ראיה חותכת |

טראמפ, קניה ווסט וטרנינג יוקרתי

בפעם האחרונה שקניה ווסט ודונלד טראמפ היו באותו פריים, הם היו כאילו־יחד במיטה. אבל המציאות מופרכת יותר

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דונלד טראמפ וקניה וסט
קניה ווסט ודונלד טראמפ בלובי של מגדלי טראמפ, מנהטן, 13 בדצמברצילום: Seth Wenig/אי־פי

"מעולם לא ראיתי אדם רזה שותה דיאט קולה"

דונלד טראמפ, טוויטר, 2012

1

איך שלא מסובבים את העניין הזה, יותר מ-60 מיליון בני אדם הצביעו בעדו. הפקידו את גורלם בידי אדם שכותב בטוויטר, "מצטער לוזרים ושונאים, אבל מנת המשכל שלי היא אחת מהגבוהות שיש, ואתם כולכם יודעים את זה! אז בבקשה אל תרגישו טיפשים או חסרי ביטחון, זו לא אשמתכם".

משחקת באתר של סי־אן־אן במשחק שנבנה בעקבות פגישתו של טראמפ עם קניה ווסט ב-13 בדצמבר: "מי צייץ את הציוץ הבא". צדקתי ב-90%. מזל שאני לא אמריקאית, הייתי בוכה. גם אילו הייתי רפובליקאית הייתי בוכה.

בתצלום יחסי הציבור שלהם ביציאה מהפגישה אפשר לראות ששניהם צבעו את שערם לבלונד, ואצל שניהם הצבע מופרך באותו אופן ליצני, וכן — גם אמנותי. בפעם האחרונה שווסט וטראמפ היו באותו פריים, הם היו כאילו־יחד במיטה, בווידיאו־ארט־קליפ לשיר של ווסט, "פיימוס". בובות בגודל טבעי, עירומות במיטה. מדהים אותי שטראמפ כל כך חסר מחסומים שכשהוא בא לחזר אחר "קול שחור" כלשהו, הוא נפגש עם אדם שהשכיב אותו עירום במיטה איתו. מצד שני: אם אני חושבת שווסט אמן, הפליאה מתאזנת.

כשחושבים במושגים של אמנות, אפשר להבין ייצוג כזה. עדיין, גם בתצלום הזה בעניבה עקומה, ובהבעה לא רשמית ונפולה, קשה להאמין שטראמפ מצפצף גם על זה. מצד שני ווסט פוגש אותו בטרנינג (יקר, אבל טרנינג). ווסט אינו מוכן עוד לעמוד לצד הקהילה השחורה והנרדפת על ידי המשטרה בארצות הברית. הוא עומד אך ורק לצד הקפיטליזם הדקדנטי. כידוע, הוא אושפז לצורך "איזון נפשי". ברור שטראמפ וקניה ווסט דומים. אין שומע צעקת המלך עירום, משום שהמלך צועק זאת בעצמו.

ציור ענבל מארי כהן
ענבל מארי כהן, "שלט", 2015 , שמן על עץצילום: ענבל מארי כהן

2

סכין מטבח. שלט כבלים של חברה שאני לא מנויה שלה. ספר שמרוב שהוא מצויר ריאליסטית, הוא גם עמום, כאילו מכוסה אבק ושומן. אני מסתכלת בעבודה הזאת של ענבל מארי כהן, ציירת מהאסכולה הריאליסטית הישראלית, ורואה טקס השבעה. אשה נשבעת בספר התנ"ך ובסכין — לרעיון, לקבוצה, לאמנות. לאישיות שלה. לסביבה שלה.

אני בבית הרבה. כשאני יורדת לחתוך את עלי הדקל שחודרים למרפסת אני מכניסה את סכין הלחם לתיק גב. שלא ארַאה וסכין בידי. נתונה לפרשנות מוטעית. זהו תצלום שקיבלתי ממנה לבקשתי. תצלום ציור שמן על עץ במתכונת ציורי הוואניטאס — טבע דומם סימבולי, שמופיעה בו לרוב גם גולגולת, במאות ה–16 וה–17. לא יכולה להריח את הצבע, לראות את מרקמו, אבל אני רואה את הקומפוזיציה. את ההטמעה של החפצים האלקטרוניים — האופיינית לה — בתוך סגנון שמסמיל באופן ברור חיים וידע, מוות ואמנות. חפצים השייכים לעבודת האמן, שממקמים אותו בעולם. עכשיו, כשצילום נהפך להיות "קל" לביצוע, ציור בטכניקה הזאת הוא תרופה אנטי־דיגיטלית.

בעבודה של ענבל מארי כהן אני יודעת שהשלט המונח על הספר מטפל במרכיב "ממנטו מורי" של הסגנון, והוא מציע חיים מקוונים. כלומר ההפך מהסימן הנחרץ של הוואניטאס. אני שואלת את עצמי אם היא חשבה על זה, ובכל מקרה מה שמעניין הוא שלמרות שהיא יכולה לצייר את האור על הלהב, את הדפים של הספר היא החליטה שלא להפריד. וחושבת, אני אראה לציירת. לציירת שבבית שלי.

ענבל מארי כהן משתתפת בתערוכה השנתית למען גינת לוינסקי במתחם סוקה, לשעבר מכון שפילמן לצילום. מול שביל המרץ 6, קרית המלאכה, תל אביב. 31-30 בדצמבר

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ