בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ניפר טגה, גרמנייה שחורה, גילתה יום אחד שסבה היה מפקדו האכזר של מחנה הריכוז פלאשוב

אמון גת היה מפקד מחנה ריכוז נאצי שתואר כ"התגלמות המודרנית של השטן התנ"כי" וכונה "הקצב מפלאשוב". ג'ניפר טגה שנמסרה לאימוץ בגיל צעיר, גילתה בבגרותה — ולאחר שבילתה שנים בישראל — כי הוא סבא שלה

97תגובות
ג'ניפר טגה. כשסיפרה לפסיכולוג מיהו סבה, הוא פרץ בבכי
קורביס

"ואני, אני דומה לו? צבע עורי מבדיל בינינו. אני מדמיינת את עצמי עומדת לצדו… הוא במדיו השחורים עם הגולגולות, אני, הנכדה השחורה. מה היה אומר על נכדה כהת עור שאם לא די בכך, גם מדברת עברית? בעיניו היתה כתם בושה, ממזרה שמכפישה את שם המשפחה. סבא שלי בטח היה יורה בי" (מתוך הספר "אמון: סבא שלי היה יורה בי")

באמצע שנות ה–90, סמוך לסוף התקופה שבה חיתה בישראל, צפתה ג'ניפר טֶגֶה ב"רשימת שינדלר". היא לא הספיקה לראות את סרטו של סטיבן ספילברג על מסך הקולנוע, ונחשפה אליו בחדרה השכור ברחוב אנגל במרכז תל אביב כששודר בטלוויזיה הישראלית. "זה היה סרט מרגש מבחינתי, אבל לא למדתי ממנו הרבה על השואה; למדתי וקראתי רבות על השואה עוד קודם לכן", היא מספרת בשיחת טלפון מביתה בהמבורג. "מנקודת מבט אסתטית, הפריעו לי אלמנטים הוליוודיים מדי בסוף הסרט. חשבתי אז שעיקר חשיבותו היא בהעלאת המודעות הבינלאומית לשואה, אבל לא חשבתי שיש לי קשר אישי אליו".

רק שנים מאוחר יותר גילתה טגה, גרמנייה חצי שחורה שנמסרה לאימוץ בילדותה, כי אחת הדמויות המרכזיות בסרט, אַמוֹן גֵּת, הוא סבא שלה. דמותו של גת, מפקדו האכזר של מחנה הריכוז פלאשוב בפולין — שגולם בסרט על ידי השחקן רייף פיינס — זכורה לרבים מהסצנות שבהן הוא יורה ממרפסת ביתו על אסירים יהודים או מורה להוציא להורג אסירים. אבל לטגה, שבמשך שנים לא היתה בקשר עם אמה ועם סבתה הביולוגיות, לא היה כל מושג על זהות סבה.

הגילוי נפל עליה בהפתעה מוחלטת בקיץ 2008 כשהיתה בת 38, כפי שהיא מספרת בספר "אמון: סבא שלי היה יורה בי", שחיברה יחד עם העיתונאית הגרמנייה ניקולה זלמייר. הספר, העוקב אחר התהליך המורכב שעברה טגה מאז הגילוי, פורסם בגרמנית לפני כשנתיים וזכה לתהודה נרחבת בתקשורת הגרמנית והבינלאומית. בשבוע הבא תבקר טגה בישראל ותשתתף באירועים לכבוד צאת התרגום העברי לספר (תירגמה: דפנה עמית, הוצאת ספרית פועלים), המיועדים לקהל הרחב ויתקיימו ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים, באוניברסיטת חיפה ובמכון גתה בתל אביב.

בתחילת הספר היא מספרת כיצד הלכה לספרייה בהמבורג כדי לחפש ספרים על התמודדות עם דיכאון, ובאופן מקרי הבחינה על המדף — על יד ספרו של אריך פרום "אמנות האהבה" — בספר שעל כריכתו הופיעה תמונה של דמות מוכרת: אמה הביולוגית, מוניקה גת. היא מיהרה לשאול את הספר, ששמו "אני חייבת לאהוב את אבי, לא?" ומבוסס על ראיון עם אמה. כותרת המשנה של הספר הכריזה: "קורות חייה של מוניקה גת, בתו של מפקד מחנה הריכוז מתוך 'רשימת שינדלר'".

"ההלם הראשון היה עצם הגילוי של דבר קיומו של ספר העוסק באמי ובמשפחתי ומספר על חלק ממני ומזהותי, שהוסתר ממני", מספרת טגה. "לא ידעתי כמעט דבר על חייה של אמי הביולוגית וגם משפחתי המאמצת לא ידעה. קיוויתי למצוא בספר תשובות לשאלות שהטרידו אותי ולדיכאונות שסבלתי מהם בעבר. ההלם השני היה מהפרטים על מעשיו של סבי. באופן מקרי, יום לאחר שמצאתי את הספר בספרייה וקראתי אותו עוד באותו לילה, שודר בטלוויזיה הגרמנית סרט תיעודי על מפגש בין אמי לבין הלן רוזנצווייג, אסירה יהודייה שהיתה אחת המשרתות בווילה של סבי וסבתי, הסמוכה למחנה פלאשוב".

כך החל המסע הפנימי הארוך של טגה בעקבות המורשת המשפחתית הבלתי מוכרת. אבל בחצי השנה הראשונה שלאחר הגילוי, היא מספרת, "נפלתי לתוך שתיקה, ישנתי הרבה ולא ממש תיפקדתי. רק לאחר מכן התחלתי לנתח את הסיטואציה ולנסות לארגן מחדש את כל היחסים שלי — התחלתי לנסות להבין את דמויותיהן של אמי וסבתי, ורק לבסוף התחלתי לחקור וללמוד יותר על סבי. במבט לאחור, היום אני מבינה שעשיתי את התהליך צעד אחרי צעד, קילפתי שכבה אחרי שכבה. אבל בחודשים הראשונים לא ידעתי מה עלי לעשות".

החיים עם צחי גראד

טגה נולדה ב–29 ביוני 1970 במינכן בעקבות קשר רומנטי קצר של אמה עם גבר ממוצא ניגרי. כשהיתה בת חודש נמסרה למוסד קתולי לילדים ובגיל שלוש הועברה למשפחה אומנת, שאימצה אותה כשהיתה בת שבע. אז נפסק הקשר הרופף שנשמר קודם לכן עם אמה וסבתה. היא היתה הילדה השחורה היחידה בשכונה שבה גדלה במינכן וספגה לא פעם הערות מעליבות בשל צבע עורה. כשהילדים בכיתתה שרו שיר שנקרא "עשרה כושים קטנים", היא מספרת, "קיוויתי שאף אחד לא יפנה את ראשו אלי. שאף אחד לא יראה שאני לא באמת אחת מהם".

לאחר שסיימה את בית הספר התיכון נסעה טגה ב–1990 לפריז והתיידדה עם צעירה ישראלית — נועה ברמן הרצברג, כיום תסריטאית קולנוע וטלוויזיה. היא באה לבקרה בישראל, טיילה בארץ, עבדה בספינת תיירים באילת ורקמה קשר רומנטי קצר עם גבר ישראלי, יוצא שייטת 13. לאחר הפרידה ממנו החליטה להישאר בתל אביב. היא למדה עברית, השלימה תואר ראשון בחוג ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועבדה במכון גתה בעיר.

"ידעתי הרבה על ישראל עוד לפני שבאתי לגור בה", מספרת טגה, "אבל החיים בה היו שונים מאוד ממה ששיערתי. גרמנים שבאים לישראל אף פעם לא יודעים איך יתייחסו אליהם. אני התקבלתי בזרועות פתוחות. המוצא הגרמני שלי עורר עניין אבל לא בגלל השואה והנאציזם, אלא בעיקר בשל נושאים עכשוויים יותר כמו הפלתה של חומת ברלין ואיחוד גרמניה, שאירעו זמן לא רב קודם לכן, או בשל דמויות שהיו אז בכותרות כמו קנצלר גרמניה, הלמוט קוהל, והטניסאי בוריס בקר. בכל מקרה, לא ייצגתי את הסטריאוטיפ הגרמני והמחשבה וההתנהגות שלי היו בעלות אופי גלובלי מאוד".

האם לא נתקלת בבעיות בגלל צבע עורך?

"דווקא מהבחינה הזאת היה לי קל יותר בישראל מאשר בגרמניה: לנוכח קליטת העולים הרבים מאתיופיה, לא הייתי כל כך יוצאת דופן כמו בגרמניה".

צבע עורה שימש כהסוואה, גם אם היא עצמה עדיין לא ידעה אז מה הוא מסווה. כשגילתה כעבור שנים את שורשיה, נזכרה בניצולי השואה הרבים שפגשה בעת עבודתה בספרייה של מכון גתה בתל אביב. הם באו לשם מפני שרצו "לדבר ולשמוע שוב גרמנית, שפת מולדתם הישנה", היא כותבת בספר. "לאחדים היו קשיי ראייה ואני קראתי באוזניהם קטעי עיתונות ורומנים. על אמות ידיהם ראיתי את המספרים שקועקעו עליהן במחנות. היתה זו הפעם הראשונה שהרגשתי שמשהו לא בסדר בהשתייכותי לאומה הגרמנית, השתייכות שתובעת ממני התנצלות".

השנים שחיתה בארץ כללו גם בילויים תוססים, נזכרת חברה ישראלית נוספת של טגה, ענת בן משה, כיום חברת קיבוץ אילות ואחות בבית החולים יוספטל באילת. לדבריה, "דיברנו על הפוליטיקה הישראלית, על גברים ישראלים ועל נושאים רבים נוספים, אך כמעט שלא דיברנו על עניינים הקשורים לשואה ולעבר הנאצי של גרמניה. כשטיילנו ברחובות תל אביב, לעתים פנו לג'ניפר 'ציידי דוגמניות' והציעו לה להצטלם להפקות אופנה. היא תמיד השיבה להם בשלילה".

השותף של טגה לדירה השכורה ברחוב אנגל בתל אביב, סמוך לשדרות רוטשילד ולרחובות שינקין ויהודה הלוי, היה השחקן והבמאי צחי גראד, שהיה אז בתחילת דרכו המקצועית. הוא היה "השותף לדירה הכי טוב שהיה לי אי פעם", אומרת טגה. גם לגראד יש זיכרונות טובים. "כשפגשתי את ג'ניפר, היא נראתה לי מיוחדת ויפה, עם קלאסיות אירופית", הוא אומר. "היו בה ניגודים וחיבורים שמיד מצאו חן בעיני. הסתדרנו היטב בדירה, התיידדנו ושוחחנו על נושאים רבים. מבחינתי, העובדה שהתגלה כעבור שנים שסבא שלה היה נאצי סדיסט לא אומרת עליה כלום, פשוט כך, אפילו אם חלק מהמטען הגנטי והתכונות שלה הגיעו ממנו. אני לא מפיל על צאצאי הנאצים את העוולות של אבותיהם".

היכרות בזכות שינדלר

בדיעבד, אחרי שגילתה את הפרטים על משפחתה, השהות הממושכת בישראל נראתה לטגה כמו מתת גורל ונראה היה לה כי החברויות שרקמה בארץ לא היו מתאפשרות אילו היא וחבריה ידעו את האמת על זהותה. אבל עבר עוד זמן רב עד שהיא עצמה גילתה אותה: לאחר שעזבה את ישראל היא עברה להמבורג והחלה לעבוד במשרד פרסום, שבו הכירה את בן זוגה, גֵּץ. הם הולידו שני ילדים.

לאחר שגילתה כי אמון גת הוא סבה החלה בטיפול פסיכולוגי. בפגישה הראשונה, כשהפסיכולוג שמע את קורות חייה, הוא פרץ בבכי, אך בהמשך סייע לה בהתמודדות עם השאלות שלא נתנו לה מנוח. תפיסתה את העבר השתנתה, היא מספרת. "אירועים שהתרחשו לפני זמן רב נראו לי קרובים מאוד פתאום. קראתי כל כך הרבה, ראיתי סרטים רבים, הכל נראה לי עכשווי כל כך. כשצללתי לתוך החיים של סבי, נדמה היה לי שהפשעים בוצעו רק אתמול".

הנבירה בנבכי העבר הובילה אותה להתוודע לרבים ממעשי הזוועה של סבה, שהאסירים כינו אותו "הקצב מפלאשוב". היריות ממרפסת ביתו על אסירים בכל בוקר; שני כלביו, רולף וראלף, שאולפו לתקוף אסירים על פי פקודתו; גזילת חפצי ערך של יהודים; ההוראה להעלות ילדים מהמחנה למשאיות ולשלוח אותם למחנה אושוויץ, ובאותו זמן לנגן מוזיקת ואלס רועשת שתחניק את זעקותיהם של ההורים הנואשים — כל אלה נקשרו בשמו של גת.

"תמונת זוועה אחת רדפה אותי בתחילה עד חלומותי", כותבת טגה בספר. "אמון גת, כך מספרים, תפס פעם יהודייה שבישלה במכל גדול תפוחי אדמה לחזירים, ומרוב רעב אכלה תפוח אדמה אחד בעצמה. הוא ירה בראשה וציווה על שני גברים להשליך את האשה, שעדיין היתה בחיים, אל מכל המים הרותחים. אחד מהם סירב, גת ירה גם בו. אינני יודעת אם הסיפור אמיתי או לא, אבל אני רואה לנגד עיני את האשה הגוססת מפרפרת במרק הרותח".

בתום מלחמת העולם השנייה נתפס גת והועמד לדין בקרקוב. הוא הואשם ברצח עם, באחריות למותם של 8,000 בני אדם במחנה פלאשוב, ברצח 2,000 בני אדם בעת פינוי גטו קרקוב וכן ברצח מאות בני אדם בעת פינוי הגטאות טארנוב ושבנייה. למראה השורה הארוכה של עדי התביעה אמר גת: "מה? כל כך הרבה יהודים? ולנו אמרו תמיד ששום שמוק לא יישאר בחיים". הוא הכחיש במשפט את פשעיו, ייחס את האחריות להם לאנשי אס.אס אחרים וטען כי רק ציית לפקודות מפקדיו. התובע, פרקליט המדינה הפולני, תיאר את גת כ"התגלמות המודרנית של השטן התנ"כי" ודרש להטיל עליו גזר דין מוות. דרישתו התקבלה, בקשת החנינה של גת נדחתה וכשהוא הובל לגרדום בסוף 1946 היו מילותיו האחרונות "הייל היטלר".

גת לא זכה לראות את מוניקה, התינוקת שנולדה לו כשנה קודם לכן בעקבות הרומן מחוץ לנישואים שניהל בזמן המלחמה עם רות אירנה קאלדר, צעירה גרמנייה שעבדה כמזכירה בוורמאכט. אוסקר שינדלר, שנזקק לקשרים טובים עם גת כדי לקבל עובדים יהודים למפעל שלו, הכיר בין השניים בארוחת ערב בווילה של גת. קאלדר היתה למאהבת של גת, עברה לווילה שלו, גידלה שני כלבי שעשועים משלה וחיה חיי מותרות, מנותקים לכאורה משגרת היום־יום במחנה הסמוך. לטענתה, היא לא נחשפה לפשעים שבוצעו במקום.

ב–1975 פגש ההיסטוריון הישראלי תום שגב את קאלדר (ששינתה את שם משפחתה אחרי המלחמה לגת) במסגרת מחקרו על מפקדי מחנות הריכוז, שפורסם בספרו "חיילי הרשע" (הוצאת דומינו, 1989). היא סיפרה לו כי בתחילת הקשר התבקשה לפלרטט עם גת גם כדי לחזק את קשריו של שינדלר עמו: "המשימה שלי כמזכירה נאה היתה לזכות בלבו כדי שימשיך גם בעתיד להעמיד (לרשות שינדלר) את כוח העבודה".

טגה — שזוכרת את סבתה כדמות מרכזית בשחר ילדותה, שהרעיפה עליה חום ואהבה אף יותר מאמה — מתחקה בספרה גם אחר יחסה של סבתה למעשיו של גת: במשך שנים היא הכחישה את פשעיו וטענה כי לא ידעה עליהם דבר. בשיחתה עם שגב העלתה זיכרונות מהחיים בווילה: "זו היתה תקופה יפה, אהבנו להיות ביחד. גת שלי היה מלך, אני הייתי מלכה. מי היה מסרב לדבר כזה?" על קורבנותיו של גת אמרה: "אלה לא היו באמת אנשים כמונו. הם היו מלוכלכים כל כך". ב–1983, כאשר טגה היתה בת 13, סיפרו לה הוריה המאמצים כי ראו מודעת אבל בעיתון על סבתה הביולוגית; הם לא ידעו כי רות אירנה גת התאבדה בשל מחלה קשה שלקתה בה, וכפי הנראה גם בגלל חרטה על חידלונה המוסרי בימי השואה.

לאחר שהתוודעה למעשי סבה ולאורח החיים שניהלה סבתה בקרקוב בזמן המלחמה, החליטה טגה לנסוע לשם. "אני רוצה לראות איפה רצח סבי, להתקרב אליו מאוד — כדי להתרחק ממנו אחר כך", היא כותבת בספר. אני שואל אותה אם ועד כמה הצליחה במשימה הזאת.

"בתחילת הדרך לא ידעתי שזה חשוב להיות קרוב לאמון", היא משיבה. "באותה העת, כל הפשעים שנעשו שם נראו לי כאילו התרחשו זה לא מכבר. הרגשתי צורך עז לסיים את החלק הזה והחלטתי לבקר בקרקוב ובאנדרטה לזכר מחנה פלאשוב, להניח פרחים ולחלוק כבוד לקורבנות, כדי שאוכל לחזור לחיים נורמליים. זה היה משהו שהייתי צריכה לעשות בשביל עצמי, וכשחזרתי לגרמניה אחרי הביקור שם הרגשתי שחרור מסוים. רציתי להניח לעבר, אך לא להעלים אותו. לא רציתי להיות כמו אמי, שנשארה כל כך קשורה לעבר המשפחתי ולא יכלה להתנתק ממנו. הצלחתי להשיג ריחוק".

האם מצאת עזרה כלשהי בחוויות ובתובנות של צאצאים של מנהיגים נאצים בולטים אחרים?

"קראתי כמה ספרים שפירסמו בנים ונכדים למנהיגים נאצים בולטים אחרים, אבל לא חשתי צורך לשוחח עמם או להשוות את עצמי אליהם. בניגוד לרבים מהם, אני לא הגדרתי את עצמי רק דרך ההיבט הזה וגדלתי בלי לדעת דבר על עברי המשפחתי. לפעמים הרגשתי שהם מגדירים את עצמם יותר מדי על ידי העבר, ובנוגע לכמה מהם, אני גם חושדת במניעים שלהם. עם זאת, כל כמה שהסיפור שלי ייחודי, יש לי משהו משותף עם גרמנים רבים אחרים מפני שכמעט בכל משפחה גרמנית יש עבר נאצי כלשהו, גם אם במקרים רבים אין מדברים על אודותיו".

סגירת מעגל

בספרה מתארת טגה את ההתחקות אחר סבה אמון גת, סבתה, אמה ואביה הביולוגי (שאותו פגשה לראשונה רק בבגרותה). היא מנסה להבין את היחסים המורכבים במשפחתה, שללא ספק השפיעו על גורלה. נוסף על כך, היא מתארת את הקושי שלה לשתף את חברותיה הישראליות במה שעבר עליה: היא זכרה כי קרובי משפחה של שתי החברות נספו בשואה, אבל לא ידעה אם היו להן קרובים בגטאות ובמחנות שבהם שירת סבה.

"שמרנו על קשר טוב גם אחרי שובה של ג'ניפר לגרמניה, היינו בחתונתה ופגשנו שוב את משפחתה המאמצת, שהכרנו עוד כשהיא גרה בארץ", מספרת ענת בן משה. "אבל לפתע, הקשר התרופף ובמשך יותר משנתיים היא לא השיבה למיילים שלי ושל נועה. לא הבנו מה קרה וחששנו שהיא כועסת עלינו". לבסוף, כשהסרט הישראלי "מבול" — שנועה ברמן הרצברג כתבה לו את התסריט יחד עם גיא נתיב, שביים אותו — התקבל לפסטיבל הקולנוע בברלין ב–2011, טגה הוזמנה להקרנה בפסטיבל (אחד מכוכבי הסרט היה השותף לשעבר, צחי גראד). היא חידשה קשר עם החברות, בחשש מסוים, ואמנם נפגשה עם ברמן הרצברג בפסטיבל ברלין, שם סיפרה לה פנים אל פנים את סיפור הגילוי כולו.

בן משה מספרת כי מאוחר יותר באותה שנה ביקרה טגה בארץ והן נפגשו לשיחה ממושכת: "ישבנו על חוף הים באילת ודיברנו במשך שעות על כל מה שקרה לה. רציתי להבין את כל הפרטים, לדעת שהיא רואה נכוחה את המציאות ומתמודדת עמה. תמכתי בה כשהיא החליטה לא לשמור זאת בסוד ולחשוף את סיפורה בפומבי. מאוחר יותר, כאשר בני הבכור החל בהכנות למסע של בני כיתתו לאתרי המחנות והגטאות בפולין, הצעתי לג'ניפר להצטרף לתלמידים כאשר הם יבקרו במחנה פלאשוב ולחלוק איתם את הסיפור האישי שלה".

בן משה היתה בין המלווים המבוגרים במסעם של התלמידים מבית הספר "מעלה שחרות", שבו לומדים בני יישובי המועצה האזורית חבל אילות. למעט בנה של בן משה, אף אחד מהנערים לא ידע מיהי האשה השחורה הגבוהה שהצטרפה אליהם ביום הביקור בקרקוב. רק בהגיעם לאתר ההנצחה בפלאשוב הציגה להם בן משה את חברתה, וזו סיפרה להם את סיפורה והשיבה לשאלותיהם הנדהמות. הספר שלה נחתם בתיאור הטקס יוצא הדופן שערכו בני הנוער מישראל יחד איתה לזכרם של קורבנות המחנה שסבה פיקד עליו.

אסף הולצר

טגה מספרת כי היא נרגשת מאוד לקראת ביקורה בישראל בשבוע הבא: "רציתי מאוד שהספר יתורגם לעברית ואני מצפה לראות איך הוא יתקבל. אנשים שואלים אותי אם אני לא מפחדת מהביקור, אבל אין לי חששות. חייתי כחמש שנים בישראל, יש לי חברים בארץ ואני מכירה קצת את המנטליות. אני קודם כל ג'ניפר ולא קודם כל הנכדה של אמון גת, וכך יהיה קל יותר לדבר עם אנשים. אני באה כאדם פרטי, אף שאני יודעת שאני גם יותר מזה: מנקודת מבטם של ניצולי שואה שפנו אלי, הם רואים בי משהו אחר. אני כל כך שונה בשבילם מהדמות של סבי, שחלקם הכירו אותו. כמה מהם, שיצרו איתי קשר לאחר פרסום הספר בגרמנית, העניקו לי תגובות חמות מאוד ואמרו לי שזו מעין סגירת מעגל בשבילם לקרוא את הסיפור שלי".

אחת הניצולות שפנו לטגה היא רינה בירנהק, בת 88 מחיפה, מניצולי רשימת שינדלר. "אמון גת היה גרוע אף יותר מכפי שהוא מתואר בספר, אבל היה לי חשוב ליצור איתה קשר מפני שאני אולי היהודי היחיד שנשאר בחיים וניצל בזכות סבא שלה", מספרת בירנהק, שנולדה בקרקוב ובילדותה נשלחה עם בני משפחתה לגטו שהוקם בעיר. לדבריה, היא הביאה עמה לגטו את כלבתה של המשפחה. הכלבה התעברה שם והמליטה שני גורים, וכשחוסל הגטו במרץ 1943 ותושביו נקראו לסלקציה, שבה יוכרע מי מהם יישלח לגירוש ומי לעבודת כפייה במחנה פלאשוב, נאלצה בירנהק לנטוש את הכלבה המבוגרת, אבל לקחה איתה את שני הגורים, עטופים במעיל קטן.

"זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את אמון, איש ענק ומפחיד", נזכרת בירנהק. "בסלקציה הוא הזיז את אצבעו כדי להכריע מי הולך לאיזה צד. כשהוא ראה אותי מחזיקה את המעיל, הוא צעק: 'מה יש לך פה?' אבל כשהבחין בשני הגורים, אחד לבן ואחד שחור, היתה לו טיפת אנושיות בעיניים לכמה שניות. הוא שאל מה אני מתכוונת לעשות איתם והצעתי להעניק לו אותם במתנה. הוא הורה לאחד מחייליו לקחת את הגורים ושלח אותי לצד של הנשארים בחיים. בדיעבד התברר לי כי בזמן שגת וחייליו היו עסוקים איתי ועם הגורים, כ–30 יהודים ניצלו זאת כדי לעבור מהצד של המיועדים לגירוש לצד של אלה שנשארים בחיים".

מקריאת ספרה של טגה התברר לבירנהק כי גת העניק את שני הגורים שלה לאהובתו, שגידלה אותם בווילה, במקביל לשני כלבי התקיפה של גת. בעת שהותה בפלאשוב ראתה בירנהק את גת רק במסדרים במחנה או כשהופיע במרפסת ביתו וירה באסירים. מדי פעם היא ראתה שומר אוקראיני, שזכר אותה מהסלקציה וסימן לה בעיניו כי הכלבים שלה נותרו בחיים. היא, אחותה והוריה נמנו עם ניצולי רשימת שינדלר.

"כשקראתי את הספר של ג'ניפר, חוויתי הכל מחדש והתעוררו בי זיכרונות רבים", אומרת בירנהק. "ג'ניפר כמובן אינה נושאת באשמה והיתה לה ילדות קשה. רציתי לשתף אותה בסיפור שלי כדי שהיא תדע שיש אדם אחד בעולם שסבא שלה הציל. היא התרגשה מהפנייה שלי וכששמעתי שהיא תבקר בקרוב בישראל, הזמנתי אותה אלי הביתה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו