בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שחייה בבריכה של שומרי הראש של היטלר ועוד אתרים נאציים בברלין

אם בעבר סיור באתרים נאציים בברלין כלל הרבה אנדרטאות, מבני ממשל ובעיקר מבט מבחוץ, הטרנספורמציה שעוברת על הבירה מאפשרת כיום לבלות הרבה יותר עם העבר האפל

28תגובות
בריכת שחייה היסטורית בברלין
אתר Heradesign

פסלי גבר ואשה מסותתים באבן, משני צדי דלת העץ הגדולה והכבדה, מקבלים את פני הבאים. הגבר, בדמות אל יווני מסותת, מחזיק חרב ארוכה ביד. אשה מסבירת פנים מוכרת כרטיס כניסה, ואחרי שער אלקטרוני נמוך נפתח אולם ענק. מימין עשרות תאים להנחת נעליים וכמה ספסלים. חולצים נעליים וממשיכים בגרביים אל האולם הרחב, שלאורכו פרוסים תאי הלבשה בצבעי צהוב־כתום־אדום, שם מתפשטים. נכנסים לתא האישי ומורידים את הבגדים. דלת שנייה, ממול לדלת שנכנסים דרכה לתא, מובילה אל הלוקרים. מפקידים את הבגדים ואת התיק ועוברים אל המלתחות, חדר גדול שבו מקלחות משותפות ללא מחיצות. מתקלחים, כי כך אמורים לעשות בטרם הכניסה.

אל הבריכה, כמובן. התיאור של תהליך החלפת הבגדים אולי קיצוני פה — בכל זאת, בכל בריכה בעולם צריך להתפשט, ללבוש בגד ים ולהתקלח בטרם הכניסה לבריכה (גם אם מהניסיון שלי בבריכת גורן־גולדשטיין בדרום תל אביב, לא הרבה מקפידים על זה) — אבל לא בכל מקום המהלך עצמו כל כך מובנה, עד כדי כך שאתה חייב לעבור במקלחת עצמה בדרכך לבריכה. גם הטקסיות הרבה של השלת הפרטים לאט־לאט לא מאפיינת את חדרי המלתחות האופייניים בישראל, שם הכל נעשה בבליל אחד גדול, ובוץ הנעליים מתערבב ברטיבות הכללית של המקלחת והסבון.

אבל כשהבריכה המדוברת היא זו שהיתה הבריכה הרשמית של שומרי הראש של היטלר, הקונוטציות הן מעט אחרות. לפחות למי שהעביר את כל הילדות בסיפורי שואה מהסבתא. לכן, כששמעתי שהבריכה שופצה ונפתחה מחדש לציבור, התגברתי על הצינון שתקף אותי בסתיו הקפוא של ברלין, לקחתי את הרכבת הפרברית אל השכונה המרוחקת, ואת האוטובוס הנוסף שמוביל אל הבריכה, וקפצתי אל המים הקרירים (הבטיחו 27 מעלות, אבל כנראה לא למדו עדיין לחמם טוב כמו בבריכת אוניברסיטת תל אביב).

אחרי הכל, עד עכשיו מבנים נאציים מבחינתי היו "לראותם בלבד". כשביקרתי בפעם הראשונה בעיר כשהייתי בן 20, רציתי לראות את המבנים שלמדתי עליהם בבית ספר, אלה שסבא וסבתא שלי לא יכלו ללכת בקרבתם לפני שברחו מהעיר. אבל אלה תמיד היו רשמיים מדי. לא הארכיטקטורה, שאני אוהב, אלא החוויה עצמה. אלה היו אנדרטאות של שיירי מבנים, או מוזיאונים עם מוצגים אחידים, או מבנים שממשיכים לתפקד כמבני ממשל, ממש כפי שהיו ברייך השלישי — ולכן הכניסה אליהם לא מתאפשרת. קשה שלא להתרשם למשל מהעוצמה הרבה ומהיופי של מבנה משרד האוצר, הסמוך כל כך לאנדרטת "טופוגרפיה של טרור" במרכז העיר, אבל אין שום אפשרות ללכת בתוכו ולדמיין זמנים אחרים.

הבריכה בליכטרפלדה, לעומת זאת, היא דוגמה למגמה הולכת וגוברת בברלין: לא לחיות לצד ההיסטוריה, אלא ממש בתוכה. ולא סתם לחיות, אלא לבלות. יותר ויותר פעילויות כיפיות מתאפשרות במה שהיו מעוזים נאציים חשובים — מסעדת גורמה, בית מלון אקסקלוסיבי, אוסף אמנות סקסי, מועדון חשפנות, או, כמובן, שחייה מרעננת.

המבנה של הבריכה, אגב, יפהפה. הוא הוקם ב–1938 על ידי אדריכלי הרייך קארל באדברגר וקארל רייכלה — מי שתיכנן עוד מבנה נאצי מפורסם, משרד התעמולה של הרייך, שהופצץ בתום המלחמה — ונועד לשמש במקור כמקום האימונים של יחידת האבטחה של היטלר, ה–SS Leibstandarte. מלבד פסלי האלים היווניים בכניסה, הוא כולל את שאר המאפיינים של מבנים נאציים — סימטריה ברורה, ניקיון קישוטי ניאו־קלאסי וכמובן מונומנטליות. זה מתבטא בין השאר בגובה הרב של אולם הבריכה (16 מטר, כמו מבנה של חמש קומות) ובחלונות הענק שנפתחים ממנה אל הטבע ממול. זו היתה הבריכה הגדולה והמודרנית ביותר בתקופתה — 50 מטר על 25 מטר, גודלה של בריכה אולימפית. הגובה החריג של האולם נועד לשרת בין השאר את אימוני הקפיצה למים של המאבטחים, מתברר שגם זה היה חלק מההכשרה. למרבה האכזבה, מגדל המקפצות הוסר בשיפוץ. רק מרפסות הישיבה הגבוהות מרמזות על מה שהיה פה פעם.

לאחר המלחמה השתמשו בה כוחות ארצות הברית בברלין, עד שב–1994 חזרה לרשות הכלל, תחת הנהלת הבריכות העירוניות, ונסגרה כעבור עשור בשל מצבה הרעוע. בשיפוץ שנעשה לאחרונה על ידי האדריכל אדנראס ווטייר שוחזרו ושומרו כל האלמנטים המקוריים, בהם המוטות השחורים לתליית דגלי צלב הקרס על הקירות, עמדות זינוק עשויות אבן על שפת הבריכה (עם איסור מפורש להשתמש בהן) וחיפוי השיש המקורי במקלחות. אליהם נוספו גג חדש וכמובן המלתחות הצבעוניות, שנראות מעט מצועצעות לעומת המבנה המקורי. הייתי מצלם, אבל בשנייה ששלפתי מצלמה ניגש אלי המציל ואמר שהצילום אסור. אפשר להבין, אנשים מתרחצים פה.

אמנות או נמות

המצועצעות הזאת של המלתחות נותרה מקרה יחיד ונדיר. בשאר המבנים העלו עד לדרגת פטישיזם את האסתטיקה הצבאית. כך, למשל, באוספי האמנות היוקרתיים בבונקרים של הנאצים לשעבר, שמושכים תשומת לב רבה. אוסף בורוז, שנפתח לפני שמונה שנים בבונקר נאצי נטוש במרכז שכונת מגורים, נחשב לדוגמה המוכרת יותר, לא מעט בגלל עברו כאתר מסיבות מחתרתי ובשל הפנטהאוז שבנה לעצמו הבעלים על הגג. באחרונה הצטרף אליו מתמודד נוסף — אוסף פוירלה — שנפתח בבונקר נאצי אחר, על שפת התעלה (וגם הוא לא ויתר על פנטהאוז מעל).

גרמניה ברלין אוסף פורלה
Pickles PR

שני האוספים שונים מאוד מהמוזיאונים הקיימים של הבונקרים והעולמות התחתיים שבנו הנאצים — ומשדרים יוקרתיות והתנשאות של ממש. סיורים בהם מתאפשרים רק ברישום מראש, הם מתקיימים בסוף השבוע בלבד, רק על ידי מדריך מוסמך (אין אפשרות להסתובב לבד), אין שום כיתוב של שם האמן או היצירה, והם גם כמובן עולים הרבה כסף. כמעט כפול ממחיר הכניסה הממוצע למוזיאון רגיל בעיר. ועדיין התור אליהם רק הולך ומתארך, ולאוסף בורוז כבר צריך להזמין מקום שבועות מראש. וכמובן שאסור בתכלית האיסור לצלם.

ואם בבריכה הקונוטציות היו מאולצות משהו, במקרים האלה זה כבר ממש ברור. גם אם בשתי הגלריות עושים מאמצים גדולים להסתיר זאת. המילה "נאצי" לא נאמרת לעולם. "הבונקר מתקופת מלחמת העולם השנייה", אומרים המדריכים בשניהם, ולא מזכירים על ידי מי נבנו ומדוע. אבל אולי באמת לא צריך, כי הביקור עצמו כבר מעביר את הכל. הכניסה דרך חללים צרים, שנועדו להגן מפני הפצצות מהאוויר, וההמתנה בחדר צר לקראת היציאה לסיור. באוסף פוירלה הגדילו לעשות ומעבירים את המבקרים תחילה במקלט חשוך לחלוטין, שבו אמורים לעמוד בשקט מוחלט למשך שתי דקות, "כדי להיכנס לאווירה", כשברקע מתנגנת יצירה של ג'ון קייג', שידוע גם הוא בשקט הרב ביצירותיו. באוסף בורוז לפחות הציעו סודה חינם לפני תחילת הסיור.

שני הבונקרים נבנו בשנת 1942. הבונקר של בורוז, שנמצא דקה הליכה מרחוב הקניות הראשי פרידריכשטראסה, נועד להגנה על תושבי האזור מפני מתקפות אוויר, ותוכנן בהדרכתו האישית של האדריכל הראשי של היטלר, אלברט שפּר. השני, של פוירלה, נועד להגן על מרכז הבקרה של הרכבות, שכידוע היו חשובות לא פחות במלחמת העולם השנייה.

אחרי המלחמה שניהם עברו לא מעט גלגולים. הבונקר של בורוז, שנותר במזרח, היה כלא לאסירי מלחמה של הקומוניסטים, ואחר כך שימש מחסן לטקסטיל ומאוחר יותר לפירות טרופיים. בבונקר של פוירלה, שנותר במערב, שמרו מאגר חירום של מזון למקרה ששוב יטילו הסובייטים סגר על ברלין. שעתם הגדולה הגיעה כמובן לאחר נפילת החומה — הבונקר של בורוז הפך לאתר מפורסם של מסיבות טכנו מחתרתיות, תערוכות אמנות, הצגות תיאטרון, שכמו תמיד במקרים אלה, משך את עיניהם של כרישי נדל"ן, שקנו אותו, עד שבורוז "הציל" אותו.

ועכשיו שניהם הם "מכה" לשוחרי אמנות מרחבי העולם, שהפרוטה מצויה בידם כמובן. כיאה לכך, הם גם מגיבים לטרנד המינימליזם ששולט כיום ביד רמה. מי שתיכנן את השיפוץ של הבונקר של פוירלה הוא האדריכל הבריטי ג'ון פוסון, שידוע כמתכנן וילות יוקרה (בין השאר הוא תיכנן את ביתה של אשתו לשעבר של עוד אספן אמנות ידוע, צ'רלס סאצ'י) יחד עם המשרד המקומי, "ריל־ארכיטקטור" (משמע, אדריכלות אמיתית). ריל־ארכיטקטור שיפצו גם את הבונקר של בורוז.

בשני המקרים החליטו לא לגעת בקירות המקוריים, ולהשאיר את הכתובות הישנות, הגרפיטי, וגם את הטחב והרטיבות, וביניהם להוסיף קירות חדשים לצורכי התערוכות החדשות. באוסף בורוז הצבעוניות חוגגת, וגם המדריך הצעיר בעל המבטא האיטלקי, שמסביר על כל עבודת אמנות, בהן של איי ויי ויי ואולפור אוליאסון, ולצערו לא זוכה לתגובה מצד חברי הקבוצה היפנים. גם כשניסה לשדל אותנו לקחת פופקורן מעבודת האמנות של הכוכב העולה מיכאל זיילסטורפר, שהריח שלה שלט בכל הביקור. הפופקורן עצמו עומד שם כבר ארבע שנים, אז אולי טוב שהם ויתרו.

זה הניגוד המוחלט לרצינות התהומית ששולטת באוסף פוירלה. מלבד שתי הדקות הארוכות בחדר החושך, שכבר צוינו, גם יתר החלל חשוך כמעט לחלוטין — כשגופי תאורה ממוקדים מאירים את האוסף הנהנתני קצת פחות ממכונת הפופקורן של בורוז — פסלי אלים ובודהה עתיקים וריהוט סיני עתיק החל מהמאה ה–2 לפנה"ס, וביניהם מעט אמנות עכשווית, בין השאר המון צילומי נשים עירומות של הצלם היפני אראקי. אחת מהן נראית כשהיא תלויה הפוכה בחבל מהתקרה.

כמו בכל מוסד אמנות שמכבד את עצמו — יש גם פסל של אניש קאפור בקצה המסלול — בדומה למוזיאון ישראל החדש. אגב, מזל שהכרתי את הפסל ממוזיאון ישראל, כי המדריך למעשה לא העביר סיור. הוא הודיע שתפקידו "ללוות אותנו בחוויה", וביקש שנשמור על שקט מוחלט ונתחבר לריחות (הפעם, במקום פופקורן — ריח הטחב) ולצעדינו ההולכים על הבטון החשוף. הוא אמנם אמר שיענה על שאלות אם יש, אבל השקט המוחלט שדרש הוביל לכך שבקושי ניתן היה לשמוע מה הוא לחש בתשובה. על חשיבות העברת הידע אפשר ללמוד לא רק מזה שכאמור, אין בכלל תוויות עם שם האמן והיצירה, אלא מכך שהמדריך התגלה לא כמומחה לאמנות כלשהו, אלא כשחקן שזו עבודתו הזמנית.

לצד האוסף נחשף דרך חלונות בגובה הקומה כולה אולם עצום ויפהפה, מוצף במים, "חדר האגם" הוא נקרא, שאמור לסייע בחימום המוזיאון (גם פה כנראה זה עדיין לא עובד, כי היה קפוא), ובמרכז המוזיאון — קוביית קירות שחורים מבריקים, שהיא "חדר הריחות", שאליו עדיין לא ניתן לגשת. "חדר הריחות" גם כמובן לא כלול במחיר הכניסה.

קפה עם הנוער

במזל לא כל הדוגמאות חמורות סבר כמו בונקרי האמנות. באצטדיון האולימפי שבנו הנאצים לכבוד משחקי 1936 ניתן כיום עדיין לראות משחקי כדורגל. שדה התעופה העצום "טמפלהוף" — שהיה אמור להיות השער אל בירת הרייך, ונחשב עד היום המבנה הגדול ביותר שהוקם באירופה — אירח לא מעט מסיבות מאז שהפסיק להיות שדה תעופה פעיל לפני כעשר שנים. המסיבות פינו את מקומן לטובת מקלט לפליטים מהמזרח התיכון ותחנת משטרה — שלצדם גם שיירים מהתקופה ההוללת יותר, כמו מועדון צ'יפנדיילז פעיל.

סוהו האוס ברלין
Rey perezoso

ולמי שנותר רעב או רוצה לתפוס תנומה בחברת רוחות מהעבר, גם זה אפשרי, במלון סוהו האוס, שבמרכז העיר — מטה תנועת הנוער ההיטלרית (ההיטלר־יוגנד). בניגוד לשאר המקומות המוזכרים, זה אינו מבנה שבנו הנאצים, אלא הלאימו. במקור היה זה בית כלבו בבעלות יהודית, שנבנה בשנות ה–20, והוא הולאם כמו רבים אחרים. העובדה שהיום ניתן לשבת וליהנות בו קשורה לכך שיורשי הבעלים היהודים המקוריים הצליחו להחזיר את המבנה לידיהם.

הבונקר שבו נמצא אוסף בורוז
NOSHE

אבל בדומה לבונקרים, גם כאן מקדשים את ההרס, ובמרכז הלובי גרם מדרגות שקירותיו חשופים, כאילו לא שופץ מעולם — וגם את הסנוביזם. קומת הקרקע, שבה החנות, המזנון ובית הקפה — המלאים היפסטרים מהסוג העשיר (לעומת הסוג העני, הנפוץ יותר בישראל) — פתוחה למבקרים מזדמנים. אבל כדי להגיע אל הלב האמיתי של המלון, כלומר להזמין חדר, או לאכול במסעדת הגג עם הנוף לכל העיר, צריך להיות חבר מועדון. תענוג שעולה 1,500 יורו בשנה בלבד וכולל הליך קבלה. האקסקלוסיביות הפכה את סוהו קלאב לחביב הסלבריטאים, וחובבי הטריוויה יודעים לציין שמדונה מתאמנת בחדר הכושר של המלון בביקוריה בעיר.

לפשוטי העם נותר לקוות להכיר מישהו שהוא חבר מועדון, שיזמין אותו במיוחד. אז הם יקבלו אישור לעלות אל הקומה השביעית ולאכול מהתפריט האקטואלי־משהו (מנת העוף נקראת bird on a wire, חודש לאונרד כהן עדיין בעיצומו). כשירימו את כוס הבירה יגלו שיש דברים שלא משתנים. על תחתית הכוס יתגלה ציור של מצלמה ועליה איקס גדול.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו