בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הפך פסח לפסחא? גלגולו של חג

אף שפסחא הנוצרי נולד מתוך הפסח היהודי, לשני החגים יש מעט מאוד במשותף. איך הגענו מקורבן בית המקדש לארנבונים ושוקולד?

25תגובות
הגדה של פסח
דן בלילטי

ככל הידוע, ישו היה יהודי גלילי מנצרת, יליד העשור האחרון לפני הספירה. הפרטים על חייו מבוססים לחלוטין על ארבעת ספרי הבשורה שפותחים את הברית החדשה, והם אינם מקור מהימן. הם נכתבו בין 40 ל–70 שנים אחרי מותו, על ידי סופרים אנונימיים שמעולם לא פגשו אותו; הם סותרים זה את זה, ומכילים סיפורים טיפולוגיים, שאנו מוצאים בסיפורים על אנשים קדושים אחרים בני התקופה.

30 השנים הראשונות של חייו כמעט אינן מתוארות בספרים אלה, והפרטים לגבי שליחותו ואיסוף מאמיניו בשנים שלאחר מכן הם בעיקר סיפורי נסים — שכפול מזון ויין, ריפוי חולים וכו'. הם מספקים סיפור מסגרת לשלל משלים ואמירות המיוחסות לו, ומספרים כיצד פגשו אותו חסידיו העיקריים. העלילה מתרחבת לכדי סיפור ממש רק בשבוע האחרון לחייו, עת בא לירושלים מלווה בעדת חסידים קטנה כדי לחגוג את הפסח, כנראה בשנת 30. על אף שגם לגבי הפרטים של השבוע הזה יש סתירות רבות, המשותף עולה על השונה, ונראה שלפחות יש בסיס היסטורי לקווים הכלליים של הסיפור: עם הגעתו לעיר פונה ישו לבית המקדש, ושם הוא יוצר מהומה: "יֵשׁוּעַ נִכְנַס לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְגֵרֵשׁ אֶת כָּל הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְהָפַךְ אֶת שֻׁלְחֲנוֹת מַחֲלִיפֵי הַכְּסָפִים וְאֶת כִּסְאוֹת מוֹכְרֵי הַיּוֹנִים. אָמַר לָהֶם: 'הֵן כָּתוּב, 'בֵּיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא', אַךְ אַתֶּם הוֹפְכִים אוֹתוֹ לִמְעָרַת פָּרִיצִים'" (מתי כ"א, י"ב־י"ג). מעשה זה הכעיס את פרנסי העיר, שהחליטו "לִתְפֹּשׂ אֶת יֵשׁוּעַ בְּעָרְמָה וְלַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ אַךְ לֹא בֶחָג פֶּן תִּהְיֶה מְהוּמָה בָּעָם״ (כ"ו, ג'־ה').

אחר כך שולח ישו את חסידיו לערוך את ההכנות לחג, כלומר להכין את הגדי או את השה שאותו יאכלו כקורבן הפסח. בארוחה מודיע ישו לחסידים שאחד מהם עומד לבגוד בו, ואכן, אחרי האוכל, בעוד הם מטיילים ברחובות ירושלים, הם פוגשים בקבוצה של נכבדי העיר ועמם שומרים חמושים. אחד מחסידיו של ישו, יהודה איש קריות, מסמן להם את ישו בנשיקה, ולאחר קרב קטן מובל ישו למאסר. למחרת נשפט ישו על ידי הסנהדרין, נמצא אשם — ומועבר למשפט אצל הנציב הרומאי של יהודה, פונטיוס פילאטוס. על פי המסופר, פילאטוס מעביר את ישו למשפט אצל המלך הורדוס שמחזיר אותו למשפט אצל פילאטוס, שבסופו של דבר משתכנע בחפותו אבל מחליט לגזור עליו עונש מוות בכל זאת.

בסיפור — שברור שנועד להראות שהיהודים אחראים למותו של ישו ולא הרומאים — פילאטוס מנסה להצילו. הוא מציג את ישו ואת הרוצח היהודי בר־אבא לקהל של יהודים, ואומר להם שהם יכולים לבחור את מי ישחרר לכבוד הפסח. הקהל בוחר לשחרר את בר־אבא, ולא את ישו. "וַיִּקַּח (הנציב פילאטוס) מַיִם וַיִּרְחַץ אֶת יָדָיו לְעֵינֵי הָעָם וַיֹּאמַר נָקִי אָנֹכִי מִדַּם הַצַּדִּיק הַזֶּה אַתֶּם רְאוּ. וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם וַיֹּאמְרוּ דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ (מתי כ"ז, כ"ד־כ"ה).

הנשיא ג'ורג' וו. בוש בחגיגות הפסחא ב– 2008
אי-פי

משם הובל ישו לגבעה מחוץ לעיר, סוחב את הצלב שעליו ייתלה וכתר קוצים לראשו. כשהוא מגיע חבול על גבעת הגולגולתא הצלב מועמד, וידיו ורגליו ננעצות אל הצלב במסמרים. ישו מדמם למוות לאט ובייסורים בשיטת ההוצאה להורג האכזרית והבזויה ביותר שהיתה ידועה לרומאים, שיטה שהיתה שמורה רק לבוגדים. לאחר שמת, גופתו הוסרה מהצלב ונקברה בקבר שנסתם באבן גולל גדולה ולצדה הוצב שומר. ביום ראשון שלושה מחסידיו הלכו לקבר למשוח את גופתו בשמן, אבל כשהגיעו לקבר האבן נגולה והגופה נעלמה. ישו שב לחיים ונגלה לחסידיו כדי להגיד להם "לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה. הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל יִוָּשַׁע, וּמִי שֶׁלֹּא יַאֲמִין יֶאְשַׁם" (מרקוס ט"ז, ט"ו־ט"ז). אחר כך עלה אל השמים.

בין אלים ובני אדם

התנועה הנוצרית המוקדמת שהובלה מירושלים על ידי אחיו של ישו, יעקב הצדיק, היתה תנועה פנים־יהודית משיחית. תנועה זו משכה אליה מתנגדים, ואחד מהם היה שאול התרסי, רומאי ורב פרושי מתרסוס (בטורקיה של ימינו). על פי עדותו, הוא היה בדרכו לדמשק כדי למגר את הכת הנוצרית שתפסה אחיזה בקהילה היהודית בעיר, כשנגלה אליו ישו והוא הפך לחסידו. שאול התרסי או בשמו המוכר יותר, פאולוס, היה למנהיג כריזמטי של הדת הצעירה ועיצב אותה מחדש, כדת ליהודים וגויים כאחד: דת שמציעה חיי נצח לכל אדם שיוטבל ויצטרף לדת. הוא אף קבע שבואו של ישו מבטל את החובה לשמור את מצוות הדת היהודית. מאחת מאיגרותיו ניתן ללמוד, כנראה, שהוא חשב שנוצרים אינם צריכים עוד לחגוג את פסח: "הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁמְּעַט שְׂאוֹר מַחְמִיץ אֶת כָּל הָעִסָּה? בַּעֲרוּ אֶת הַשְֹאוֹר הַיָּשָׁן לְמַעַן תִּהְיוּ עִסָּה חֲדָשָׁה. הֲלֹא אַתֶּם כְּמַצּוֹת, שֶׁהֲרֵי נִזְבַּח שֵׂה הַפֶּסַח שֶׁלָּנוּ — הַמָּשִׁיחַ. לָכֵן נָחֹגָּה לֹא בִּשְׂאוֹר יָשָׁן וְלֹא בִּשְׂאוֹר הָרֹעַ וְהָרֶשַׁע, אֶלָּא בְּמַצּוֹת הַתֹּם וְהָאֱמֶת" (קורינתים א' ו', ו'־ח').

הזרם הנוצרי שייסד פאולוס באמצע המאה הראשונה היה רק זרם אחד בנצרות המוקדמת, שהיתה דת מפולגת ונרדפת. פלגים נוצריים אחרים המשיכו לחיות כיהודים ולחגוג את הפסח. אלא שהדת הנוצרית והדת היהודית התרחקו זו מזו בהדרגה אחרי חורבן בית המקדש בשנת 70. לקראת תחילת המאה השנייה, ישו — שבתחילה נתפס על ידי נוצרים כמשיח יהודי — החל להיחשב לאל אוניברסלי. קשה לנו לדמיין תהליך כזה קורה בימינו, אבל בעת העתיקה הגבול בין אלים ובני אדם היה מטושטש, ובני אדם "הפכו" לאלים דרך קבע.

עם חורבן בית המקדש עלה צורך לעשות רפורמה מהותית בחג הפסח, כי לא ניתן היה לחגוג עוד את החג בקורבן בבית המקדש. החל מהמאה השנייה, התפתחה בקרב היהדות התנאית מסורת לחגוג את ערב הפסח בסימפוזיון הלניסטי, שבו אוכלים מזונות סמליים ומדברים על יציאת מצרים. החג הזה התפתח בהדרגה לליל הסדר, שאותו אנחנו חוגגים היום. באותו אופן התפתח בקרב קהילות נוצריות אופן חדש לחגוג את הפסח — הפסחא — בערך באותה התקופה.

ביצי שוקולד בחג פסחא

עדות ראשונה לקיומו של פסחא אנו מוצאים בחיבור שכתב מליטו מסרדיס, בערך בשנת 175. "על הפסחא" הוא מעין מדרש אגדה על שמות י"ב, פרק המספר על סעודת הפסח שאכלו בני ישראל במצרים. באופן שמזכיר את מדרשי האגדה היהודיים, מליטו אינו קורא את הפרק כטקסט רגיל, אלא כטקסט שמוצפנת בו אמת עמוקה יותר: ישו הוא קורבן הפסח, בני ישראל הם מאמיניו והחג הוא ציון הסבל של ישו — שבאמצעותו גאל את האנושות (ואכן, ביוונית עתיקה, "פסחא" פירושו סבל). אין אנחנו יודעים בדיוק כיצד ציינו הנוצרים המוקדמים את הפסחא, אבל נראה שעשו זאת באותו יום שבו ציינו יהודים את ערב הפסח.

במאה השלישית גבר המנהג לחגוג את הפסחא לא על פי הלוח הירחי של היהודים, אלא על פי לוח שמשי — ובעיקר, לציין את החג ביום ראשון, היום שבו על פי הברית החדשה התגלה הקבר הריק: היום שבו קם ישו לתחייה. הנצרות באותם ימים היתה דת מפולגת ונרדפת, וקבוצות נוצריות שונות לא יכלו להיפגש בגלוי ולקבל החלטות משותפות. אבל לאחר שהקיסר קונסטנטינוס התנצר ב–312 לספירה והפך את הדת הנוצרית לחוקית, המצב השתנה. ב–325 נערכה ועידת ניקיאה הראשונה, שבה הפכה הנצרות נוסח פאולוס לנצרות הרשמית, והתקבלו החלטות חשובות נוספות בעניין עקרונות הדת — ובין היתר, על מועד הפסחא. החג הופרד סופית מהפסח, וחל באופן קבוע ביום ראשון. רפורמות נוספות חלו עם השנים באופן קביעת מועד הפסחא, וכנסיות שונות חוגגות כיום את החג במועדים שונים.

משיח עם ביצים

במהלך הדורות התפתח ציון הפסחא כחג קהילתי שנחגג בכנסייה במיסה, טקס שמשחזר את סיפור מותו וחזרתו לחיים של ישו בתפילה ובקריאה של טקסטים המשתנים מזרם לזרם בנצרות. אבל הטקס העיקרי של הפסחא הוא הליטורגיה הקדושה או האוכריסטיה, המקודש שבסקרמנטים הנוצריים: אכילה של רקיק ושתייה של יין, שעל פי המסורת הנוצרית הופכים בפיו של המאמין לבשרו ודמו של ישו בהתאמה. מקורו של הטקס בדברי ישו בסעודה האחרונה: "וַיְהִי בְאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי. וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיִּשְׁתּוּ מִמֶּנָּה כֻּלָּם. וַיֹּאמֶר לָהֶם זֶה דָמִי דַּם הַבְּרִית הָחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים" (מרקוס י"ד, כ"ב־כ"ד).

אם בתחילה היה הפסחא חג של יום אחד, עם הזמן נוספו לו ימים נוספים, שאינם פסחא ממש אלא מעין הכנה לקראתו. במוצאי השבת שלפני הפסחא, התפתחה מסורת לערוך ליל שימורים, שבו הקהילה נשארת ערה כל הלילה מתפללת וקוראת טקסטים לקראת החג שמתחיל עם שחר ביום ראשון. הטקס המרכזי בלילה הוא הדלקת נר הפסחא, נר מיוחד שמדליקים בטקס רב־רושם כאשר הכנסייה נמצאת בעלטה מוחלטת.

לכל יום בשבוע שלפני הפסחא יש טקסים מיוחדים המשתנים בין הפלגים השונים של הנצרות. כל יום מקושר לתחנה אחרת בשבוע האחרון בחייו של ישו לפי הברית החדשה: יום שישי הטוב, לדוגמה, קשור לסעודה האחרונה, ויום ראשון של הדקלים מאזכר את כניסתו של ישו לירושלים. בנוסף לטקסי "השבוע הקדוש", כל 40 הימים שלפני הפסחא הם ימי תענית, בהם המאמין הנוצרי נמנע מהנאות שונות על פי חוקי קהילתו. המנהג הנפוץ ביותר בימים אלה הוא הימנעות מאכילת בשר.

היום הראשון של התענית הוא תמיד יום רביעי, ונקרא יום רביעי של האפר. במקומות שונים בעולם התפתחה מסורת לערוך חגיגה ביום שלפניו או כמה ימים לפני כן. בברזיל ובוונציה נקראה החגיגה קרניבל — מהמילים האיטלקיות קרנה ("בשר") ולברה ("להסיר"). בצרפתית מכנים את היום הזה "יום שלישי השמן", או מרדי גרא, כפי שכבר כולם מכירים מהחגיגה הידועה בניו אורלינס.

וכמובן אי אפשר בלי סמלי החג המוכרים: ארנב הפסחא והביצים. הקישור בין ארנבים לפסחא מתועד לראשונה בגרמניה במאה ה–17, בספר שבו מוזכר ארנב שמביא מתנות לילדים, מעין גרסה אביבית לסנטה קלאוס. הקישור בין פסחא לביצים קדום יותר, אבל קשה למקם אותו במדויק: עדות ראשונה לכך ניתן למצוא בתפילה שמופיעה במהדורה הראשונה של "הריטואל הרומי", מעין ספר תפילה רשמי של הכנסייה הקתולית מ–1610, אך מכיל טקסטים קדומים יותר. הביצה מופיעה כסמל לאביב וללידה מחדש בתרבויות שונות זה אלפי שנים, בין היתר במצרים העתיקה ובמסופוטמיה. קשה לקבוע, אם כן, מאיזו תרבות וכיצד חדרה המסורת הזאת אל תוך הנצרות. כך או כך, במאה ה–20 זיהו יצרני ממתקים פוטנציאל עסקי ויצרו מסורת חדשה: במקום לרוקן ביצים, לקשט את הקליפה ולתת אותה כמתנה — פשוט מוכרים לקראת הפסחא ביצי שוקולד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו