טל ניב
טל ניב
טל ניב
טל ניב

1

התצלום הזה של מרב מיכאלי, שצילמה מיכל היימן, הוצג בשנה שעברה בתערוכה גדולה שלה במוזיאון הרצליה. זהו אחד מ–200 תצלומים בפורמט זהה, שבהם נשים, וכמה גברים, כולם פעילים חברתית ואמנותית, לבשו שמלה שמיכל היימן תפרה על פי תצלום היסטורי של אלמונית, שמצאה בספרו של רופא מהמאה שעברה שתיעד מאושפזים בכפייה. לאמנות של היימן יש קוטב תיאורטי, שסובב סביב אמיתות וקלישאות של הפסיכואנליזה האורתודוקסית (מהי תוגה נשית, מהי היסטריה וכו'), וגם קוטב מעשי שבו היא מאתרת אשה שהיתה קיימת ברצף ההיסטורי ומנסה להתלכד עם נקודת מבטה, בין השאר באמצעות הזדהות: ביקור במקומות שבהם חיה, או במקרה הזה, בעזרת התלבשות בבגדיה המשוחזרים. מרב מיכאלי קיבלה את הצעתה של היימן ללבוש את השמלה, ולשבת מול המצלמה שלה, ובניגוד למצולמים אחרים היא גם מחזיקה מראה. נדמה שהיא משתמשת בה כדי לראות משהו אחר, מאחורי גבה, אבל אולי את עצמה — ובכל מקרה האפקט של התצלום זולג אל תוך האישיות הציבורית המצטברת שלה. היא הלא לובשת תמיד שחור, כמנגנון איפוס רדיקלי של השיחה על "איך היא נראית", כדי לאפשר לפניה ולראשה לדבר אל הקהל, באותו אופן שבו פנטומימאים לובשים שחור כדי להבליט את פניהם הלבנים הצפים בחלל. היא לא מאפשרת שיחה על המראה שלה, ולכן פניה אינם מאופרים בכבדות והיא אינה עונדת תכשיטים. אמנם פוליטיקאים ופוליטיקאיות צריכים להיראות, כל הזמן, ואין הפתעה בכך שמיכאלי משתתפת בעוד פעולה ציבורית, במקרה הזה אמנותית־עלית־אינלקטואלית, אבל בתצלום הזה, שאינו פרסומי או עיתונאי, משהו מתגלה ביחס אליה. היא שינתה ממנהגה ולבשה שמלה כחולה, אמנם פשוטה ורחבה, אבל צבעה מדבר, והיא מציגה משהו, אבל לא מדגמנת אותו. למרות הקשר האמנותי וההתחפשות, היא נראית, בפשטות, חשופה. כמות שהיא. אף על פי שהיימן מתבוננת בה, מיכאלי מחזיקה מראה ומתבוננה בעזרתה בעולם ובעצמה ולכן זהו גם דיוקן יפה מאוד של מבטה של מרב מיכאלי. של ייחודה.

מיכל היימן, Asylum-Return , קהילה חדשה של נשים 1855 – 2019 , מרב מיכאלי, 2016
מיכל היימן, Asylum-Return , קהילה חדשה של נשים 1855 – 2019 , מרב מיכאלי, 2016צילום: באדיבות האמנית

2

דמוניזציה של מרב מיכאלי היא שנאת נשים. הזעם הקדוש, החרדה, השנאה וההאשמות התפלות, הטפלות, שמעוררות עכשיו עמדותיה ביחס לאי־השוויון שבנישואים, או ביחס לשאלה מיהו הורה לפני החוק, מפעפעים ממקורות שונים. בחלקם הם נובעים מהקיטוב הישראלי המשקץ את ה"שמאל", בחלקם הם נובעים מאי־הבחנה בין חוק לבין זכות טבעית ובין זכות לבין צדק וחלקם פרי לוגיקה משונה — אם אין לה ילדים משלה, היא לא כשירה לתבוע מהמחוקק ומהחברה לשמור על זכויות ילדים בכלל. לפי הלוגיקה הזאת מי שיש לו ילדים הוא קדוש, מחוקק נאור או אדם טוב אבסולוטית. מיכאלי אינה יוזמת ואינה מציעה ואינה קרובה אפילו להצעה "לקחת" ילדים ממשפחות, ואינה טוענת לרגע שזוג שהרה והוליד ילד אינו טוב לילדיו או זקוק לאישור. אבל כשאנשים פונים למשרד הפנים לרשום ילד, להירשם כהוריו, הם עצמם מערבים מרצונם את המדינה בשאלה מי הם ומה הם. וממילא גם מי שמאמין בתוקף ובעליונות של "משפחה גרעינית" שכיחה — גבר ואשה, שילדם ביולוגי ושהאשה ילדה אותו בלידה — ודאי יבין שמיכאלי מבקשת להעמיד במרכז הדיון את טובת הילד. מצבם של ילדים השתפר מאז האמנציפציה של הנשים. מאז שהאלמונית לבשה את השמלה שמיכאלי לובשת מחדש בתצלום של היימן. דבריה על כך שניצול והתעללות בילדים מתרחשים לרוב במשפחה הגרעינית נכונים סטטיסטית, כפי שהם נכונים פסיכולוגית — אבל אין פירושם שכל משפחה היא כזאת או שזו הבטחת התעללות. אם יהיה מגוון רחב יותר של משפחות, אפשר יהיה לבחון מחדש, להתבונן ולהבין באילו משפחות ומצבים זה קורה ובאילו לא. אם לא חושבים על האפשרויות, כולן, ולא כותבים להן חוק, לא מגינים על הילדים עצמם. לא מגינים על זכויות האדם שלהם. ולכן, במובנים רבים מאוד, השאלה שמיכאלי מציבה לפני החברה אינה מיהו הורה, או אפילו מיהי אם, אלא מיהו הילד, מה יש להבטיח לו.

3

דיוקנה של מיכאלי, בשמלה שהוסרה מדיוקנה של אלמונית, הוא דיוקנה של פמיניסטית, בתקופה שבה נדמה שאין בפמיניזם צורך, שאם האמנציפציה של נשים הצליחה, אין צורך להמשיך לחשוב עליה או שצריך לעשות לה רוויזיה. אבל העניין רחוק מהשלמה. לא כל אשה שהיא לא־אם היא אנגלה מרקל, תרזה מיי, מרב מיכאלי. אין יחס של המרה. של או ילדים או עבודה. דוגמה אישית וניסיון אישי אינם זהים, וממילא הדחף לגונן, להשאיר חותם, לחשוב על העולם, אינו בא תמיד דרך הגוף. אפשר שאשה תתנגד, למשל, לסחר האכזרי בנשים פונדקאיות בהודו, אבל תקרא להביט בילדים שנולדו שם, כשלעצמם. כל אחת לגופה. כל אשה וסיפורה. כל אשה והפנים שהיא רואה במראה שלה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ