בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הפוליטיקאים הישראלים הורידו את השלום מהשולחן

מעבר למציאות האלימה והמחלוקות הרבות, הדבקות של המנהיגים הישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית בנרטיבים תומכי הסכסוך אחראית לחסמים פסיכולוגיים שיהיה קשה מאוד להסיר

183תגובות

אחת השאלות המרכזיות שמעסיקה חוקרי סכסוכים, פוליטיקאים ופעילים בארגונים בינלאומיים, ובעצם גם את כל בני האדם שסכסוכים אלימים וקשים נוגעים להם, היא מדוע סכסוכים אלימים ומתמשכים רבים אינם באים על פתרונם בדרכי שלום, למרות שהחברות המשתתפות בסכסוך דמים משלמות על המשכו מחיר כבד מאוד במשך שנים רבות? כך גם הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שנחשב לדוגמה טיפוסית לסכסוך בלתי נשלט, עומד איתן כנגד אינספור ניסיונות ליישבו בדרכי שלום. הוא עדיין מתקיים סביב מטרות הנתפסות כקיומיות על ידי כל אחד מהצדדים; הוא אלים; הוא נתפס על ידי שני הצדדים כבלתי פתיר; הוא צורך השקעה אדירה של משאבים מהצדדים המשתתפים; והוא מעסיק מאוד את בני החברות המעורבות, שתופסים אותו כמרכזי בחייהם.

ערפאת, קלינטון ורבין בטקס חתימת הסכם אוסלו, 1993 . דרך של אי־ודאות
אי־פי

אם כן מדוע, למרות הקורבנות הרבים, ההרס, המשאבים הכספיים האדירים שנדרשים לשימורו ובמיוחד המתח, הפגיעות הנפשיות, הסבל ואיכות החיים הירודה, כולל פגיעה חמורה בדמוקרטיה, לא הצליחו שני הצדדים להגיע לפתרון מוסכם לסכסוך? המבוי הסתום הזה ממשיך להתקיים אף על פי שהסכסוך הזה איבד מעוצמתו, והמתווה הכללי של הפתרון כבר הוצג על ידי נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בדצמבר 2000, הורחב בשיחות טאבה בינואר 2001, הופיע ביוזמת ז'נבה ב–2003 ואף נכלל ביוזמת הליגה הערבית מ–2002.

התשובה שתינתן לשאלה הקשה היא אחת מני כמה אפשריות והיא מתבססת על הפסיכולוגיה החברתית־פוליטית. בגישה זאת צריך להבין כמה עקרונות כלליים שנוגעים לסכסוכים בלתי נשלטים:

א. על מנת להתמודד עם האתגרים המרכזיים שמציב הסכסוך, חברות מפתחות רפרטואר פונקציונלי של נרטיבים תומכי הסכסוך. נרטיבים אלה מבססים את צדקת הדרך של החברה ושוללים את מטרות הקבוצה היריבה, הם מאבחנים את האיומים ומציעים תנאים להבטחת ביטחונה של החברה, מבדילים בין היריב שנתפס כבעל תכונות נחותות ואכזריות לבין קבוצת השייכות, שאותה מאדירים באמצעות ייחוס שלל תכונות חיוביות ובעיקר מוסריות והומניות לבניה.

ב. נרטיבים אלה מספקים את הצרכים הבסיסיים של בני החברה, ברמה אישית וקולקטיבית, כי הם מסייעים ליצירת תמונה ברורה ומשמעותית של הסכסוך, לסיפוק הצורך בביטחון או לבניית דימוי קולקטיבי וזהות חיוביים.

ג. לעתים קרובות, בשיאו של הסכסוך, הנרטיבים הופכים להגמוניים ונתפסים על ידי מרבית חברי החברה ומנהיגיה כאמת צרופה. עם הזמן הופכים נרטיבים אידיאולוגיים אלה לעמודי התווך של תרבות הסכסוך.

ד. הם משמשים כפריזמה לתפיסת מציאות הסכסוך ולעיבוד מידע חדש. הם יוצרים זווית ראייה ייחודית של הסכסוך באופן ברור וחד משמעי, המאופיין בתפיסת עולם חד־צדדית, פשטנית, מוטה ואף מעוותת.

ה. הממסד עושה מאמצים לשמר את המעמד ההגמוני של נרטיבים אלו, ועל כן חותר לטרפד הצגה של מידע סותר שיחידים, קבוצות, ארגונים חוץ ממשלתיים ואף מקורות בתוך התקשורת מנסים להציג.

ו. כאשר אין אור בקצה המנהרה, שמאותת אפשרות של פתרון הסכסוך בדרכי שלום, נרטיבים אלו פונקציונליים להתמודדות עם האתגרים שמציבים תנאיו הקשים. אולם כאשר נוצרת אפשרות לפתרונו, אותם נרטיבים הופכים לחסם שמקשה מאוד על תחילת משא ומתן וסיומו המוצלח.

עלייתם ונפילתם של נרטיבים מנוגדים

במקרה הישראלי, מרגע הקמת המדינה ב–1948 ועד לשנות ה–70 המוקדמות, הנרטיבים תומכי הסכסוך היו הגמוניים ובאו לידי ביטוי בכל הערוצים והמוסדות, הרשמיים והלא רשמיים, כולל נאומי מנהיגים, דעת קהל, ספרות, ספרי לימוד, חדשות ופרשנויות בעיתונים וברדיו, סרטים ומחזות תיאטרון. שורה של אירועים מכוננים — ביניהם בואו של נשיא מצרים לירושלים, מלחמת לבנון והסכם אוסלו עם הפלסטינים — הביאו לצמיחה של נרטיבים מנוגדים, שהדגישו את הצורך בפשרות, הציגו אפשרות ריאלית לתהליך שלום וסיפקו לגיטימציה והומניזציה של הפלסטינים. נרטיבים אלו הכרחיים לקיומו של משא ומתן רציני ולהצלחתו של תהליך שלום. אבל עידן זה החל לגווע עם רציחתו של יצחק רבין ועלייתו לשלטון של בנימין נתניהו. הכישלון של ועידת קמפ דיוויד בשנת 2000 ופריצת האינתיפאדה הפלסטינית השנייה בישרו תקופה חדשה: הסלמה מחודשת של הסכסוך הישראלי־פלסטיני הנמשכת עד היום, שכל הניסיונות לסיימה באמצעות פתרון בדרכי שלום נכשלו. הדרך שבה הוצגו האירועים משנת 2000 על ידי ההנהגה ורוב התקשורת העצימו את התמיכה בנרטיבים התומכים בתרבות הסכסוך, אשר הפכו שוב לדומיננטיים בקרב חלק גדול מהציבור הרחב. יתרה מכך, התומכים בנרטיבים אלו בהנהגה ובציבור מקיימים מלחמת חורמה נגד נרטיבים מנוגדים ומידע אלטרנטיבי וגם נגד יחידים וקבוצות שמפיצים אותם.

כמעט כל היהודים בישראל רואים בהקמת המדינה כמולדת ללאום היהודי ב–1948 מטרה מקודשת ולמטרה זו יש מעמד של קונסנזוס. אבל כיום חלק גדול מהמחלוקת עם הפלסטינים נסובה סביב השטחים שנכבשו ב–1967. רבים מהיהודים הישראלים רואים בהשתלטות הצבאית על הגדה המערבית במלחמת 1967 המשך השחרור של המולדת וכ–72% מהם אינם מכירים בכיבוש (לפי מדד השלום, יוני 2016). לנוכח מחיקתו של הקו הירוק מהמפות, כולל ממפות הנלמדות בבתי הספר, ובשל ההתיישבות היהודית בגדה המערבית, חלק גדול מהציבור הישראלי החל לראות את הגדה כחלק משוחרר של המולדת. לפי מחקרו של הסוציולוג סמי סמוחה מ–2015, רוב משמעותי מהיהודים בישראל (62%) חושבים כי "הפלסטינים הם ערבים שהתיישבו בארץ ישראל השייכת לעם היהודי". אותו שיעור מהיהודים הישראלים חושב "שלפלסטינים אין זכויות לאומיות על הארץ, כי הם אינם תושביה המקוריים".

בבחירות 2015 מצעי המפלגות היהודיות־ישראליות, כולל המחנה הציוני, התייחסו לזכות ההיסטורית של היהודים על ארץ ישראל, ארץ התנ"ך. ברוח זאת התבטאו ומתבטאים גם כל המנהיגים ממפלגות אלו. לפי נקודת המוצא הזו, נסיגה מהשטחים שנכבשו ב–1967 היא ויתור ישראלי על חבל ארץ ששוחרר במחיר דמים. הנסיגה דורשת גם מחיר אנושי וכלכלי עצום: העברת מתנחלים למדינת ישראל.

סלע מחלוקת נוסף הניצב כסוגיה מהותית בלב הסכסוך הוא שאלת ירושלים. בלי חלוקתה לא ייתכן פתרון, כיוון שהפלסטינים העמידו את קביעת בירתם בירושלים כמטרה קדושה. אבל רוב רובם של היהודים משוכנעים שהיא עיר שחייבת להיות מאוחדת, שאין לחלקה ושהיא אבן היסוד של הקיום היהודי. חשיבותה של ירושלים והתפיסה שהיא אינה ניתנת לחלוקה הודגשו בבחירות 2015 אפילו במצעי הבחירות של מפלגות הנחשבות מתונות: "ירושלים היא בירת ישראל הנצחית ואחדותה היא סמל לאומי מן המעלה הראשונה. ירושלים אינה רק מקום או עיר, אלא גם מרכזו של האתוס היהודי־ישראלי, והמקום הקדוש אליו נשאו יהודים את עיניהם בכל הדורות" (יש עתיד). "חיזוק ירושלים ומעמדה כבירתה הנצחית של מדינת ישראל, והבטחת חופש דתי וגישה למקומות הקדושים לכל הדתות, לצד שמירה על ריבונות ישראלית" (המחנה הציוני).

ברמה הכללית ביותר, יהודים ישראלים מאמינים שהגנה והבטחת קיום בטוח הן האתגרים המרכזיים של מדינת ישראל ושל אוכלוסייתה היהודית החיה תחת איום קיומי מתמיד. הם מאמינים שכוונתם של הערבים, וביניהם גם הפלסטינים, היא להשמיד את מדינת ישראל ואת היהודים שגרים בה (67% מהנשאלים היהודים הישראלים ענו כך ב–2012 בסקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS). בסקר של האוניברסיטה העברית מ–2015, 43% חשבו ששאיפותיהם לטווח הארוך של הפלסטינים הן לכבוש את הארץ ולהשמיד את האוכלוסייה היהודית בה. הם מאמינים שסכנת שואה נוספת לא פסה אלא קיימת, ורק הצורר משתנה. הם רואים את מדינת ישראל כאי של שפיות או כווילה בג'ונגל, המוקפת במדינות, לאומים, קבוצות אתניות וארגונים עוינים, והמציאות הקשה שהתפתחה באזור בשנים האחרונות משמשת להם הוכחה ברורה לצדקת תפיסה זאת.

סקרי דעת קהל חוזרים ומראים כי מרבית הציבור היהודי־ישראלי מסכים עם אמירות כגון "כל האמצעים כשרים במאבקה של ישראל בטרור הפלסטיני" (כ–70%, לפי סקר של אוניברסיטת חיפה), או "כל פעולה צבאית שישראל יוזמת היא מוצדקת" (כ–55%). כמו כן, לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, במבצע "צוק איתן" בעזה ב–2014, 48% מהאוכלוסייה היהודית חשבו שהשימוש בכוח היה ראוי ו–45% נוספים חשבו שהשימוש בכוח היה מועט מדי. באופן דומה, מרבית המנהיגים הפוליטיים היהודים בישראל מצדיקים שימוש באמצעים אלימים נגד הפלסטינים.

הפצצה ברצועת עזה ב"צוק איתן"
אי־אף־פי

פחות טובים ויותר טובים

למרות השינויים בדימוי של הערבים והפלסטינים בקרב יהודים ישראלים, המאפיינים הבסיסיים המיוחסים להם — חוסר אמינות ומזג אלים — מציבים מכשול משמעותי בפני תהליך השלום. ערבים, ובעיקר פלסטינים, נתפסים באופן סטריאוטיפי גם כחסרי רגישות לחיי אדם, בשל השימוש שעושים ארגוני הטרור באוכלוסייה אזרחית פלסטינית. רבים מקרב היהודים מאמינים שהפלסטינים כלל אינם מתכוונים להשיג הסכם עם ישראל ומציינים שהם החמיצו הרבה הזדמנויות וסירבו להצעות הטובות ביותר שהוצעו להם. האמונה שהם אינם פרטנר לתהליך שלום השתרשה עמוק בתודעה היהודית מאז הטבעתה על ידי אהוד ברק.

גישות אלה משתקפות בבירור בסקרים חוזרים של דעת קהל ישראלית, שבהם פלח גדול מהאוכלוסייה הישראלית היהודית (כ–77%) מאמין ש"הפלסטינים הוכיחו את עצמם כבלתי אמינים" ו–60% מאמינים שהמוסר הפלסטיני הוא "נמוך יותר מהסטנדרטים של חברות אנושיות אחרות" (לפי סקר המרכז הבינתחומי). מעניין במיוחד שלדה־לגיטימציה של הערבים, ובמיוחד של הפלסטינים, יש הסכמה רחבה גם בקרב לא מעט מבין האנשים בציבור היהודי המגדירים את עצמם כשמאל. כתוצאה מכך ומסיבות אחרות, כ–70% מהציבור הישראלי היהודי חושבים שאין אפשרות לפתרון של שלום עם הפלסטינים.

תפיסות דומות באות לידי ביטוי בנאומים של פוליטיקאים ישראלים, המדגישים את השנאה הפלסטינית כלפי ישראל, כמו גם את הזילות של ערך חיי האדם בידי הפלסטינים. נתניהו, למשל, אמר ב–2014: "תהום מוסרית רחבה ועמוקה מפרידה בינינו לבין אויבינו. הם מקדשים את המוות — אנחנו את החיים. הם מקדשים את האכזריות — ואנחנו את הרחמים". ב–2015 התבטא משה כחלון במילים הבאות: "אין לנו פרטנר היום. אתם רוצים לתת את המדינה הזו לאבו מאזן שמסית נגדנו גם ברשות וגם בעולם? אין עם מי לדבר בצד השני. כל הנושא הזה של משא ומתן זה אמירות מיותרות ושיחות שלא מובילות לשום מקום".

בניגוד לאופן שבו הם תופסים את הפלסטינים, יהודים ישראלים רואים את עצמם כמתורבתים, מודרניים ומוסריים. סקרי דעת קהל מראים שהציבור הישראלי היהודי מאמין שיהודים באופן כללי חכמים יותר מבני עמים אחרים ובעלי ערכי מוסר נעלים יותר (77% ו–57% בהתאמה לפי סקר המרכז הבינתחומי).

מנהיגים ישראלים מדגישים לעתים קרובות בנאומיהם את אופיה הדמוקרטי והסובלני מבחינה דתית של מדינת ישראל ואת הניגוד בינה לבין שאר מדינות האזור. "באזור שבו נשים נסקלות, הומוסקסואלים נתלים ונוצרים נרדפים, ישראל ניצבת כמגדלור", אמר נתניהו ב–2011. בהקשר צבאי, כל המנהיגים רואים את צה"ל כצבא המוסרי ביותר בעולם.

יהודים ישראלים רואים את עצמם כקורבנות בלבדיים של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ובפרט של ההתנגשויות הצבאיות האינסופיות. בסקר של סמוחה מ–2015 נמצא שכ–72% מהיהודים חושבים שהפלסטינים הם האשמים העיקריים בסכסוך הממושך וכ–55% מהם אינם מאמינים שקרתה נכבה לפלסטינים ב–1948. סקרי דעת קהל במבצע "עמוד ענן" ב–2012 הראו ש–80% מהציבור הישראלי־יהודי רואה את עצמו כקורבן של תוקפנות פלסטינית ואת המבצע הצבאי כתגובה לתוקפנות זו. הדבקות בנרטיבים תומכי הסכסוך והפיכתם שוב להגמוניים היא אחד החסמים העיקריים לכניסה מחודשת למשא ומתן לסיומו של הסכסוך ותורמת לנכונות להמשיך לחיות על חרב. בני החברה היהודית — שחיים תחת חוויה מתמשכת של התנסות וחשיפה לאלימות ולאיומים המוגדרים כתמידיים וחמורים על ידי המנהיגים הישראלים, ועם הזיכרון הקולקטיבי של השואה שמוצג ומוזכר להם שוב ושוב — מקבלים משנה תוקף לנרטיבים תומכי הסכסוך. יתרה מכך, המוסדות הרשמיים של המדינה ולא מעט ארגונים אזרחיים מעבירים את התמות של הנרטיב תומך הסכסוך ומקבעים אותו בתודעה של יהודים בישראל. מערכת החינוך מעבירה באופן שיטתי את הנרטיב הזה. רוב מערכות התקשורת מעבירות בחדשות מסרים בהתאמה לנרטיבים האלה ובזמן משברים אף מתגייסות לתמוך בממשלה ובצבא.

סוציאליזציה זאת מתחילה בגיל מוקדם מאוד. בגני הילדים, בעיקר בטקסים לכבוד חגי ישראל, מועברים בדרכים שונות מסרים של נרטיבים תומכי הסכסוך. כך מתגבשת מגיל צעיר תפיסת עולם שבה התמות של נרטיבים תומכי הסכסוך מתחילות להיות מופנמות.

הקורבן המהולל

אין ספק שהתהליכים שתוארו מאפיינים גם את החברה הפלסטינית. אולם ההתמקדות בניתוח של החברה היהודית בישראל נובעת מהיותה בעלת כמעט כל הנכסים המוחשיים שעליהם מבחינתה היא צריכה לוותר כדי להגיע להסכם שלום והיא בעלת עוצמה צבאית וכלכלית בלתי מושווית לצד השני בסכסוך א־סיטמטרי זה. במציאות הנוכחית שבירת מעגל האימה היא אתגר קשה מאוד, כיוון ששינוי הנרטיבים תומכי הסכסוך דורש גם הפסקה של האלימות הפיזית והמילולית או לפחות הפחתה משמעותית שלה. מנהיגים מתקשים מאוד בביצוע צעדים משמעותיים לכיוון תהליך שלום, כל עוד תפיסות העולם שלהם מורכבות מנרטיבים תומכי סכסוך והם דבקים ביעדי הסכסוך המקוריים: הם עושים דה־לגיטימיציה לשותף הפוטנציאלי למשא ומתן, מדגישים את כל האיומים האפשריים ומייחסים לחברה שלהם (היהודית) את תפקיד הקורבן בעודם מהללים אותה.

שינוי הנרטיבים יכול לקרות כשמנהיגות בעלת חזון יוזמת ומובילה תהליך שלום (תהליך מלמעלה למטה), כפי שקרה בצרפת במלחמת אלג'יר, אבל גם תחת לחץ של החברה האזרחית (תהליך מלמטה למעלה), כפי שקרה חלקית בצפון אירלנד. אולם במקרה של הלימה בין נרטיבים תומכי סכסוך של המנהיגות לאלו של רוב החברה, כפי שקורה בישראל, אי אפשר לקדם תהליך שלום שדורש מדיניות פורצת דרך — המחייבת תמיכה של הציבור — כמו שראינו בתקופת הסכם אוסלו בימי שלטונו של יצחק רבין.

שינויים קורים כאשר מנהיגים משנים את עמדותיהם (והדבר יכול לקרות בתהליך מהיר יחסית, כמו שקרה אצל שארל דה גול בנוגע לסיום הסכסוך הצרפתי־אלג'ירי), או אם הציבור משוכנע או משתכנע בצורך בשלום ולוחץ על המנהיגים להתחיל בתהליך שלום (זה בדרך כלל תהליך ארוך יותר, אך אפשרי, כמו שקרה בצפון אירלנד). מובן שתהליך שלום יכול להתחיל ולהסתיים בשל לחץ של צד שלישי או של הקהילה הבינלאומית בדרכים שונות (כמו במקרה של אל סלוודור). בכל מקרה, מנהיג מוביל שגמר אומר להביא לסיום הסכסוך חייב להתחיל לשנות את הנרטיבים תומכי הסכסוך ולהכין את החברה לקראת הקשיים הצפויים בתקופת המעבר, שבה האלימות עדיין קיימת והמשא ומתן על השלום עדיין מתהווה. זוהי תקופה של דואליות, שבה סימני הסכסוך וסימני השלום מופיעים בעת ובעונה אחת. על המנהיגים להיות נכונים להילחם בגופים הרסניים שלרוב משתמשים בכל אמצעי זמין — ואף באלימות — כדי לחבל בתהליך השלום.

רק אמונה מלאה בדרך השלום, שבמהותה היא דרך של אי־ודאות ולקיחת סיכון, כמו גם החלטה נחושה להתקדם בדרך זו באמצעות כל האסטרטגיות והטקטיקות הנחוצות, יביאו את השלום המיוחל. מנהיגים ואומות חייבים לשאוף לשלום באותה עוצמה שבה יצרו ופיתחו סכסוך. כיוון שמקום היוולדו של סכסוך הוא במוחם של בני האדם, עשיית שלום גם היא צריכה להיברא במוחם כמטרה נחשקת שהשגתה חשובה לרווחת החברה שבתוכה הם חיים.

רעיונות אלה אינם זרים בחברה היהודית — הם כבר נוצרו ואף גובשו במדינת ישראל, וראש הממשלה יצחק רבין נתן להם ביטוי בדברים שנשא במעמד החתימה על הסכם קהיר, חודשים ספורים לפני הירצחו:

"אנו משוכנעים כי שני העמים יכולים לחיות על אותה פיסת אדמה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כפי שניבאו לנו הנביאים, ולתת לארץ הזאת, ארץ האבנים, ארץ המצבות, את טעם החלב והדבש שהיא זכאית לו... בשעה זו אני פונה אל בני העם הפלסטיני ואומר: שכנינו הפלסטינים, מאה שנות דמים נטעו בנו איבה זה לזה... היום אתם ואנו מושיטים יד לשלום. היום אנו מתחילים ספירה אחרת.

"... ידידים יקרים, אזרחי מדינת ישראל, בני העם הפלסטיני, אין שיעור לתקווה החדשה שאנו לוקחים איתנו עכשיו כצידה לדרך בצאתנו מכאן. אין גבול לרצון הטוב שלנו. לרצון לראות פיוס היסטורי בין שני עמים שחיו עד כה על חרבם. בסמטאות חאן יונס ובחוצות רמת גן, בבתי עזה, בכיכרות חדרה, ברפיח ובעפולה, נולדת הבוקר מציאות חדשה. מאה שנים של סכסוך פלסטיני־ישראלי ומיליוני בני אדם חפצי חיים מביטים בנו" (4 במאי 1994).

___________________________

הכותב הוא פסיכולוג פוליטי באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו