל שפה ומשתמשים במונחים כמו: תרגום, עריכה והגהה. התחלתי לשאול את עצמי על מהות הקשר בין שני התחומים”.

“הביולוגיה תמיד נחשבה לזירה שפתית”, אומר הגנטיקאי פרופ’ פלפל. “שפת הדנ”א, למשל, מורכבת מארבע אותיות ‏(נוקליאוטידים‏) שמצטרפות למילים, כל אחת בת שלוש אותיות, ולמשפטים. כל גן הוא משפט בעל משמעות ביולוגית, שנוצרת על ידי רצף האותיות שמהן הוא מורכב. כמו בשפה הכתובה, גם בשפת הדנ”א, די בשינוי ‏(מוטציה‏) של אות בודדת ‏(נוקליאוטיד‏) כדי לשנות את משמעות המשפט ‏(הגן‏) או לשבש אותה. הוספה של אות או השמטת פסקה יכולים להיות גורליים”.

לשפת הדנ”א יש תחביר וסמנטיקה, ויש בה אפילו סימני פיסוק: רצף דנ”א מסוים שמסמן את תחילתו של גן, ורצף אחר המשמש כנקודה בסופו. כך שאם מתרחשת טעות בפיסוק - נקודה שמופיעה פתאום באמצע הגן או נקודה שמתבטלת - משמעות המשפט משתנה. משהו כמו: “עיניים להם ולא יראו אוזניים”. מתקבל גן עילג.

הזכרתם קודם “תרגום”, “עריכה” ו”הגהה”. מה למונחים טקסטואליים־בלשניים כאלה ולגנטיקה?

“הדנ”א הוא טקסט, במובן זה שיש בו מידע, והמידע הזה מתבטא בסופו של דבר בתא כחלבונים”, אומר פלפל. “כך שלמעשה יש כאן שתי שפות: שפת הדנ”א ושפת החלבונים. הראשונה מורכבת, כאמור, מארבע אותיות - הנוקליאוטידים, והשנייה מ–20 אותיות - אלה הן חומצות האמינו שהרצף שלהן יוצר את החלבונים. יש בתא מערכת שלמה שמעבירה את המידע משפת הדנ”א לשפת החלבונים, כלומר מתרגמת. בלב לבו של תהליך התרגום נמצא הקוד הגנטי, שפוענח במבצע בלשני, מולקולרי, ביופיזיקלי, מתמטי ענק. באמצעותו הבינו כיצד כל מילה בדנ”א ‏(שלשה של אותיות‏) מתורגמת לשפה החלבונית. כך התגלה שיש בדנ”א גם ‘מילים נרדפות’: מילים שונות בדנ”א, שמקודדות לאותו מרכיב חלבוני”.

ביולוגים מדברים גם על תהליך של עריכה, שנעשה על ידי אנזימים שמוציאים החוצה קטעי מידע "לא רלבנטיים". המידע שבדנ”א עובר הלאה דרך מולקולה שנקראת רנ”א. מולקולה זו נחתכת וחלקיה מחוברים מחדש בתהליך של עריכה, שיוצר טקסט מזוקק יותר. ויש גם תהליך של הגהה, שמתרחש כאשר הדנ”א מעתיק את עצמו, ויש הגהה שהיא חלק מתהליך התרגום: מנגנון מולקולרי שעובר על המידע ובודק שלא נפלו בו שגיאות. אם מתגלות שגיאות מתחיל תהליך של תיקון.

ההתייחסות אל הדנ”א כשפה והשימוש במונחים בלשניים לתיאור תהליכים בגנום נובע מאסוציאציה אינטליגנטית, או מדמיון אמיתי בין שני התחומים?

“שני התחומים - הגנום והלשון - קשורים בהעברת מידע”, אומר פלפל, “ולכן הם פועלים על פי אותם עקרונות. בשני המקרים מדובר במידע שיש מי שקורא אותו - אנחנו אומרים על אנזימים מסוימים שהם קוראים את הדנ”א‏ - יש מי שמעתיק אותו, מי שעורך, מי שמתרגם ומי שמגיה, כדי שהמידע יעבור באופן מהימן ושמשמעותו לא תיפגע. המטרות והשימושים דומים, ולכן כנראה המנגנונים דומים”.

“הסופר ראסל הובאן”, מצטט צוקרמן, “אמר פעם ששפה היא כלי ארכיאולוגי, שמלא בשרידי עבר של תרבויות שאבדו ונקברו. הוא טען שלשפה יש אופי פלימפססטי ‏(של קלף עתיק, שבו הכתב החדש נכתב על גבי הקודם שגורד‏), אבל מה שהוא לא ידע זה שגם הגנום הוא כזה: כל העבר נמצא בו, לא רק האנושי, אלא של החיים בכלל, והוא מלא בשרידי גנים של יצורים שחיו ואבדו ונקברו. כך שההקבלה בין הבלשנות לגנומיקה אינה מסתכמת באופי הלשוני שלהן. המכנה המשותף המעניין ביותר הוא זה: השפה והגנום שאנחנו רואים כיום הם תוצאה של תהליך אבולוציוני ממושך”.

טביעת אצבע שפתית

הדנ”א המשתנה במהלך הדורות הוא הבסיס לאבולוציה של היצורים החיים על פני כדור הארץ. דרווין תיאר את האבולוציה כעץ, שבבסיס הגזע שלו נמצא האב הקדמון המשותף לכל היצורים. הוא חי לפני כשלושה מיליארד וחצי שנים, וממנו השתלשלו במשך הזמן מינים רבים, התפצלו לענפים ויצרו מינים חדשים. וכך גם השפות. לכל 6,000 השפות שאנחנו מכירים כיום יש מוצא משותף, שפה קדמונית אחת או מספר קטן של שפות מוצא, שממנו התפצלו עוד ועוד שפות בתהליך הדרגתי ומתמשך.

כמו שביולוגים עוקבים אחר האבולוציה של המינים על פי מידת הדמיון והשוני של הגנים, כך בלשנים לומדים על האבולוציה של השפות באמצעות הדמיון והשוני בין השפות מבחינת אוצר המילים הבסיסי, הצלילים וההגאים וכן הלאה. הדמיון הגנטי העצום בינינו לבין השימפנזים - 99% - מעיד על כך שהאב הקדמון המשותף לנו חי לפני זמן לא רב, פחות מאשר האב הקדמון המשותף לנו ולעכברים, שחולקים איתנו רק 90% דמיון.

באופן דומה, על פי מידת הדמיון והשוני בין השפות, קבעו בלשנים שהסנסקריט היא הדודה הקדומה של הלטינית, שממנה השתלשלו הצרפתית, האיטלקית והספרדית, ושל הטאוטונית, שממנה התפתחו הגרמנית, השוודית והאנגלית.

תהליך יצירתן של השפות נשמע דומה להפליא לפיצול שיוצר מינים חדשים בטבע.

“מדובר בתהליכים דומים מאוד”, אומר צוקרמן. “נניח שניקח קבוצה של תל־אביבים דוברי ישראלית, נחלק אותה לשתיים ונטיס כל אחת מהן לאי בודד אחר באוקיינוס. נשאיר שם את שתי הקבוצות לנפשן, ונחזור אליהן אחרי 2,000 שנה, שבהן לא היה להן קשר עם שום קבוצת אנשים אחרת. באיזו שפה ידברו האנשים בכל אחת מהקבוצות? ראשית, בטוח שהם לא ידברו אותה השפה. למעשה, בכלל לא ברור אם הם יוכלו להבין אלה את אלה. שנית, שתי השפות החדשות שייווצרו יהיו שונות מאוד מהשפה של עיר המוצא שלהן, תל אביב”.

איך מתרחשת האבולוציה הזאת? זה דומה למה שקורה בגנום?

“זה כמו חיות הכיס, למשל, הקנגורו והקואלה, שהתפתחו באופן ייחודי באוסטרליה”, אומר צוקרמן. “בגלל שמדובר באי מבודד, נוצרה בו אוכלוסייה עם מאגר גנים ייחודי, ששונה מזה שהיה ביבשת המוצא. שפה עוברת אבולוציה בדיוק באותו אופן. במונחים ביולוגיים, השפה איננה יצור חי אחד, אלא מין, species, כלומר קבוצה של יצורים חיים. כל היצורים החיים השייכים לאותו המין דומים זה לזה אבל לא זהים. יש ביניהם שונות. גם אם במבט שטחי כל החרגולים נראים זהים, לכל אחד יש גוון אחר וטווח קפיצה שונה. כך גם השפה: היא מורכבת מאוסף של דיאלקטים, ניבים, דומים, אבל שונים, אפילו בין אדם לאדם. יש מי שאומר ‘עשרה שקלים’ ומי שאומר ‘עשר שקל’; יש שמקפידים להגות ‘שפינוזה וחופרים אחרים’, ואחרים שנשמעים כמו: ‘שפינוזה וקופרים אחרים’. יש אייל שני.

“הייתי אומר שאין אדם אחד שמדבר בדיוק באותה השפה כמו חברו; לכל אחד יש את טביעת האצבע השפתית שלו. ולכן, כשאנחנו מדברים עם הזולת, אנחנו עושים בינינו משא ומתן לשוני כדי להבין את הנאמר. זהו תהליך טבעי ובלתי מודע הדרוש ליצירת מכנה משותף, והוא זה שמניע את האבולוציה הלשונית. אם אלך היום לשוק, ייתכן שגם אני אגיד שם ‘עשר קילו’ כדי ליצור מכנה משותף ולא ‘עשרה קילו’ כמו שאני אומר בבית. אבל אולי עם הזמן, כשהילדים שלי יבואו הביתה ויגידו גם הם ‘עשר קילו’, אתחיל לדבר כך גם בבית, ובסופו של דבר השפה תשתנה.

“חלק מהשינויים שהשפה עוברת הם מינוריים וחלק מהם גדולים ומפתיעים. אם באחד האיים שדיברנו עליהם יתחילו לקרוא למטבע של שני שקלים ‘שנקל’, ובאי השני ידברו על רחוב ‘יודמכבי’ - זה קרה לי לא מזמן: שאלתי נערים בתל אביב איך מגיעים לרחוב ‘יהודה המכבי’, ואף אחד לא הבין אותי עד שהגיע איש מבוגר - בסופו של דבר, הקבוצות לא יבינו זו את זו.

“הדוגמה המוכרת ביותר לשינוי משמעותי היא ‘חבל על הזמן’, ביטוי שבעבר תיאר דבר רע שחבל לטרוח עליו, והיום הוא מעיד דווקא על משהו מומלץ. או ‘סוף הדרך’: אם לקוח פוטנציאלי קשיש יתקשר לדיור מוגן, רצוי שמי שיענה לטלפון לא יגיד לו שכאן זה סוף הדרך. משמעות המילה ‘לקלס’, למשל, התהפכה מ’לקלל’ ל’לשבח’. והיום כשמורה מלמדת את הסיפור ‘בדמי ימיה’ של עגנון, ואומרת שעקביה מזל היה אומלל כי ‘אשתו מתה עליו’, התלמידים לא מבינים על מה היא מדברת. כך שאפשר לומר שילדים ומבוגרים לא מבינים זה את שפתו של זה כי הם סוג של אוכלוסיות מבודדות”.

בטבע רואים, לעתים, איך שתי אוכלוסיות הופכות בהדרגה לשני מינים נפרדים ככל שהמרחק הגיאוגרפי ביניהן גדל. לאורך החוף המערבי של אמריקה, מאלסקה בצפון עד מקסיקו בדרום, חיות קבוצות של חיפושיות. כל זוג חיפושיות משתי קבוצות סמוכות יכול להזדווג ולהעמיד צאצאים, אבל אם תיקח חיפושית מאלסקה ותנסה לזווג אותה עם חיפושית ממקסיקו - לא תצליח, כי הן כבר הפכו לשני מינים נפרדים. כלומר, החיפושיות עברו אבולוציה הדרגתית והשתנו עם המרחק, עד שבסופו של דבר הן התפצלו למינים שונים. אי אפשר להצביע על הנקודה הגיאוגרפית שבה התרחש הפיצול. אפשר להצביע על תהליך דומה בשפות?

“בהחלט! אם תסתכלי, למשל, על הספרדית והצרפתית, תראי שיש רצף של ניבים לכל אורך הדרך הגיאוגרפית בין המדינות. דוברי ניבים שקרובים לצרפת מבינים צרפתית, וההבנה הולכת ופוחתת ככל שמתקרבים לספרד, עד למצב שבו הדוברים מבינים רק ספרדית. ההבדלים בין הדיאלקטים מצטברים עם המרחק והבידוד הגיאוגרפי עד שהשפות נפרדות לגמרי. זו הסיבה לכך שדובר פרסית ודובר אנגלית לא יכולים כיום להבין זה את זה למרות שאילן היוחסין שלהן מראה שיש להם אם הודו־אירופאית משותפת.

“גם בחלקים מסוימים באוסטרליה אפשר למצוא רצף של שפה, אבל שם, באמצע הרצף, יש פתאום אי: שפה שונה מאוד ממה שממזרח לה וממערב. זה קורה גם ב’אי’ הבאסקי שבין ספרד לצרפת. כיום, ההדרגתיות הזאת נעלמת והדיאלקטים הולכים לאיבוד כי בעידן הנוכחי, הגלובלי, יותר ויותר צרפתים, סינים, גרמנים וכיוצא באלה, שחשופים לאותה המדיה, מדברים רק שפה אחת - סטנדרטית”.

בואו נחזור למנגנונים. מה מניע את התפתחות השפה והגנום?

“האבולוציה שהשפה עוברת”, אומר פלפל, “כמעט לא מתרחשת כתוצאה מהמצאות לשוניות מקוריות, אלא משינויים של דברים קיימים: מילים וביטויים שמשנים את מקומם ומשמעותם. נסי למצוא מילה מקורית - לא שהומצאה באופן מלאכותי על ידי האקדמיה, אלא שהתפתחה באופן טבעי - ותראי שזה כמעט בלתי אפשרי. צוקרמן דיבר קודם על ‘שנקל’, צירוף של ‘שני שקל’ ועל היפוך המשמעויות של ‘לקלס’ ושל ‘חבל על הזמן’. זה בדיוק מה שמניע גם את האבולוציה של הגנום.

“רק לעתים רחוקות יש המצאות מקוריות לגמרי. בדרך כלל גנים עוברים אבולוציה על ידי וריאציות על נושא קיים. זה סוג של ערבוב - משהו קיים, שמקבל משמעות חדשה כאשר הוא מתבטא בהקשר חדש. למשל, זמן קצר לאחר שגילו בתאי האף את הגנים האחראים על הרצפטורים שקולטים ריחות, מצאו אותם, או לפחות גרסה דומה להם, גם בתאי הזרע. הפתעה! מה לחלבונים שמעבירים למוח מידע חושי של ריח ולתאי הזרע?

“מה שקרה, כנראה, הוא שהגן, שהתבטא במקור בתאי האף, התחיל להתבטא באופן שונה במקצת גם בתאי הזרע, וכך הקנה לזרע את היכולת ‘להריח’ את הביצית, כלומר לקבל מידע איפה היא נמצאת ולהתקדם אליה ביתר נחישות. מובן שלשינוי כזה היה יתרון לתהליך ההפריה ולכן הוא התקבע. ייתכן גם שההפך קרה, שקודם הגן התבטא בזרע ואחר כך הפך לקולטני ריח. מכל מקום, השינוי במקום הביטוי שינה את תפקידו ומשמעותו”.

כשמדברים על המנגנונים שמניעים את האבולוציה של הגנום מדגישים את הברירה הטבעית. יש מקום לדבר על מנגנון כזה גם בהקשר של האבולוציה של השפה?

“אני חושב שכן”, אומר צוקרמן. “בשפה, כמו בטבע, יש מקום מכובד גם לברירה הטבעית. כבר אמרנו שיש שונות בשפה, וממילא גם תחרות בין מילים וביטויים נרדפים. ואכן, מעניין לברר אם למילה מסוימת יש יתרון הישרדותי על פני חברתה מפני שהיא מתאימה יותר לסביבה, כלומר לדוברים שלה. ניקח, למשל, את ‘גאה’ ו’עליז’, שתיהן מילים נרדפות ל’הומוסקסואל’. אין ספק ש’גאה’ ניצחה בגדול. המילה ‘עליז’ לא שרדה כלל, לא במובן המקורי של ‘שמח’ ולא במובן המאוחר יותר של ‘הומוסקסואל’”.

“נראה לי שלמילה ‘גאה’ יש שני יתרונות סביבתיים בולטים, שעזרו לה לשרוד ולהתפשט בשפה”, אומר פלפל. “המשמעות המעצימה שלה, גאווה, והדמיון למילה ‘Gay’ באנגלית”. צוקרמן מסכים. “דמיון בצליל ובמשמעות למקור הזר של המילה אכן מקנה לה יתרון, לעתים קרובות. למשל, המילה ‘דיבוב’ דומה ל’dubbing’ באנגלית, ו’גלידה’ ל’gelato’ באיטלקית. גורם נוסף שמשפיע על הישרדותן של מילים הוא נוחות ההגייה שלהן. למשל, ‘יומולדת’ במקום ‘יום הולדת’, או ‘הצטלם’ במקום ‘התצלם’.

“גם הפופולריות של מי שמשתמש במילה משפיעה על ההישרדות. כאשר ידוען שמופיע בתקשורת מאמץ ביטוי חדש, יש לו סיכוי רב יותר להתפשט ולהתקבע בשפה כמו שקרה ב–77’, כשחיים יבין השתמש במילה ‘מהפך’. היום כל תוצאה מפתיעה במשחק כדורגל שכונתי זוכה לכינוי ‘מהפך’. כך קרה גם עם הביטוי ‘ככה לא בונים חומה’. יורם ארבל השתמש בו בשידור משחק כדורגל, כדי לבטא את הסתייגותו מהדרך שבה עמדו השחקנים כחומה להגן על השער, וזה נקלט והפך לביטוי שמצביע על מחדל".

“לתפקידו של אדם מפורסם ורב כוח כגורם שמפיץ מילה או ביטוי חדשים, יש מקבילה גנטית”, אומר פלפל. “זה כמו שלמוטציה בגן מסוים אצל ג’ינגיס חאן היה סיכוי רב יותר להתפשט באוכלוסייה, יחסית למוטציה אצל איכר אלמוני”.

אולי קצת הגזמתם ומתחתם את המטאפורה יותר מדי? נכון, “דומה זקן לילד”, אבל לא צריך לומר שגם לילד, כמו לזקן, יש קמטים אחרי שהוא יושב הרבה זמן באמבטיה.

“אני מאמין בכל מאודי שיש קשר ישיר בין התחומים ושתהליכי האבולוציה של הגנום באמת דומים לאלה של השפה”, אומר צוקרמן. “אני רואה אותן תופעות ואותם מנגנונים: השתנות הדרגתית עם הזמן, לאו דווקא על ידי יצירה מקורית, אלא בעיקר על ידי מיחזור הקיים”.

“הברירה הטבעית”, אומר פלפל, “שמסבירה הישרדות בגלל יתרון לסביבה, קיימת בטבע במקביל למנגנון אחר שנקרא ‘סחף גנטי’. המנגנון הזה מסביר את התפשטותם של שינויים ניטרליים דווקא, ויש לו ניסוח מתמטי שאמור להיות ניתן להחלה גם על השפה”. “עם זאת”, טוען צוקרמן, “צריך להיזהר מאנלוגיות, כיוון שמודל אילן היוחסין, למשל, שהוא מטאפורה ביולוגית שאומצה על ידי הבלשנות, עלול להוליך שולל. דרווין תיאר את השתנות המינים כעץ שמתחיל מגזע ומתפצל לענפים שונים, ובלשנים שהושפעו ממנו תיארו כך גם את האבולוציה של השפות. אבל כולנו הרי משתמשים במילים שהגיעו אלינו משפות זרות, כלומר ברור שיש מעבר מענף לענף. ‘קומזיץ’ מיידיש, ‘אבא’ ו’אמא’ מארמית, ‘להקליק’ מאנגלית. המילה ‘קליק’ היגרה אלינו והתאזרחה על ידי הבניין ‘הפעיל’, ‘לקחת תמונה’, מאנגלית וצרפתית ועוד.

“מעטות מאוד השפות בימינו שאינן מושפעות ממה שאני מכנה ‘קוקה־קולוניזציה’ - השתלטות של השפה האמריקאית. היפנית כל כך מלאה באמריקניזמים, שכאשר ראש הממשלה לשעבר תוקף את התופעה, הוא מייצר משפט יפני שאתרגם אותו כך: ‘עלינו להוקיע את כל המילים האמריקאיות שחודרות כל הזמן למאסו קומי שלנו’, מבלי להרגיש בכלל ש’מאסו קומי’ הוא יפניזציה של mass communication, תקשורת המונים. כך שהעץ שמתאר את האבולוציה של השפות, דומה יותר לרשת, כי יש גם מעבר מענף לענף”.

“אבל גם בביולוגיה”, אומר פלפל, “מבינים בשנים האחרונות שגנים עוברים גם מענף לענף, כלומר, שהגנום משתנה גם כתוצאה מחדירה של גנים ממקור זר. קוראים לזה ‘העברה אופקית של גנים’, וזה מקובל מאוד אצל חיידקים. חיידק מחדיר את הדנ”א שלו לחיידק מזן אחר לגמרי, וכך, למשל, נוצרות העמידויות לאנטיביוטיקה של חיידקים בבתי חולים. אנחנו יודעים גם על וירוסים, שנכנסו לגנום האנושי והחדירו לתוכו גנים שנעשו חיוניים לתפקוד התא”.

יש משמעות להקבלה הזאת בין התחומים? האם תחום אחד הוא רק מטאפורה חיננית של השני, או שיש פה דמיון עמוק שעשוי להעניק לנו תובנות חדשות?

“דימויים ומטאפורות מייצגים מחשבה, אבל גם משפיעים עליה”, אומר צוקרמן. “קונפוציוס אמר, ‘מה שצריך הוא לתקן שמות’, כלומר, טרמינולוגיה אינה בזבוז זמן, אלא היא קריטית להבנה שלנו. אנלוגיות יכולות לעזור לנו לחשוב מחדש על ההנחות והמסקנות שלנו, הן בבלשנות והן בגנטיקה, ולהציע כיוונים חדשים למחקר.

“כשאנחנו חושבים על משמעות הדמיון היוצא מן הכלל בין הלשון והגנום, אפשר להעלות לפחות שתי אפשרויות כדי להסביר אותו: ייתכן שהדמיון הוא אימננטי, כלומר שהשפה שהתפתחה לפני יותר מ–70,000 שנה היא בבואה טבעית, ביטוי אבולוציוני של הגנום שהתפתח לפני יותר משלושה מיליארד שנה. במילים אחרות, השפה האנושית נובעת מהגנום האנושי, נוצרה ממנו, ולכן אפשר לומר שהיא גנומית מלכתחילה, מקדמת דנא. מצד שני, ייתכן שהדמיון הוא רק בעיני המתבונן. ניתוח הגנום כשפה הוא תוצאה של העובדה שהמדענים הם בני אנוש דוברי שפה”.

“אני נוטה לחשוב”, אומר פלפל, “שהעובדה שביולוגים הם יצורים לשוניים לא כיוונה אותם באופן מכניסטי לראות בגנום שפה. היא רק איפשרה להם לזהות מנגנונים ותהליכים שיש להם משמעות שפתית בביולוגיה. עובדה שפיזיקאים אינם מנתחים את הקוסמוס כתופעה לשונית. ייתכן שביולוגים בעלי רגישות לשפה והבנה לשונית טובה, זיהו בקלות רבה יותר אלמנטים שפתיים בביולוגיה, בעוד שמדענים אחרים יכלו לזהות בה חוקיות מספרית, צורנית, או מכנית. כך שהמדע הוא בבואה של המדען, אבל רק במידה מסוימת”.

אמרתם קודם שהבלשנות הושפעה ממודל העץ של דרווין, ואני יודעת שדרווין עצמו הושפע מג’ון הרשל, שדיבר על אבולוציה של שפות. הרשל טען, שהשפות התפתחו זו מזו ממקור משותף, ודרווין, שפגש אותו כמה פעמים, הוקסם מהרעיון.

“זה מעניין”, אומר צוקרמן, “זה אומר שההפריה ההדדית בין התחומים היתה כאן מהתחלה”.

לדבר דינוזאורית

באופן אישי, אני חושבת שהאבולוציה היא עיקרון בסיסי של מערכות מורכבות, וככזאת היא באה לידי ביטוי הן בגנום והן בשפה, באופן בלתי תלוי. האחד אינו תוצאה של האחר, ושניהם יחד אינם רק אמת שנמצאת בעיני המתבונן. יש בזה משהו מרגיע בעיני. פעם חשבתי שיש יתרון לידיעה שחמיות הן הרבים של חמות ושזה אצילי לומר “שוקי ההון” ולא “שווקי ההון”, אבל זה היה מזמן. פעם האמנתי שמי שמספר לי שהוא הלך שלוש קילומטר הוא אוויל, ולא עזרה התעקשותו החיננית שהוא זה שהלך.

במשך הזמן נוכחתי לדעת שגם אנשים אינטליגנטים ורחבי אופקים יכולים לומר “רטוּב” ו”הוא יכל”, ושזה לא מעיד עליהם יותר מאשר הדבר עצמו. זה גורם לי, לעתים, להרגיש כאציל שפורק מנכסיו, ואולי נכון לומר “התפורק”, כי אני עושה זאת קצת מרצון וקצת בגלל הסביבה, שערכם של נכסים כאלה ירד בה מאוד.

ובכל זאת אני חשה עווית קלה בבטן כשמישהו אומר “הֵצליח”, ועוד יכולה להתאהב במי שאומר שהוא “רטוֹב” ‏(רק בגלל החולם, כן?‏), אבל כבר אומרת “מסיימת לקרוא” ולא “גומרת”, בגלל האבולוציה של השפה, או ליתר דיוק בגלל ההכרה בה ובכך שההתעקשות לדבר דינוזאורית לא תקנה לי זכויות יתר, אלא נלעגות, כמו בגין, כשאמר שהוא רוצה שהעולם לא יזיין את נאצר, אלא אותנו. ולהתנאות איני רוצה.

לכן, יש משהו מרגיע בעיני בהשוואה בין האבולוציה של השפה לזו של הגנום. זה אומר, אולי, שהשפה לאו דווקא מידרדרת ומתבהמת ושהשינויים שהיא עוברת אינם מייצגים דווקא אנרכיה. כמו מינים בטבע, היא משתנה, מתעצבת ומפתיעה בשלל מופעים חדשים. וכמו האבולוציה, שאין לה מטרה לייצר יצורים משוכללים יותר דווקא - זו אפשרות, אך לא הכרח. גם כאן, השפה מתפתחת קדימה ואחורה, ביטויים חדשים נולדים ואחרים נכחדים.

ולמה לא להתפעל מהעולם על כל יציריו ‏(הלשוניים‏) החיים שמאכלסים את כדור הארץ, גם אם בנישות שונות. שהרי כולם ברואים שווי זכויות, שהתפתחו במהלך האבולוציה ויכולים לחיות זה לצד זה: מילים חיידקיות ופתגמים סלמנדריים, צירופים שימפנזיים וביטויים ויראליים, כל אלה לצד יצירים משוכללים שנוצרו בעזרת ההנדסה הגנטית של האקדמיה?

זה תלוי בבתי הספר. אם שם יכבדו את שפתם הרעננה של התלמידים אבל לא ינסו להתחנף אליה ויתעקשו ללמד גם את עגנון ואת התנ”ך ‏(בשפת המקור, לא את התרגום לעכשווית‏), אם ייפרשו מגוון האפשרויות הלשוניות, יהיו חיים גם לשפה המלבלבת בקצה הענף וגם לשפה הגזעית שלנו, זו שנמצאת בגזע של אילן העברית. וכמו שמלמדים בבתי הספר את האבולוציה של המינים, אולי אפשר ללמד גם את זו של השפה. יש מצב שזה יעניין את התלמידים. אבל היי, הרי גם אבולוציה לא מלמדים...

sreisfeld@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו