מה יש לתיירים לחפש בפלורנטין

פריקה וטעינת סחורה לכל הגילים? התחמקות אתגרית מטפטופי מזגן? לא ברור מה תיירים מחפשים במקום כמו פלורנטין

שיר ראובן
שיר ראובן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גרפיטי בפלורנטין
צילום: מוטי מילרוד
שיר ראובן
שיר ראובן

לקראת החגים מתחלפים התיירים שמגיעים לפלורנטין. בקיץ מגיעים התיירים מחו"ל, בעיקר אמריקאים שהולכים על הכביש בחבורות גדולות, שותים בירה ומדברים אנגלית בצעקות. זו עוד דרך להשוויץ בשפע — לסמן להומלסים ולבנות שמכינות להם שייק "אני כל כך עשיר בהזדמנויות שיש לי כמה חודשים לשרוף על להיות אידיוט במדינה זרה". הם לא מגיעים הנה במקרה. האינסטינקט התיירותי הבסיסי הוא לבדוק באיזה איזורים היית מסתובבת אם היית נולדת במקום הזה. את מנסה לאתר את עצמך בשפת גוף של זרים מקומיים, בבגדים שלהם, בתדירות שבה הם צוחקים במשפט ומסתכלים על הסלולרי, וכשאת מוצאת את נשארת שם.

אירופה או צפון אמריקה יכולות לרדת לרזולוציות נדל"ן מסוימות, שכונות למשפחות ואמנים ודתיים וכתות. אבל לישראל אין עושר עירוני להציע, הניואנסים האלה אובדים בתרגום. פה יש את תל אביב, המקום היחיד שאפשר לברוח אליו. כלומר, כשאדם גדל בשיראל במקום שהוא שונא ומפנטז על לעוף משם, הוא לא חולם על נס ציונה. בתוך העיר הם מזהים את פלורנטין כמקום צעיר וער. זה לא קורה בגלל הרכב האוכלוסייה אלא כי היא מוזנחת, והזנחה היא משרוקית כלבים לצעירים חסרי סטנדרטים. פעם אפשר היה לשכור פה חדר בזול מספיק כדי שדיירים פוטנציאליים יסכימו לספוג רחובות שביום הם מטונפים בנשורת של מסחר בסיטונאות, ובלילה הם חשוכים כל כך עד שאנסים מסתובבים אחורה פעם בכמה צעדים כדי לראות שאף אחד לא הולך אחריהם. מאז המחירים עלו, אבל ההזנחה נשארה עומדת כמו מלכודת תיירים פעורה, שקוראת לאנשים מבחוץ להאמין שמשהו חד פעמי יכול לקרות פה.

בקיץ לפני כמה שנים מישהו מסר שולחן כתיבה זהה לזה שההורים שלי קנו לי בכיתה ב'. החלטתי שיהיה נחמד להירדם בשני חדרים שונים ולהסתכל על אותו הדבר והלכתי לקחת אותו, כמה רחובות מהבית. תייר אמריקאי נמוך ושרירי ראה אותי גוררת אותו ברחוב, רץ אחרי והציע לסחוב אותו תמורת שתי פחיות בירה. זו אחת התכונות השנואות ביותר של תיירים: ההנחה שהם הגיעו למדבר שבו הכל אפשרי. הם יכולים לזרוק זבל על הרצפה, לדבר בקול רם מדי ברחוב ולהניח שהאקראיות שבעולם עובדת לטובתם באופן מיסטי. למשל, אפשר להשיג בירה תמורת הובלה של שולחן, סחר חליפין רומנטי שנראה ששייך לתקופות קדומות יותר. אם האזור הוא מלכודת תיירים, אני הגבינה שהניחו מתחת לקפיץ. אמרתי, "אני לא מהתנ"ך, אני רק נראית ככה". הוא אמר, "וואט? חח". אמרתי, "לא משנה, אוקיי, שתי בירות". הוא הרים את השולחן על הראש והלך איתו בצעדים מהירים לרחוב שלי. הראש שלו האדים ככל שהתקרבנו הביתה. אחרי כמה דקות שמעתי אותו מספר לחברים איך הוא השיג את הבירות כאילו הוא משוויץ בהיקי. עכשיו החבורות האלה הולכות ומידללות ככל שהיום מתקצר. כל לילה אני יוצאת למרפסת בניסיון לתפוס את האמריקאי האחרון שיישאר פה לילה לפני הטיסה חזרה, לובש גופייה של צה"ל, הולך לבד בצעדים עקומים וצועק על מכוניות, נחליאלי שיכור וקולני שמנסה להתחיל עם מלצריות במשמרת לילה.

אחרי שהם עוזבים מגיעה באופן מסורתי תיירות הפנים. החניות נתפסות על ידי רכבי חברה ומתוכם יוצאים צעירים שמריחים טוב מדי בשביל מה שיש לשכונה להציע. שלא כמו האמריקאים, הם רוצים להגיע למקום זר ולראות אם הוא מצליח לחלץ מהם אישיות אחרת. הם מודדים סלנג חדש, לובשים בגדים חדשים ומחכים לראות אם העיר החדשה תבלע את הפיתיון. הדבר ההגון לעשות הוא לעמוד במרפסת כל שישי ולצעוק ספוילרים לערב שלהם ("לא יקרה כלום!" "בורקס בשתיים בלילה!").

סיור גרפיטי בפלורנטין
סיור גרפיטי בשכונת פלורנטיןצילום: מוטי מילרוד

להיות תייר מוצלח זה כישרון, כמו לדעת לנגן יפה בגיטרה או לבשל טוב. זה דורש אימון והתמדה. אנשים שמגיעים למקום זר ומצפים שיקרה להם בו משהו מדהים בפעם הראשונה נעים על הציר שבין עצלות לתמימות, חומר הבעירה של מקומות עם מיתולוגיה שקרית כמו פלורנטין. הברים והמסעדות ערוכים בשביל האנשים שמגיעים לביקור, מוכנים להציג דראג של עירוניות. למשל, על הקירות מודבקים טפטים של גרפיטי מזויף עם מילים כמו Salad ו–Coffee, אכן כתובות פופולריות בקרב אמנים מקומיים. שיר הפתיחה של הסדרה "פלורנטין" מתנגן אחת לכמה זמן, אחרת הלקוחות יהפכו שולחנות וידרשו את הכסף שלהם בחזרה. עד שעה מסוימת כולם מתעקשים להמשיך לנסות ליהנות כאילו המקום הוא אסקייפ רום והם רק צריכים למצוא את הקוד שעומד בינם לבין כל מה שהם שמעו עליו: מספר הצ'ייסרים הנכון, שילוב הרטבים שנכון לטבול בהם צ'יפס תעשייתי. בערך בשתיים בלילה הם נכנסים מבולבלים למכוניות של ההורים שלהם וחוזרים הביתה. אין מה לעשות. ערים, כמו חתולים, לא נחמדות למי שרוצה בקירבתן.

אחרונות מגיעות המשפחות, כשמזג האוויר נהיה סביר ולא נשארן חיות ללטף ופרחים להגדיר. קשה לומר אילו פעילויות יש למשפחה לעשות פה. פריקה וטעינת סחורה לכל הגילים? התחמקות אתגרית מטפטופי מזגן? לא ברור. לפני כמה שבועות ראיתי קבוצה כזאת והצטרפתי אליה מרחוק לסיור. האסטרטגיה שלי היתה להיראות תמהונית, כאילו אני הולכת אחריהם כדי לאסוף בקבוקים שהם יזרקו על המדרכה ואז להעמיד פנים שהם הילדים שלי. מדריך הסביר שהשכונה הוקמה על ידי יהדות סלוניקי שנספתה כמעט לגמרי בשואה. זו שכונת פועלים ולכן הדירות תמציתיות מאוד, חדר, מטבח, מקלחת. מכיוון שהיא נבנתה מהר ובלי מחשבה קדימה, לילדים שנולדו פה לא היה מה לעשות והם היו עולים לגג לשחק כדורגל. משם הלכנו למעדנייה והשתתפתי בסדנת טעימות גבינות ויין. אחר כך עלו עלי ואמרו שזה סיור פרטי ואם אפשר שאלך הביתה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ