בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל הדרכים שבהן המדינה מונעת מהעם מידע

מדינת ישראל דאגה כבר בימיה הראשונים לפתח אמצעים לפיקוח, הסתרה והפרכה של כל פיסת מידע שאינה תואמת את הנראטיב הציוני/ צה"לי/ יהודי/ כובש. אבל סקירה של כל הדרכים שבהן מנסה הממשלה הנוכחית למנוע מהאזרחים מידע אלטרנטיבי מדאיגה במיוחד

40תגובות
הרצאה של "שוברים שתיקה" בגימנסיה הרצליה בתל אביב
שוברים שתיקה

מדוע כל דיווח על פגיעות בזכויות אדם בשטחים הכבושים מרגיז את ההנהגה ואת הציבור שתומך בה? התשובה ברורה לכל אדם שלמד כמה שיעורים בפסיכולוגיה: אחד הממצאים הברורים והחוזרים על עצמם הוא שמרבית בני האדם לא אוהבים לשמוע ביקורת עליהם או על הקבוצה שאליה הם רואים את עצמם משתייכים, והם נוטים לדחות ביקורת כזאת מכל וכל.

קחו לדוגמה אנשי ציבור שמואשמים בעבירות על נורמות התנהלות מוסרית. בדרך כלל, התגובה הראשונה שלהם תכלול הכחשה של המעשים והתקפה על המאשים. כאשר חברה מסוימת מואשמת במעשים לא מוסריים, בני החברה הזאת עושים את כל המאמצים להעלים את המידע, כיוון שהם אינם מסוגלים להביט במראה. בני אדם יונקים את הזהות החברתית שלהם מדימוי החברה — ואם היא נתפסת כשלילית, הערכה שכזאת משפיעה גם על ההערכה האישית שלהם. אם נסתכל על התנהגותם של עמים שונים כדוגמאות נבחין בבירור בהתנהגות שכזאת. הצרפתים, שבמשך כמה עשורים לא הסכימו לחשוף את מעשיהם במלחמת אלג'יריה; היפנים, שגם בימינו מתקשים להכיר בכך שהפכו עשרות אלפי נשים מסין וקוריאה לשפחות מין של חיילי הקיסר; הבלגים וההולנדים עדיין מתקשים לדבר על הזוועות שעשו בקולוניות; בטורקיה עדיין שופטים אנשים שמדברים על הטבח שעשו בארמנים לפני יותר ממאה שנה.

ליהודים בישראל יש אותו קושי כמו לכל העמים: להביט בעצמם במראה ולהודות במעשיהם שלא עונים על כללי המוסר האנושי ומנוגדים למשפט הבינלאומי. אבל המקרה הישראלי הוא קשה יותר. החברה הישראלית עדיין נמצאת בסכסוך דמים ממושך עם העם הפלסטיני ובמציאות הזאת יש חשיבות עליונה לכך שבני החברה יאמצו את הנראטיבים של ההנהגה שמובילה את העם לסכסוך וכן גם שהקהילה הבינלאומית תקבל את אמיתותם. נראטיבים אלו מבססים את צדקת הדרך של החברה ושוללים את מטרות הקבוצה היריבה, הם מזהים את האיומים ומציעים תנאים להבטחת ביטחונה של החברה, מבדילים בין היריב שנתפס כבעל תכונות נחותות ואכזריות לבין קבוצת השייכות, שאותה מאדירים באמצעות ייחוס שלל תכונות חיוביות ובעיקר מוסריות והומניות לבניה. רואים אותה כקורבן בסכסוך המתמשך. כל החברות בסכסוך בלתי נשלט בונות נראטיבים כאלה (סרי לנקה, קפריסין, צפון אירלנד, או קשמיר הן דוגמאות לכך). כולן גם מנסות בכל כוחן להפוך את הנראטיבים האלה להגמוניים, להקנות אותם לבני החברה ולהחזיק בהם לפחות כל זמן שהסכסוך נמשך ולא נפתר. מאמצים אלה חשובים כדי שעמים יתגייסו למען הסכסוך, כדי שבני החברה יהיו מוכנים להקריב את חייהם למען העם, כדי שתיווצר תפיסה שמבדילה באופן ברור בין מוסריות של בני החברה והיריב, וכן על מנת שהקהילה הבינלאומית תתמוך בחברה — תמיכה שיש לה משמעות מוסרית וגם מעשית.

אם נחזור ונבדוק את הסכסוך שלנו, ניווכח שכך עושים היהודים בישראל, אך גם הפלסטינים. יתרה מכך, כמו כל ההנהגות הפוליטיות בחברות הנתונות בסכסוכים ממושכים, ההנהגה היהודית שמובילה את הסכסוך — יחד עם תומכיה — יוצאת נגד כל מי שמנסה להביא מידע שנוגד את הנראטיבים שמועברים לעם. מידע זה מראה אפשרויות למשא ומתן, לפתרון הסכסוך, משכנע שיש פרטנר לתהליך השלום וגם חושף מידע על מעשים לא חוקיים ולא מוסריים שנעשים על ידי מוסדות המדינה השונים כולל כוחות הביטחון. לדעת הממסד, מידע זה פוגם בהצלחת המאבק באויבי המדינה, אפילו תוקע סכין בלב האומה.

מכאן שעל מנת למנוע חשיפת מידע הסותר את הנראטיב שהם רוצים להשאיר כהגמוני — בפני בני החברה היהודית וגם בפני הקהילה הבינלאומית — ההנהגה, מוסדות המדינה, ארגונים תומכי הממשלה וגם אנשים פרטיים משתמשים בשיטות שונות.

שליטה במידע

למוסדות השלטון בישראל, כולל מערכת הביטחון, יש כוח עצום בהעברת מידע. חלק גדול מהמידע נוצר במוסדות האלה, ומנגנוני הפצה ממוסדים כמו דובר צה"ל או דובר של משרד ראש הממשלה יכולים למסגר כל מידע לפי הצורך שלהם. בנוסף, אנשי תקשורת תלויים במוסדות המדינה ובמערכת הביטחון לקבלת מידע ולכן צריכים לשקול את מחיר פרסומו של מידע שאינו מתאים לקו של השלטון. פרסום מידע אלטרנטיבי יכול לפגוע בקבלת מידע ממערכות אלה בעתיד.

עיתון המודיע ועידה 2016
קובי גדעון / לע"מ

לממשל יש גם ערוצי תקשורת משלו כדי להפיץ מידע שמתאים לנראטיב שהוא רוצה להשריש: דוברים ומחלקות הסברה שלא רק מדברים, אלא גם כותבים, מצלמים תמונות, או מפיקים סרטונים ומפיצים בכל הרשתות האפשריות. להנהגה הנוכחית בישראל יש ערוצי הפצה לא ממשלתיים, שהוקמו במשאביה או במשאבי תומכיה. "ישראל היום", בבעלות שלדון אדלסון, המופץ בכמה מאות אלפי עותקים חינם ברחבי הארץ ומחולק ברכבות, תחנות אוטובוסים, קופות חולים ובמקומות רבים אחרים; וערוץ 20, לשעבר ערוץ המורשת, שמדגיש מסרים שעולים בקנה אחד עם נראטיבים הגמוניים של הממסד ושהחל במהירות לשדר גם שידורי אקטואליה, בניגוד לייעודו המקורי. ב–2015 דווח כי הטלוויזיה המסחרית הישראלית מקבלת מיליוני שקלים בתמורה להחדרת מסרים ממשלתיים בתוכניותיה, כמו למשל בזכיינית קשת, שקיבלה מהמדינה לפחות 10 מיליון שקל בשנה שעברה. מעורבותו של ראש הממשלה נתניהו בניסיונות לשלוט בתכנים של ערוצי התקשורת השונים ידועה, וכך גם ניסיונותיו לבטל את עלייתו של תאגיד השידור הציבורי כגוף תקשורת בלתי תלוי.

הפרכה ודה־לגיטימציה של מידע

מנגנון זה כולל פעולות שמטרתן להציג מידע התומך בנראטיבים סותרים אלטרנטיביים, או את מקורותיו, כבלתי אמינים וככאלה הפוגעים באינטרסים של החברה והמדינה. לעתים פעולות המנגנון מגיעות אף לדה־לגיטימציה של האנשים והארגונים המספקים מידע כזה. פעולות ההשתקה והבעת הספקנות מתמקדות בארגונים שלקחו על עצמם לאסוף נתונים ומידע אודות מעשים הנעשים בשטחים הכבושים שמהווים פגיעה באוכלוסייה הפלסטינית. שיטה זו נמצאת בשימוש רחב במדינת ישראל. מוסדות המדינה, הצבא, ארגונים שונים שחלקם ממומנים ופועלים בתיאום עם גורמים ממשלתיים ואף חלק מהתקשורת מנהלים מסע מאורגן נגד ארגוני זכויות אדם, שלקחו על עצמם לתעד ולהפיץ מידע על מעשים לא חוקיים כגון בנייה או הרחבה של התנחלויות, הרס בתי פלסטינים, עינויים שעוברים אסירים פלסטינים, גירוש פלסטינים מאזורים שונים בגדה המערבית ואפליה בתחומים שונים.

עבודתם של ארגונים האוספים מידע, כמו שלום עכשיו, יש דין, בצלם, גישה, שוברים שתיקה, עיר עמים והוועד הציבורי נגד עינויים מעוררת בקרב ההנהגה ותומכיה התנגדות אדירה והם רואים בפעולתם בגידה. לדעתם הם לא רק משחירים את מדינת ישראל, אלא מספקים תחמושת לכוחות שעוינים את ישראל, פוגעים במורל העם ובהתגייסותו למען הכיבוש. המידע שהארגונים מעבירים מוצג כלא אמין ומפוברק והם סופגים כינויי גנאי שנמצאים במרחב של דה־לגיטימציה. כך למשל, בינואר 2011 אישרה הכנסת את הצעת ישראל ביתנו להקים ועדת חקירה שתבדוק את ארגוני השמאל. יושב ראש המפלגה, אביגדור ליברמן, אמר בהקשר הזה בישיבה כי "מדובר בארגונים שהם סייעני טרור נטו, שכל מטרתם להחליש את צה"ל ואת נחישותו להגן על אזרחי מדינת ישראל". בדוגמה נוספת, באוקטובר 2014, כינה ראש הממשלה את הפעילות של שלום עכשיו "חוסר אחריות לאומית" והאשים את הארגון כי פירסם ידיעה בעניין אישור בנייה בגבעת המטוס במטרה לחבל בפגישתו עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה.

ניטור ובקרה

מנגנון זה מתייחס למעקב הקבוע שמנהלים מוסדות פורמליים ובלתי־פורמליים של החברה אחר המידע המופץ במרחב הציבורי (למשל, בבתי הספר, בדוחות של ארגונים לא־ממשלתיים, בתקשורת ובמחקרים), במטרה לאתר מידע שסותר את הנראטיב תומך־הסכסוך. כחלק ממנגנון זה, למשל, הודק הפיקוח על ספרי לימוד בשנות ה–2000 ומשרד החינוך אסר על השימוש בספרים שכוללים נראטיבים אלטרנטיביים או דרש את שכתובם. ב–2010 הוועדה הפדגוגית במשרד החינוך אסרה את השימוש בספר "ללמוד את הנראטיב ההיסטורי של האחר", שהציג זה לצד זה את נראטיב הסכסוך הישראלי ונראטיב הסכסוך הפלסטיני. באותה שנה, החליטה המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך גם לשכתב מחדש חלקים מספר אזרחות שיועד לבתי ספר תיכוניים ושאושר על ידי המשרד בשנות ה–90, בטענה שספר זה איננו פטריוטי דיו, עוסק יותר מדי בביקורת על המדינה, מרמז על כך שישנה אפליה כנגד ערביי ישראל ומזכיר את העובדה שחלק מהדרוזים מגדירים את עצמם כפלסטינים וכערבים.

ישיבת סיעה הבית היהודי
אמיל סלמן

בשנים האחרונות, במיוחד בתקופת כהונתם של מירי רגב כשרת התרבות ונפתלי בנט כשר החינוך, הגיעה לשיא רמת הפיקוח על תכנים אלטרנטיביים. הפיקוח שהפעיל בנט על התכנים במשרד החינוך נעשה באופן גלוי כבר בשנתו הראשונה לתפקיד, דרך שורה של צעדים שנויים במחלוקת. בין היתר, בנט הורה להוציא מסל תרבות את ההצגה "הזמן המקביל" בטענה ש"אזרחי ישראל לא יממנו הצגות סובלניות כלפי רוצחי חיילים", וגיבה את החלטת משרד החינוך לפסול את הספר "גדר חיה" של הסופרת דורית רביניאן בטענה שבני הנוער אינם בשלים לעסוק בהתבוללות העם היהודי. להחלטות ברוח זו הצטרפו פעולות דומות במשרד התרבות. רגב הקפיאה את תקציביו של תיאטרון אל מידאן, שהעלה את הצגת "הזמן המקביל" שנגרעה על ידי משרד החינוך מסל התרבות, התנתה את תמיכתה בתיאטרון "אלמינא" בנכונות מנהלו, השחקן נורמן עיסא, להופיע בבקעת הירדן, והתערבה בתכנים המופיעים בתערוכה במוזיאון תל אביב.

מירי רגב מסיבת עיתונאים
אילן אסייג

באותה תקופה, אחת ההתערבויות הבוטות ביותר של הדרג הפוליטי בהליך קבלת ההחלטות בנושאי חברה ותרבות הגיעה ישירות מראש הממשלה. בצעד חסר תקדים, לשכת ראש הממשלה פסלה שני שופטים בוועדת פרס ישראל לספרות (אריאל הירשפלד ואבנר הולצמן), כאשר נתניהו מגבה את ההחלטה, באומרו בעמוד פייסבוק שלו ששופטי פרס ישראל הם "קיצוניים ואנטי ציוניים". לאחר מכן, רק בעקבות התערבות היועץ המשפטי ויינשטיין, בלשכת ראש הממשלה התחרטו על המהלך, והציעו לשופטים שנפסלו לחזור לתפקידם.

לצד הפיקוח הממשלתי המוצהר, הצטרפו בשנות ה–2000 גם ארגונים בלתי ממשלתיים למלאכת האיתור וההוקעה של הגורמים הפוגעים בנראטיב תומך הסכסוך, במיוחד בשדה האקדמי. ארגונים כגון "מוניטור האקדמיה הישראלית", "ישראקמפוס", "אם תרצו" ו"NGO מוניטור", לקחו על עצמם לעקוב ולדווח על חוקרים, מוסדות להשכלה גבוהה וארגונים לא ממשלתיים אחרים שפוגעים במה שנתפס על ידם כאינטרסים יהודיים־ציוניים נכונים.

צנזורה

מנגנון הצנזורה מתייחס לאיסור של פרסום מידע בערוצים שונים (כגון תקשורת, תרבות ומסמכים רשמיים) שיש בו כדי לפגוע בתמות של הנראטיב תומך־הסכסוך. לרוב קיימת על פי החוק חובה להגיש תוצרים אלה לאישור של מוסד פורמלי הממונה על כך לפני יציאתם לציבור.

במהלך המלחמה ברצועת עזה בשלהי 2008, תחילת 2009, ננקטה צנזורה חמורה. פעולה זו היתה אחד הגורמים המרכזיים לכך שמיקומה של ישראל בסולם של חופש התקשורת הורד מהמקום ה–46 בשנת 2008 ל–96 בשנת 2009. ב–2013 ישראל הידרדרה לדירוג שיא שלילי במדד זה, והגיעה עד למקום ה–112 (מתוך 179 מדינות). בדירוג האחרון לפי שעה, שיצא ב–2016, ישראל מדורגת במקום ה–101, כאשר הדוגמאות שמספק המדד לפגיעה בחופש הביטוי בישראל היו פסילת תשדיר בצלם שבו הופיעו שמות של ילדים פלסטינים שנהרגו במבצע צוק איתן על ידי רשות השידור, וירי של כוחות צה"ל לעבר עיתונאים פלסטינים בגדה המערבית.

סגירת ארכיבים וגנזכים

הטלת חיסיון על מסמכים ארכיוניים היא מנגנון משלים שנועד למנוע חשיפה של מסמכים רגישים למרחב הציבורי. בשנת 2010, החיסיון על מסמכים ארכיוניים רבים הוארך ב–20 שנים נוספות, ומגיע עתה עד כ–70 שנים. בנוסף, בפברואר 2016 החליט ארכיון המדינה לסגור את חדר העיון שלו והחוקרים צריכים להזמין חומר באינטרנט ולהמתין שבועות ואף חודשים עד סריקתו, אישורו בצנזורה הצבאית והעלאתו לאתר. כל התהליך הזה מקשה מאוד על החוקרים להגיע לחומרים שהם מבקשים לראות.

מאמץ חקיקתי וענישה

כאשר אנשים או גופים מאתגרים את ההגמוניות של הנראטיב התומך בסכסוך הם נחשפים לסנקציות שמטרתן לגרום להפסקת הפעילות הנתפסת כסותרת את האינטרסים של המדינה. אחד הכלים האפקטיביים ביותר עבור הרשות המחוקקת לבחון את עצמאותה אל מול הרשות השופטת הוא הגשה של הצעות חוק בכנסת. בהקשר הנוכחי, לאור אי־ההסכמה המובהקת של שלטון הימין עם רבות מהחלטותיה של הרשות השופטת, הצעות חקיקה הפכו לאמצעי אסטרטגי רב חשיבות באמצעותו מוטבעת תפיסת העולם הימנית ואיתה הנראטיב תומך הסכסוך בתשתית חוקתית מקיפה. גם במקרים שבהם ההצעות לא מבשילות לכדי חוק ישים, תשומת הלב הציבורית למעשה כבר הושגה.

כך הגורמים המחוקקים מצליחים להחדיר לשיח הציבורי הצעות חקיקה קיצוניות ומרחיקות לכת, גם אם הם מודעים לכך כי אין להן כלל סיכוי להתקבל בפועל. הדוגמה הבולטת ביותר ליומרות הממשלתיות להגביל את עצמאותה של מערכת המשפט היא הצעת התיקון לחוק בתי המשפט שהוצעה ב–2011 על ידי חברי הכנסת יריב לוין וזאב אלקין ממפלגת הליכוד. לפי הצעה זו, ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת תנהל הליך שימוע פומבי למועמדי בית המשפט העליון, על מנת להכיר את דעותיהם והשקפותיהם. חוק שכזה, לו היה עובר, יכול היה לפגוע בעצמאותו של בית המשפט העליון ובעקרון הפרדת הרשויות החיוני כל כך ליציבותה של המערכת הדמוקרטית.

אך זוהי רק דוגמה אחת. בעשור האחרון, שורה של חוקים שעברו והצעות חקיקה שלא (או טרם) עברו העניקו מעמד חוקי, או לכל הפחות הילה חוקית, לתפיסת עולם לאומנית בעלת ניחוחות אנטי דמוקרטיים מובהקים.

בכנסת ה–18, ה–19 וה–20 הועלו שוב ושוב הצעות חקיקה שונות שנועדו להצר את צעדיהם של "עמותות השמאל". הצעת החוק הפרובוקטיבית ביותר בהקשר זה היתה הצעת חוק העמותות שקודמה על ידי אופיר אקוניס ב–2011, הדורשת שעמותות פוליטיות בישראל לא יוכלו לקבל תמיכה של "ישות מדינית זרה". הצעה זו אוחדה עם הצעה אחרת שקידמה באותה שעה חברת הכנסת פאינה קירשנבאום, שלפיה, יוטל מס כבד של כ–45% על הכנסותיהן של עמותות המקבלות תמיכה מ"ישות מדינית זרה". למרות ניסיונות חוזרים לקדמן, הצעות אלה לא התממשו עקב לחץ ציבורי ובינלאומי וחשש מפגיעה תדמיתית בישראל. אולם, הצעת חוק אחרת הקוראת לסמן את מקורותיהם הכלכליים של העמותות עברה. "חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה" הוגש על ידי ח"כ זאב אלקין ואחרים ועבר בניסוח צר ב-2011. הביטוי החקיקתי האחרון לפעולת הסימון של עמותות השמאל הגיע ב"חוק השקיפות" שהציעה שרת המשפטים איילת שקד בנובמבר 2015. לפיו, עמותות שעיקר מימונן מגיע מישויות מדינתיות זרות יחויבו לציין זאת בפרסומיהן הפומביים ובפניותיהן לנבחרי ציבור, ונציגיהן בכנסת יחויבו לענוד תג זיהוי. החוק שאושר בסופו של דבר הוא לכאורה פחות גרוע מזה שהוצע בהתחלה, מכיוון שהוא לא כולל את חובת נשיאת התג ואת הצורך להצהיר על המימון בתחילת כל ישיבה. אלא שעצם קיומו בספר החוקים נועד לפגוע בארגונים שמנסים להעביר מידע הנוגד את הנראטיבים ההגמוניים שמקדמת הממשלה (המידע המובא בחלק זה על הצעות החקיקה מתבסס על אתר האגודה לזכויות האזרח).

יצחק רבין טקס אזכרה
אוליבייה פיטוסי

המאבק נגד נראטיבים אלטרנטיביים שמביאים מידע נוגד לנראטיבים תומכי הסכסוך בא לידי ביטוי גם ב"חוק הנכבה", שהציע ב–2009 חבר הכנסת אלכס מילר ואושר במתכונת מתוקנת במליאת הכנסת ב–2011. הניסוח המקורי של החוק הציע כי מי שיציין את יום העצמאות של ישראל כיום אבל ייאסר, והניסוח המתוקן שהצליח לעבור התמקד בשלילת מימון ציבורי ממוסדות שיציינו את יום הנכבה. "חוק החרם" מ–2011 פגע נקודתית בחופש הביטוי של המתנגדים למדיניות הישראלית בשטחים. לפי הצעת החוק המקורית, כל מי שיוזם, מקדם או מפרסם מידע שיכול לשמש בסיס להטלת חרם על ישראל מבצע עבירה פלילית, ועליו לפצות את מי שנפגע כלכלית כתוצאה מדבריו. בנוסף, מציע החוק כי אזרח זר שיבצע את אותה עבירה, לא יוכל להיכנס לישראל ולנהל עמה עסקים במשך עשר שנים. בניסוח הסופי של החוק הוסרו החלקים המתייחסים למדינות זרות, לרבות סעיפו הפלילי.

הצעת חוק מיוחדת באופיה היתה הצעת "חוק הלאום" שהועלתה ב–2014 על ידי חברי הכנסת איילת שקד (הבית היהודי) וזאב אלקין (הליכוד). החוק ביקש להגדיר מחדש ולעגן כזכות יסוד את זהות המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. במשמעותה היישומית של ההצעה טמונה היתה פגיעה חמורה במיוחד במיעוט הערבי בישראל, שכן בין סעיפיה עלו ההצעות שהשפה הערבית תרד ממעמדה כ"שפה רשמית", ושתתאפשר הפרדה במגורים על בסיס דת או לאום.

עידוד ותגמול

פרסים המתגמלים מקורות, ערוצים, סוכנים ותוצרים שתומכים בנראטיב הדומיננטי תומך הסכסוך. לדוגמה, פרס שנתי לפעילות תרבותית בתחום הציונות, של משרד התרבות, שגם מדיר באופן מכוון אמנים ישראלים ערבים.

פרסים מהסוג הזה נועדו לא רק להפסיק זרימת מידע הנוגד את הנראטיב שמספרת ההנהגה של המדינה ולהעניש את אלה שמזרימים אותו, אלא גם להפחיד את אלה שביכולתם להציג מידע שכזה – בעיקר בתקשורת, באקדמיה או במוסדות התרבות. על ידי יצירת אקלים חברתי של טוטאליטריות מחשבתית שמענישה את אלה שמעבירים מידע נוגד נוצרת אווירת פחד שמונעת מאנשים וממוסדות להיות חופשיים בהעברת מידע והבעת דעות ועמדות.

כל התופעות שציינתי אינן חדשות. לא בישראל ולא בעולם. בתחילת דרכה של המדינה היהודית, השלטון השתמש בכל השיטות שהוזכרו כדי למנוע העברת מידע שההנהגה לא רצתה שהציבור ישמע. רק בסוף שנות ה–60 ובתחילת שנות ה–70 התחיל תהליך של התפתחות ופלורליזם אשר הואץ בשנות ה–80. אולם מאז שנות ה–2000 החברה היהודית בישראל שוב חוזרת לשיטות שאיפיינו אותה מיד אחרי הקמת המדינה. שימוש בשיטות אלו מסמן את הידרדרותה של הדמוקרטיה בישראל שבאה כאחד המחירים הבלתי נמנעים שמשלמת החברה בגלל המשך הכיבוש. כיבוש כנגד רצון תמיד גורם לעם הנכבש להתנגד לו. זה חוק אוניברסלי עקבי ותמידי. התנגדות לכיבוש תמיד גורמת לעם הכובש להשתמש בשיטות של דיכוי, פיקוח, שליטה, ניצול ואפליה כדי להפסיק אותה. במציאות כזאת, תמיד ייעשו מעשי עוולה על ידי הכובש והמדינה הכובשת תמיד מנסה להסתיר ולהכחיש מעשים אלו. מדינת ישראל אינה יוצאת מן הכלל, אבל למעט עמים יש יומרות להיות "עם סגולה", "ערש המוסר האנושי" או "אור לגויים". דימוי לחוד ומציאות לחוד — עד שתשתנה המציאות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו