שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

היום שבו היה אמור להיגמר העולם

האמנתי ללוח העתיק של המאיה, ובסוף דצמבר 2012 מרחתי ליפסטיק ויצאתי לשבת בחוף הים לקראת בואה של האפוקליפסה. היא לא באה, אז הלכתי לקרוא שירים בבית ביאליק

תהל פרוש
מתוך "מלנכוליה" של לארס פון טרייר. סופה של האנושות
תהל פרוש

הפילוסוף ג'ון גריי אמר לא מזמן שמתקיימת בקרבנו היסטריה פראית של אפוקליפסה. הדבר הזה הזכיר לי את היום שבו היה אמור להיגמר העולם לפי הלוח העתיק של המאיה. זה היה בסוף דצמבר 2012 והאסון היה אמור להגיע בשעה אחת ו–11 דקות בצהריים. היה אז קר מאוד והאספלט במדרכות התקשה אל תוך עצמו ובניינים התקלפו בגשם המר. כל זה לא שינה לי. כדי לקדם את פני הסוף החלטתי לצאת מהבית לחוף הים עם מחברת ועט. היתה לי תחושה שמשם סוף העולם יבוא ורציתי לתעד אותו. הסתובבתי על הטיילת בתוך רוח שואגנית וגשם מטפטף ובתוך הים ראיתי נחיל פרפרים גדול של גולשי העפיפונים. תיירות צילמו אותם מהחוף ושמש מוזרה יצאה מדי פעם בהבלח חד של אור שהנציץ את הים והכסיף אותו.

ישבתי על אחד מספסלי הבטון וכתבתי במחברת שלי ואנשים עברו והביטו בי. המשכתי לשבת ולתעד את סוף העולם כאילו הייתי העדה שכותבת על התפרצות הווזוב וכיליונה של פומפיי, עד שהרוח התגברה והתחלתי לפחד שאני אחטוף דלקת ריאות איומה. כדי להציל את עצמי ממחלה הלכתי לאחד מבתי הקפה על החוף. השמיעו שם את סטינג שר "רוקסן" וחשבתי שזה משקף את הסיבה לזה שצריך להיות סוף לעולם, אם העולם ייגמר כשברקע גבר שר שיר רומנטי על אשה עם ליפסטיק אדום שצריכה להתפרנס בזנות. לפני שיצאתי מהבית מרחתי ליפסטיק אדום על השפתיים, וידעתי שאני אמות איתו עלי, אם אצטרך.

ג'ון גריי
ג'ון גריי. מתקיימת בקרבנו היסטריה פראית של אפוקליפסהצילום: Vera de Kok

ישבתי בשולחן ליד אחד החלונות שניצבים קרוב מאוד לקו המים וזכרתי שכשהייתי ילדה אהבתי ללכת בלי מטרייה בגשם כי רציתי להרגיש את טיפות המים נופלות לי על הפנים. כמה ימים לפני כן, כשהלכתי בשוק הכרמל, ראיתי ילדה קטנה מורידה בהחלטיות את המעיל וזורקת אותו על אמא שלה כי היה לה חם. לי היה קר מאוד וגם כל שאר האנשים מסביב לבשו מעילים, אבל יכולתי להבין אותה, כי לחוש את הקור על הבשר הוא דבר שחייבים לטעום ממנו כשאת מוכנה לזה.

אחרי רוקסן השמיעו בבית הקפה את "אימג'ן", וג'ון לנון שר באתיאיסטיות מעצבנת את ההימנון שאין בו גן עדן ואין גיהנום. מובן שהוא טעה. כל מי שבילה קצת בעולם יודע שיש גן עדן ויש גיהנום, כאן ואחר כך. יש שמים מעל שמים מעל שמים, יש כלים שלא מצליחים להכיל את כל זה, יש גיהנום באדמה ואז עוד אחד ועוד אחד. הרגשתי שהייתי רוצה שסוף העולם יתרחש כבר ויטביע את בית הקפה הזה על המנורות חסרות הטעם שלו, פס הקול והמלצר שלא מסתכל בעיניים. אבל כלום לא קרה. המלצר אמר לאיזו תיירת: ווי האב צ'יז קייק סו גוד. מישהי אחרת ביקשה נס. בעצם כולם ביקשו נס, גם אני, רק שקראתי לו אמריקנו.

נורה ג'ונס
נורה ג'ונס. פס-קול של סוף העולםצילום: איימי סוסמן / אי-פי

ואז התחוללה תמורה ומשום מה היא קרתה כשנורה ג'ונס התחילה ליילל משהו ברקע. לפתע פיצח את השמים ברעש אדיר גשם עצום וחזק, פחים ענקיים של מים הורקו על האדמה והגלים נראו כמו קצפת שטורפים במיקסר. הגשם נשפך על העפיפונים הגולשים וגרם להם לחזור ליבשה. הגולשים סחבו אחריהם את עפיפוני הענק הצבעוניים שלהם ונראו כמו להקת פרפרים שירדה אל הקרקע. בתוך כל זה פתאום אור אלוהי הבקיע את השמים! הגשם ירד חזק יותר, והאור הלבן שבא מלמעלה האיר את הגולשים עד שיכולתי לראות אותם בחדות. היה נראה שטוב להם, הם התחבקו זה עם זה וצחקו ולא שמו לב בכלל שסוף העולם נגע כאן.

אני זוכרת שבסוף אותו יום שבו היה אמור להתרחש סוף העולם הלכתי לבית ביאליק. היה ערב הקראת שירה עמוס משוררות ומשוררים ואני בטוחה שמרוב עומס כמה השתלשלו מהגדרות. כולנו הקראנו בלי להפסיק, בכפייתיות, כאילו אנחנו מקריאים לתוך מוות דפוק של סוף העולם שלא הגיע ולא יכולנו להפסיק גם אם רצינו, ורצינו. או שאולי רצינו להמשיך דווקא, רצינו שלא לעזוב את הבמה כי היא נתנה אשליית חיים.

הייתי שתויה אז מאוד מלמברוסקו ולא ידעתי שהמוות של אבא שלי כבר מציץ לי מעבר לכתף. כולנו היינו יצורים דו ראשיים עם ראש אחד פחדן וראש אחד אמיץ, ועלינו לבמה עם שניהם. כולנו שנאנו זה את זה ואהבנו שניים או שלושה משוררות ומשוררים שהחלטנו שהם יקרים ללבנו מהשאר, מסיבות אישיות ופואטיות שכמו באהבה, תמיד קשורות למציאת שפה אישית שאין לה כלום עם היגיון. חוסר היגיון מרוח לאהבה על המצח ואנחנו מנסות לנמק אותו במילים ומילים, אבל המילים נופלות כאילו רצחו אותן. ברור שיש מחדל במילים שמנסות להסביר אהבה, לא משנה כלפי מי או מה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ