שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מראית עין מזויפת של שוויון

התוכניות השונות לגיוס חרדים אינן נושאות עמן בשורה גדולה - דחיית גיל הגיוס תשכפל את אי השוויון לתוך המערכת ותוסיף נטל על תקציב הביטחון, והחרדים, מצדם, יסרבו לגיוס, משום שהוא נוגד את האידיאולוגיה שלהם. מהן הסוגיות המרכזיות ואיך אפשר בכל זאת לצאת מהפלונטר?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה הלברטל

המתווים השונים שמעלים לאחרונה גורמים פוליטיים, למרות התמורה והשינוי שהם מבטיחים, חוטאים לכל צדדי העימות העמוק בנוגע לשאלת גיוס החרדים לצבא. דחיית גיוס החרדים לגיל 22 בוודאי לא מבטיחה שוויון. השירות יהיה קצר יותר, המגויסים יהיו ברובם בעלי משפחות שעול קיומן ייפול על המדינה בתקופת השירות שלהם, וקשה להניח שניתן יהיה לגייס אותם ליחידות לוחמות. לכל היותר, יתווספו לצבא אלפי חיילים נוספים שיגבירו את האבטלה הסמויה הקיימת בו ממילא, מה עוד שהחזקתם של המובטלים החדשים הללו במסגרת הצבאית, כדי לקיים את מראית העין המזויפת של השוויון, תטיל נטל עצום על תקציב הביטחון שגם כך עומד בפני מצוקות קשות.

יצירה של שכבה חרדית מגויסת בעל כורחה, שרוב רובה מורכבת מבעלי משפחות לא לוחמים, הנתמכים על ידי הצבא בתוך הצבא, נראית בעייתית לא פחות מהמצב הקיים. פתרון כזה משכפל את אי־השוויון לתוך המערכת עצמה ולא ברור שמצב זה עדיף על המצב הקיים. לאלה הדורשים שוויון בשורה גדולה אין כאן. דבר דומה חל על מתווים הקובעים שהחרדים ישרתו בשירות לאומי בקהילותיהם. שוויון של ממש לא יהיה פה, משום שנטל הגיוס הוא בעיקרו שאלה של מחיר דמים וחירוף נפש, ואינו נוגע רק למספר השנים שצעירים מפסידים מחייהם בשירות הציבור.

החרדים, מצדם, לעולם לא יסכימו להתגייס לצבא, משום ששאלת הגיוס עומדת בלבה של האידיאולוגיה החרדית והוויתור עליה כמוהו כאובדן זהותה האידיאולוגית. הדוברים החרדים מרבים להשמיע את הטענה שלומדי התורה, אלה המתים באוהלה של תורה, מספקים ביטחון והגנה לא פחות, ואף יותר, מכל אוחזי החרב.

קשה להתייחס ברצינות לטענה כזאת, שכן ידוע לכל שבני הישיבות שיהיו בגיל הגיוס הם ממילא אחוז קטן מלומדי התורה, הכוללים תינוקות של בית רבן, נערים, מבוגרים אחרי גיל הגיוס וזקנים. עם הגיוס, ואפילו בשעת מלחמה שתכלול גיוס מילואים, בתי המדרש לא יתרוקנו, וייוותרו בהם אלפים ורבבות שזכות תלמוד התורה שלהם תגן על כלל הציבור.

הפגנה של תומכי האדמו"ר מסאטמר נגד בחירות 2013 בירושלים. על המדינה להחזיק בעמדה שגיוס יחול על כל בני ה-18 צילום: אוליבייה פיטוסי

תולעת יעקב

אולם, בסירוב להתגייס עומדות על הפרק שלוש טענות יסוד עמוקות הרבה יותר, הנוגעות למרקם הזהות הבסיסי של העולם החרדי. מנקודת המבט החרדית ההיסטורית, הלאומיות היהודית המודרנית חוללה שינוי עמוק בזהות היהודית. הציונות איפשרה ליהודים זהות יהודית מלאה שפרקה מעליה עול תורה ומצוות, וזהות זו, על פי טיבה הלאומי, מבוססת על סולידריות ושותפות גורל שבתשתיתה תרבות משותפת, שפה, זיכרון היסטורי ודת אזרחית שאין לה דבר עם רוח ישראל סבא.

לא לחינם ראו גדולי הדור החרדים את הציונות כתנועת שמד, המסייעת בפעולותיה להעביר על דתם את המוני בית ישראל. בניין המדינה ויצירת מדינת לאום בארץ הקודש נכפו על העולם החרדי שהתבונן במפעל הזה מתוך זרות ואף מתוך עוינות. התגייסות לצבא מנקודת מבט חרדית משמעותה הצטרפות למפעל הלאומי היהודי המודרני, משום שבבסיסה של הצטרפות זו עומד רעיון הסולידריות.

צבא־עם בנוי על תחושת שייכות ואחווה הקיימת בין חייליו ובינם לבין האוכלוסייה שעליה הם מגינים, ובשם הסולידריות הזאת הם נחלצים להסתכן אחד למען השני. האידיאולוגיה החרדית דחתה את מושג האחווה הלאומי המחודש הזה, ו”אחיך” במובן המסורתי של המילה אינו אלא “אחיך במצוות” - זה השותף איתך לאורח חיים המחויב להלכה.

במונחים אלה של אחווה במצוות היה היהודי מוגדר עד שבאה התנועה הלאומית היהודית המודרנית, ומי שפרק מעליו עול תורה ומצוות נחשב כמי שעזב את כלל ישראל כמומר, משומד, אפיקורוס ומין. מה שהמדינה מצפה מהחרדים בדרישת הגיוס הוא למעשה להקריב את עצמם למען מדינה שהם לא רצו בה מלכתחילה, ולמען שאר האזרחים שהם לא רואים בהם אחים במובן המלא של המילה.

היהודים החדשים, מחללי שבת בפרהסיה, שהם תוצר של התנועה הלאומית המודרנית, אינם אלא פושעי ישראל ולכל היותר תינוקות שנִשבו, וגם אם ניתן להתייחס אליהם כאחים בתורת פרטים, בוודאי שמפעל הריבונות היהודית המודרנית כשלעצמו פסול מעיקרו בעיני העולם החרדי.

מובן ששאלת הסולידריות עם המדינה ושאר האזרחים של בני החברה החרדית מורכבת, וייתכן שבין חובשי ספסלי בית המדרש יש, למשל, עניין עצום בניצחון של נבחרת ישראל בכדורגל. יצר הרע של הלאומיות הוא גדול ביותר, והחיכוך המתמיד עם החברה הישראלית ואמצעי התקשורת שלה יוצר הזדהויות מורכבות. אולם אין לבלבל את המורכבות הזאת עם השלילה האידיאולוגית הנחושה של הלאומיות היהודית המודרנית, וגיוס כולל לצבא כמוהו כהצטרפות לזהות זו.

הטענה השנייה המכתיבה את הסירוב לגיוס בעולם החרדי קשורה באופן שבו התנהל העולם החרדי אל מול הסחף העצום שחוללה המודרנה בקרב המוני בית ישראל. אל מציאות קשה זו נקטה הקהילה החרדית מדיניות של הסתגרות מרצון, מתוך הבנה ששימור אורח החיים החרדי תלוי בשליטה מוחלטת של הקהילה על בניה ובנותיה. גדולי התורה לא יסכימו, ובצדק מבחינתם, להפקיע את השליטה החינוכית שלהם בהמוני צעירים ולהפקיר אותם לרוחות הנושבות בחוץ - בכור ההיתוך של המסגרות הצבאיות, שעשויות לקעקע את הנאמנות של הצעירים הללו לאורח החיים של תורה ומצוות.

הטענה השלישית נגד הגיוס, והקשה יותר לניסוח, קשורה באופן שבו מוגדר בן התורה, התלמיד החכם, אל מול היהודי החדש, איש הצבא. בן תורה זה אינו מאוחזי הנשק, וכל הווייתו המעודנת דוחה את הגבריות הצבאית השופעת. אחד הכינויים לעם ישראל במקרא הוא “תולעת יעקב”. את הדימוי המפתיע והמוזר הזה הבין המדרש מתוך השוואה לתולעת המכרסמת את הארז הגדול ומפילה אותו. כמו התולעת, כוחו של עם ישראל בפה בלבד - בתפילה ובלימוד.

מי שנכנס לבתי המדרש ומתבונן ביושביהם, מבין עד כמה רחוקה ההוויה הצבאית מאופן העמידה, ההליכה, לחיצת היד והדיבור של בני הישיבות. גם כאן גיוס לצבא משמעותו פגיעה במרקם הבסיסי ביותר של ההבנה של אנושיות וגבריות בתפיסה החרדית, והיא זרה לעולם החרדי לא רק במובן האידיאולוגי הצר, אלא גם במובן הרחב של עיצוב הדמות האנושית האידיאלית ועמידתה בעולם.

מוטציה מודרנית

הצירוף של שלוש הטענות הללו כשמתייחסים אליהן ברצינות, מלמד שהחרדים לא יסכימו לגיוס שהוא שוויוני בעליל, וגיוס כזה, אם יקרה, יהיה על אפם ועל חמתם. חשוב לציין שבכל הנוגע לשאלה האחרת העומדת על הפרק, והיא ההצטרפות למעגל העבודה, מצב העניינים שונה לחלוטין. המציאות שנוצרה, שבה רוב הגברים בקהילה החרדית אינם עובדים, אינה קשורה לתפיסת העולם הבסיסית של הקהילה הזאת. להפך, מדובר במוטציה מודרנית שהתחוללה בעשרות השנים האחרונות בעולם החרדי בישראל, ואין לה דבר עם הקהילה החרדית המסורתית או עם מקבילותיה העכשוויות באנטוורפן, בלונדון או בניו יורק.

שינוי זה באורח החיים החרדי, שאחראים לו החזון איש וגדולי תורה אחרים, סייע לחרדים לשלוט בבני הקהילה הגברים, והפך אותם לתלויים יותר ויותר במסגרת שלא הותירה להם כל פתח יציאה, משום שלא הכשירה אותם לחיים מחוץ לקהילה. אסטרטגיה זו הותירה אלפי גברים חרדים במצוקה קשה ביותר, בעיקר לאותם האברכים שמבחינת נטייתם, התורה אינה אומנותם והם חפצים לצאת ממעגל העוני ומחיי הניוון של הבטלה והתלות בקהילה.

בעניין זה יש לצפות לשינוי שיתחולל מבפנים ויחזיר את הקהילה החרדית בישראל למה שהיתה מקדמת דנא, משום שהבטלה השוחקת שנכפתה על המוני אברכים הורסת את עולם הישיבות עצמו, שמצויים בו בטלנים מתוסכלים בצדם של המתמידים, והמחיר המשולם על האיסור לעבוד יהיה גבוה מהתועלת שיביא.

באופן פרדוקסלי, השליטה ההולכת וגוברת של הקהילה החרדית על חבריה, באמצעות האיסור לצאת לעבוד, הפכה את הקהילה לתלויה בכספי המדינה ובמימונה.

בימים כתיקונם הכלכלה החרדית היתה “כלכלת מחותנים”. בני תורה נתמכו על ידי מחותנים שעבדו ושבחרו חתנים מעולים, או על ידי אבות שתמכו בבנים מבטיחים שימשיכו בלימוד התורה. שאר הגברים עסקו במלאכה. עם הפיכת לימוד התורה ללא מלאכה לחיוב מוחלט לכל הגברים החרדים, נעלמו מהמפה המחותנים והאבות בעלי ההכנסה, והקהילה החרדית פנתה אל המדינה כמשאב שיממן את המוטציה שיצרה.

ואכן, מעבר לפטור מגיוס שהעניקה המדינה לבני הישיבות בראשית שנות ה–50, היא החלה לתמוך באופן כלכלי בישיבות ובלומדים. התמיכה הזאת, שהחלה בימיו של מנחם בגין בסוף שנות ה–70 כאחד מהאתננים הרבים ששילמו ממשלות ישראל לסקטורים שונים כדי להבטיח רוב קואליציוני, יצרה מצב מוסרי בלתי אפשרי, שבו אפשרות הפרישה מהמדינה ממומנת על ידי המדינה עצמה.

הפתרון לבעיה אינו שירות שנכפה באמצעות הטלת קנסות ורישומים פליליים ושממילא לא יהיה שוויוני. קנסות לא יביאו לשינוי של ממש, אלא למלחמת תרבות מתישה. מעבר לכך, יש לכבד את העמדה העקרונית החרדית ששוללת את הלאומיות היהודית המודרנית. יש בה היגיון פנימי אידיאולוגי, והיא מהווה חלופה עמוקה במגוון האפשרויות של החיים היהודיים שנוצרו בעקבות המודרניות.

כישראלים וכיהודים המשתייכים ללאומיות היהודית המודרנית ניתן לומר בלב שלם שעולמנו שלנו היה דל יותר אילולא היתה בסביבתנו חלופה חרדית חיה ונושמת למפעל הציוני. אולם אפשרות זו אינה יכולה להיסמך על הריבונות היהודית שנוצרה, ואם היא נסמכת עליה היא מביאה את עצמה למשענת קנה רצוץ מבחינה מוסרית.

לפיכך, על המדינה לאמץ את העמדה שגיוס אמור לחול על כל בני ה–18 באופן שווה. אם החרדים יסרבו להתגייס, הרי שהתמיכה הכלכלית בעולם הישיבות ובתלמידי הישיבות שאינם מתגייסים תיפסק. כמו כן, אפשרות היציאה לעבודה לא תותנה בשירות צבאי. כך תוכל הקהילה החרדית לחזור לדפוס הקיום שלה מימים ימימה, שבו רוב רובם של הגברים מפרנסים את עצמם ואת משפחותיהם מכוח עמלם.

בהפסקת התמיכה הכלכלית בישיבות לא מדובר בקנס או בעונש שעניינו כפיית גיוס, אלא ביצירת מצב שהוא נקי ועקבי יותר מבחינה מוסרית. אני סבור שהמנהיגות החרדית תיטיב עם עצמה ועם הציבור אם תיזום מהלך כזה בעצמה ותגיע למסקנה שאכן לעניין זה, שהוא כל כולו הצהרת פרישה מהציבור, אין היא מבקשת את תמיכתו של הציבור. צעדים כאלה אסור להם שיכללו חלילה שלילת אזרחות מבני הקהילה החרדית או הפסקת ביטוח הבריאות, קצבאות הילדים והטבות חברתיות אחרות. על הצעדים להיות ממוקדים בהפסקה של התמיכה הכלכלית המסיבית של המדינה בעולם הישיבות.

היות שעולם הישיבות החליט להיבדל מכלל ישראל, יהיה עליו לדאוג לקיומו בכוחות עצמו. חזקה על מסירות הנפש של בני התורה ללימוד התורה שהם יצליחו לקיים ולשמר את עולם התורה ללא תלות במדינה, ובכך יסירו מעל עצמם את החרפה המוסרית שנוצרה ב–40 השנים האחרונות.

אפשר גם אפשר שבקרב בני הקהילה החרדית יתחולל שינוי ביחס ללאומיות היהודית המודרנית, והעלייה הבאה הגדולה למדינת ישראל תהיה מהעולם החרדי. אולם מצב כזה של שינוי פנימי יושג שלא בכפייה, אם בכלל. בכל מקרה, באימוץ העמדה הזאת מצד המדינה, יתקרב מצבם של החרדים לעמדה העקרונית של הרדיקלים מנטורי קרתא והעדה החרדית, שבניגוד לזרם המרכזי החרדי סירבו לקחת את הטבותיה של המדינה וממילא להיות מחויבים כלפיה.

העמדה הרדיקלית הזאת ראתה בצדק את המשחק הכפול של הזרם המרכזי החרדי כמהלך חסר עקביות דתית ומוסרית שיבוא לידי משבר. ואכן, משעה שמנהיגיה הרוחניים והפוליטיים של הקהילה החרדית החליטו לאמץ את איסור העבודה של הגברים החרדים, הם דחקו את עצמם למציאות בלתי נסבלת. ההצעה שלהלן היא בבחינת מוצא הגון מהמצב המורכב שנוצר. יש להבין שכפיית שירות תהיה חסרת תוחלת ותועלת, ועלינו לכבד את העמדה החרדית העקרונית, ואולם יהיה זה בלתי אפשרי לצפות מהמדינה למימון פעיל של אפשרות ההיבדלות הזאת, מרתקת ומורכבת ככל שתהיה.

משה הלברטל הוא פרופסור למחשבת ישראל ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ופרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ