בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוצה לעלות אלי לצייר את איגי פופ?

בשונה מהעירום הנשי הנפוץ כל כך באמנות, עירום גברי נותר עיסוק נישתי יחסית המזוהה עם עבודות קוויריות או הומוסקסואליות. גופו של גבר אחד - שלבש מעט מאוד חולצות ב-50 השנים האחרונות - עומד כעת במרכזה של תערוכה במוזיאון ברוקלין

תגובות
משתתפים בסדנת הרישום של איגי פופ
Elena Olivoi / Brooklyn Museum

גבר עירום עם שיער חלק המגיע עד לכתפיו יושב ואוחז בחפץ צר וארוך שנראה כמו מקל הליכה מעץ או מטה קסמים. פניו חמורות סבר, גבותיו מכווצות ואיבר מינו משתלשל בין ירכיו וגלוי לעיני כל. זוהי דמות מיתולוגית, מסתורית, שיש בה משהו פרה־היסטורי או א־היסטורי. הוא יכול היה להיות מלך הג'ונגל, אבל הדמות המצוירת הזאת היא למעשה דיוקן עירום של איגי פופ, ה"סנדק של הפאנק" והילד הרע של מישיגן שתרומתו לייצוג הגוף הגברי במדיה הפופולרית חשובה לא פחות מתרומתו לעולם המוזיקה.

הציור הזה הוא חלק מתערוכה חדשה בשם "Iggy Pop: Still Life" המוצגת בימים אלו במוזיאון ברוקלין (עד סוף מרץ) וכוללת 53 ציורי עירום של הכוכב השערורייתי בגודל טבעי: ציורים שבהם הוא יושב, מהרהר, שוכב על צדו, מפנה את גבו לצופה, או עומד זקוף. בגיל 69, ולמרות (או אולי בזכות) צריכה מתמשכת של אלכוהול וסמים, פופ הוא גבר בעל נוכחות פיזית מרשימה שעדיין מתעקש להופיע על במות ברחבי העולם כשהוא לבוש במכנסיים בלבד (כפי שניתן לראות בסרט דוקומנטרי חדש של ג'ים ג'רמוש בשם "Gimme Danger", על פופ ולהקתו, הסטוג'ס, המוקרן בתקופה זו בניו יורק). הביטחון שהוא מפגין בפיזיות שלו הפך אותו למועמד המושלם לסדנת רישום עירום שנערכה בפברואר 2016 בניו יורק בנוכחות 22 סטודנטים לאמנות בגילים שונים.

לדברי ג'רמי דלר, אמן בריטי זוכה פרס טרנר שאירגן את הסדנה ואצר את התערוכה, הבחירה בפופ היא מתבקשת. "הוא מעולם לא הפסיק להופיע", אמר דלר בשיחת אמן שנערכה במוזיאון בשבוע שעבר. "מגיל 20 ועד גיל 69 איגי פופ הפך את גופו ליצירת פרפורמנס מתמשכת. זה לא מובן מאליו שגבר יתעד ויציג את גופו בצורה הזאת ולאורך זמן, ויאפשר למעריציו לעקוב אחר האופן שבו הוא השתנה והזדקן לאורך חמישה עשורים".

ואכן, ביקור בתערוכה — הכוללת עשרות רישומים המוצגים בצפיפות בחדר קטן יחסית בקומה החמישית של המוזיאון רחב הידיים — מעלה שאלות מעניינות על המסורת של ציורי עירום גברי. בניגוד למסורת המפותחת והעשירה במיוחד של ציורי עירום נשי, שטובי האמנים והציירים תרמו לה, עירום גברי נותר עיסוק נישתי יחסית המזוהה עם עבודות קוויריות או הומוסקסואליות שחלקן צונזרו לאורך ההיסטוריה.

איגי פופ מדגמן בעירום
Elena Olivoi / Brooklyn Museum

בתערוכה ביקש דלר להזכיר לצופים כי מדובר למעשה במסורת מרתקת ומאתגרת לא פחות ממקבילתה הנשית, ועל כן הוא הקדיש את אחד הקירות בחלל לציורים וצילומים של עירום גברי מאוסף הקבע של מוזיאון ברוקלין. ב"Skeleton Study" של הצייר הניו־יורקי דניאל הנטינגטון מ–1848, ניתן לראות ציור שחור־לבן של שלד אנושי רוקד. ידיו פרושות לצדדים, אחת מרגליו עומדת להתרומם, וראשו כפוף מעט. למרות הקונוטציות המורבידיות שציורי שלדים מעוררים, הגיבור של הנטינגטון מעורר תחושת עליצות. כמו ציפור שתועדה במעופה. באמצעות השילוב בין ציור כמו־אנטומי וריקוד מלא חדוות חיים, הנטינגטון הצליח לערער הן על המוסכמות של ציורים רפואיים למטרות חינוך והן על הקונבנציות של ציורי עירום נשי שנועדו למטרות ארוטיות.

לצד הציור של הנטינגטון תלוי ציור עירום קונבנציונלי ומוכר יותר של הצייר הגרמני אלברכט דירר, "The Standrard Bearer". דירר, שהתעמק בעבודותיו בפרופורציות של הגוף האנושי, צייר גבר שרירי וחסון שמציג לראווה את גופו המסוקס כשידו האחת מונחת על מותנו ואזור חלציו עטוף בבד. דירר ככל הנראה סיים לעבוד על הציור בשנת 1500, ושאב השראה מפסלים יווניים ורומיים אשר חגגו את האידיאל של הגוף הגברי.

ציור אחר מאפשר לחקור את ההיסטוריה של העירום הגברי ביחס להומוסקסואליות וצנזורה. זהו "Figure Sketch" של הצייר הגרמני אריך הקל, שצייר ציורי עירום רבים בסגנון אקספרסיוניסטי. בעוד שהוא חקר בעיקר את הגוף הנשי, בהדפס מ–1927 הציג הקל חבורה של גברים על רקע נוף של עצים ופרחים. ב–2016, ההדפס הזה נראה תמים למדי: אין בו מגע בין הגברים או איברי מין חשופים. אבל בגרמניה של שנות ה–20 וה–30 ההדפס נחשב לנועז ולאחר עלייתו של היטלר לשלטון הוא אף הוצא מחוץ לחוק כחלק מהמתקפה של הדיקטטור על "אמנות מנוונת". רבים מציוריו והדפסיו של הקל הושמדו על ידי הנאצים, וחלקם אבדו בהפצצות על גרמניה. ובכל זאת, ציורים רבים שרדו, ובהם "Roquairol" מ–1917 שהיה השראה לעטיפת אלבומו של איגי פופ, "The Idiot". בשני הדימויים הללו גבר לבן עם ז'קט שחור מכופף את יד ימין כלפי מטה בתנוחה משונה שיש בה משהו לא טבעי (בהמשך, דיוויד בואי סיפק מחווה משלו לציור של הקל על עטיפת אלבומו "Heroes").

רישומים מתערוכת "Iggy Pop: Still Life"
Jonathan Dorado / Brooklyn Museum

ואם העירום הגברי אצל הקל היה מרומז, הצייר האוסטרי אגון שילה לא היסס לצייר דיוקנאות עצמיים ארוטיים ואפלים. בדיוקן עצמי (עירום גברי) מ–1912, המוצג בתערוכה, שילה צייר את עצמו כגבר המשלב פגיעות וסכנה. בכתבה על תערוכת דיוקנאות עצמיים של שילה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" לפני כשנתיים, תיאר מבקר האמנות קן ג'ונסון כיצד השתמש הצייר ברישומי פחם ובצבעי מים, גואש או דיו כדי לייצר "אב־טיפוס מודרני: האנטי־גיבור הסקסי, טיפוס שהורים מתפללים שבנותיהם לא יתאהבו בו. אביו הרוחני הראשי הוא המשורר ארתור רמבו, ועם צאצאיו נמנים אלביס פרסלי, מיק ג'אגר, בוב דילן, סיד וישס ופאטי סמית. מה שהוא חיפש לא היה א־מוסרי או בלתי מוסרי אלא משהו נדיב במוסריותו, השקפה שמקבלת אנשים (כולל אותו עצמו) ורואה בהם יצורים לא מושלמים הפועלים ממניעים שונים, לרבות כאלה שנתפסים כפרוורטיים (במקרה או לא, זיגמונד פרויד ניסה להשיג מטרה דומה בווינה בערך באותה תקופה)".

בדומה להקל, שציוריו הוחרמו והושמדו, החיבה של שילה לעירום גרמה לו לשלם מחיר כבד: ב–1912 הוא נעצר בחשד שפיתה נערה קטינה והשוטרים שהגיעו לדירתו החרימו כמאה ציורים שנחשבו בעיניהם לפורנוגרפיה. כששילה הובא לפני שופט הוא נמצא אשם בהצגת ציורים ארוטיים במקום הנגיש לילדים והשופט אף שרף את אחד הציורים באולם המשפט.

המכחול לא משקר

למעט כמה רישומי עירום של איגי פופ מעשה ידיהן של סטודנטיות שהשתתפו בסדנה, מרבית העבודות המוצגות בתערוכה של דלר נעשו על ידי גברים. זוהי בחירה מגבילה במקצת, שכן היא מתעלמת מההיסטוריה המוכרת לעייפה שבמרכזה גברים ציירו את הגוף הנשי. במילים אחרות, התערוכה עונה על השאלה כיצד מייצגים גברים את הגוף הגברי, אבל בוחרת שלא לעסוק בשאלה כיצד ציירו נשים עירום גברי לאורך ההיסטוריה.

דיוקן אנדי וורהול של האמנית אליס ניל
Wally Gobetz

תשובה מאתגרת ומרתקת לשאלת המבט הנשי ניתן למצוא במרחק נסיעת סאבוויי קצרה ממוזיאון ברוקלין, במבנהו החדש והמשופץ של מוזיאון וויטני בצ'לסי שבמנהטן. שם, בתערוכה נרחבת המוקדשת לפורטרטים, מסתתר ציור מבריק של האמנית האמריקאית אליס ניל (1900–1984). במבט ראשון זהו ציור מבלבל: ניתן לראות בו דמות אנדרוגינית, ספק גבר ספק אשה, יושבת על ספה כשהיא לבושה במכנסיים ונעליים בצבע חום. הטורסו שלה אינו דומה לשום ציור אחר של עירום גברי — במרכזו יש שתי צלקות מכוערות למראה המחלקות את הבטן והחזה לשלושה חלקים, כמו שדה קרב שהאויב כבש חלקים ממנו. מתחת לצלקות יש חגורת מותניים מכוערת רחבה בצבע עור הסוגרת על הבטן ומסתירה את הטבור מעיניו של הצופה. ומעל לטורסו הפצוע והמצולק הזה מתנוסס ראש מוכר באופן מפתיע. גאה, מנותח, עם שיער בלונדיני קצר וגבות שובבות.

זהו דיוקן יוצא דופן של אנדי וורהול, אחד מהאמנים האמריקאים המשפיעים ביותר במאה ה–20, זמן קצר לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו ב–1968 (על ידי הסופרת והאמנית הפמיניסטית ואלרי סולאנס). ניל ציירה את וורהול ברגישות ובדייקנות המצליחות להפתיע גם את מי שראה את פרצופו מתנוסס על אינספור חולצות, ספלים ופוסטרים. בניגוד לרוב הציורים המוצגים במוזיאון ברוקלין, הפורטרט של ניל מצליח לייצר גבריות אנושית באופן מעורר הערכה וחמלה. זהו לא האנטי־גיבור של שילה, הגבר דמוי האל היווני של דירר או הדימוי האקפרסיוניסטי של הקל. זהו גוף אנושי שעקבותיו של הזמן ניכרות בו. כמו חלק מהרישומים של איגי פופ, המתרכזים בקמטיו במקום להאדיר את גופו, זהו ציור שכוחו בכך שהוא מזכיר התבוננות במראה. אין כאן ארוטיקה, אלא סקרנות, חמלה ופגיעות.

בסופו של דבר, זהו גם כוחה של התערוכה במוזיאון ברוקלין. קל להעריץ כוכב רוק בן 20 עם גוף שרירי וחלק ש"מתאבד" על הבמה וצולל אל ידיהם המושטות של מעריציו. קשה יותר לנסח מה אנחנו מרגישים בשעה שאנחנו מתבוננים בגופו של כוכב שיציין השנה את יום הולדתו ה–70 ושפניו וגופו חרושי קמטים. כמי שנחשף לזרקורים מאז שנות ה–60 המאוחרות, איגי פופ התבגר והזדקן לצד מעריציו. הוא התמכר לסמים, נולד מחדש, שיתף פעולה עם דיוויד בואי וּולווט אנדרגראונד ולא נתן לשום דבר לעצור אותו. ובשעה שמעניין להתבונן בו דרך עדשת המצלמה של ג'ים ג'רמוש, מעניין עוד יותר לחקור את השינויים שעברו על גופו דרך עיניהם של 22 גברים ונשים שזכו לבלות ארבע שעות במחיצתו כשהוא עירום כביום היוולדו. כפי שדלר הצהיר, "יש כאן עוצמה ופגיעות שלא ראיתי באותו יום כאשר איגי הגיע לדגמן בסדנה. אבל זה כל היופי: ציורים אינם יכולים לשקר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו