דרך ארוכה ומסולסלת: ההיסטוריה השעירה של השפם

מטפחים אותו ומקצצים אותו, ואם צריך גם מעמידים אותו למשפט. מהו סוד הקסם של השפם, האייקון המעמדי שחוזר שוב ושוב לחיינו?

נועה מנהיים
נועה מנהיים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
1. קונצ'יטה וורסט; 2. רוני אלשיך; 3. השף השבדי; 4. רון בורגונדי (וויל פארל),5. ג'ון ווטרס; 6. דובי גל ; 7. סלבדור דאלי; 8. אנגלה מרקל; 9. עמיר פרץ
1. קונצ'יטה וורסט; 2. רוני אלשיך; 3. השף השבדי; 4. רון בורגונדי (וויל פארל),5. ג'ון ווטרס; 6. דובי גל ; 7. סלבדור דאלי; 8. אנגלה מרקל; 9. עמיר פרץצילום: אי־פי, רויטרס, אי־אף־פי, מוטי מילרוד, אמיל סלמן, עזרא לוי

בין שלל התקנות במטמון החוכמה האינסופי שהוא ספר החוקים של מדינת איווה, נמצאת גם ההוראה הבאה: "גבר משופם לא ינשק אשה בפומבי". זקני אינדיאנה המגולחים למשעי השוו והעלו, והחילו את ההנחיה הזאת ללא הבדלי דת, מין או גזע, כשדמות דיוקנם החלק של האבות המייסדים (כל השבעה!) לנגד עיניהם: "שפמים הם בניגוד לחוק אם למי שמגדל אותם יש נטייה לנשק באופן קבוע בני אדם אחרים". עמדתו של בית המשפט האמריקאי בשאלת שער הפנים, כשנדרש אליה, היתה נחרצת פחות: ב–1979 נדרש בין הדין לערעורים של אינדיאנה לפסוק אם הזכות לשפם מוגנת בחוקה. חוטבי העצים המסוקסים של מפעל "סת'רלנד" הגישו תביעה נגד מעסיקיהם, לאחר שפיטרו את העובדים שסירבו להיפטר מעטרת תפארתם. "לכל אזרח ישנה זכות חוקתית לגדל שפם", קבע בית המשפט, "עם זאת, זוהי אינה זכות בסיסית המוגנת על ידי הממשל הפדרלי". שנה אחרי ההפסד הצורב במשפט, והגילוח הצורב לא פחות שבוודאי התלווה לו, הגיעה מכת המוות של השפם, בדמות לוחם קומנדו לשעבר, שועל קרבות ג'ונגל ותיק ובלש פרטי בעל פרוות פנים מרשימה, תומס סאליבן מגנום שמו. לטענתו של מבקר הקולנוע וסלי מוריס, הגבריות המתפרצת והמשופמת של טום סלק בדמות הגיבור היתה כה איקונית, עד שכל ניסיון לגדל שפם אחריו הפך לבדיחה. "השפם שרד את היטלר. הוא לא הצליח לשרוד את 'מגנום, בלש פרטי'", קבע. ואכן, שנות ה–70 היו תור הזהב של השפם במאה ה–20. הוא החל להידלדל במהלך האייטיז, רק כדי לשוב לזירה האופנתית על פניהם של היפסטרים מעודכנים, או גברים שנענו לקמפיין "מובמבר", שמעודד זכרים (ונקבות שמזדהות) לגדל את שפמם במהלך חודש נובמבר כדי להעלות מודעות ולאסוף כספים למחקר וטיפול בסרטן הערמונית.

הספר "אלף שפמים"

אך שורשיו של השפם מעובים בהרבה. כפי שמסביר ד"ר אלן פטרקין בספרו "אלף שפמים", שיער הפנים הוא מותר האדם על הקוף, או לפחות, על הפרימט הקרוב אלינו ביותר, השימפנזה, ששפתו העליונה וסנטרו חלקים. בראשית נברא השפם: בגיל ההתבגרות מצמיח הזכר האנושי פלומה כהה לצדי פיו, שהולכת ועולה, כטוב לבו בטסטוסטרון, עד שהיא מכסה את כל השפה העליונה. תורם של השפה התחתונה והסנטר מגיע רק אחר כך. אבותינו הקדמונים לא קיבלו את שער הפנים שלהם כגזירת גורל, והחוקרים מאמינים כי קונכיות שחוברו להן יחדיו מהוות כנראה את הכלי הייעודי הראשון שיוצר למטרת עיצובו או תלישתו, שערה־שערה, פינצטה־פינצטה. לא מיזם של מה בכך, בהתחשב בעובדה שלזכר האנושי הממוצע יש קרוב ל–20 אלף שערות שונות ונפרדות על פניו, והפרידה מהן, בשיטה הזאת, היתה בוודאי תהליך ארוך ומכאיב. בין שלל אביזרי הנוחות והפנאי שנוצרו בעידן הברונזה ניתן למנות את תערי המתכת הראשונים, שהפכו את הגילוח לפחות מבחן סיבולת ויותר מפגן מיומנות. וכנהוג, ברגע שמשהו הופך להיות קל יותר, נכנסת הדת לתמונה, כדי להפוך את החיים לקשים יותר. השיער, ככלל, ושער הפנים בפרט, נטען במשמעות דתית, שקבעה למי אסור להסתפר (לנזירים, ביהדות), מי צריך לגלח את קודקודו (נזירים, בנצרות הקתולית) ולמי אסור בכלל לקצץ בנטיעות שער הגוף (לסיקים, שמאמינים שהאל יצר את השיער, ולכן חיתוכו הוא עלבון בפני הבורא המזוקנות); מתי יש להניח לשיער הראש והפנים לצמוח פרא (בזמן אבל, ברבות מהדתות) ואילו חלקים משיער הפנים והראש מותר להסיר. "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך", מורה ספר ויקרא. על דרך השלילה והקישור לאיסורים האחרים המקיפים את הפסוק, כמו אלו העוסקים בהטלות מום טקסיות, ניתן להניח שהקפת והשחתת הפאות היו מנהגים נפוצים בקרב עובדי כוכבים ומזלות שכנים, שייחסו להם משמעויות דתיות משלהם שיש להיבדל מהן.

לגילוח סלקטיבי היו גם השלכות מעמדיות. המצרים נהגו לגלח את כל שער הגוף, ייתכן שמסיבות של חום, לחות וכינים, ולא רק מתוקף ציווי דתי כלשהו. עם זאת, בתקופה קצרה יחסית בחיי האימפריה הארוכה שלהם, הופיעו בתחריטים ובציורי קיר גברים עם שפמים דקים: בעוד שבני העם נותרו חלקים כביצי תנינים, הפרעונים עצמם עטו זקנים מזויפים ומעוטרים, מכסף וזהב, שנקשרו סביב האוזניים — מזקן רבוע, שנלבש בחיים, ועד למחודד שנשמר לחיים שאחר המוות. אופנה זו לא היתה מנת חלקם הבלעדית של גברים, כפי שמורה דיוקנה של הפרעונית האגדית חתשפסות, שעברה במהלך שנות שלטונה מהפך תדמיתי, מצעירה חלקת פנים ובעלת חמוקיים, בפסליה הראשונים, ועד למלכת דראג בבגדי גבר וזקן מרשים במאוחרים יותר. גם בקרב הבבלים נהגו השליטים להתנאות בזקנים ושפמים מסולסלים לתפארה וצבועים בצבעים עליזים, שנאסרו על פשוטי העם, מגמה שקיימת עד היום: מסקר שנערך בבריטניה עולה כי ככל שעולה הדרגה האקדמית, כך הולך ומתרבה שיער הפנים, עד ל–40% בקרב הפרופסורה.

טום סלק בסדרה "מגנום, בלש פרטי"צילום: CBS Photo Archive / via Getty Images

אופנות גילוח גרמו לא פעם להתנשאות תרבותית, כמו זו שגילה הרודוטוס לגבי הסקיתים, שנהגו לגלח את ראשיהם עד קו האוזניים ואת זקניהם, והתנאו בשפמים אדירים. הוא הסיק שמדובר ככל הנראה במחלה שנבעה מניוון מוסרי וגרמה להם להידמות לנשים למחצה. לעומת זאת, במערב הפרוע היה שער פנים שופע על השפה העליונה הדרך הבטוחה ביותר ללבה של אשה, כדברי הבלדה הנושנה של סטיבן קולינס פוסטר: "אולי אתה לא יפה, אולי אתה לא מושלם, אך אם בנערה תרצה, גדל לך שפם". גם השליטים לא טמנו ידם באגן הגילוח. מאלכסנדר מוקדון, שפניו הנעריות בדיוקנו נלחם בדריוש הפרסי המשופם חושפים רק פאות לחיים דקות, ושהורה לחייליו להתגלח לחלוטין, כדי למנוע מהאויב את האפשרות לתפוס בזקנם או שפמם במהלך קרב פנים אל פנים, שובר בכך מסורת מזוקנת של יותר מ–500 שנה; ועד לצאר פטר הגדול, שב–1705 הטיל מס של 30 עד 100 רובל, או עבודת פרך, על כל גבר שגידל שיער על פניו, וגרם להגירתם של מזוקנים ומשופמים ממורמרים, שמרקס העבדקן הוא צאצאם האידיאולוגי.

מעמד על־שפמי

אבל היחס שזכה לו השפם היה תמיד אמביוולנטי ומורכב יותר מזה שקיבל הזקן המלא. בקרב בין המשופמים למזוקנים, זה אולי לא נגמר ב–3:0 לטובת בעלי הזקן, אך לא רחוק מכך. היו, כמובן, מאות שבהן היתה ידו של השפם על השפה העליונה, כמו שיעידו מאות הגאדג'טים שפורסמו בעיתונות המאה ה–19, שבה זכה השפם לכבוד מלכים, קיסרים ורוזנים. מחזיית השפם הגרמנית, ה–Schnurrbartbinde, סרט משי עם שתי רצועות עור שנקשרו מאחורי הראש ושהגנו על השפם בזמן השינה ואפילו בעת טיול בחוצות העיר ברוח חזקה; ועד לרשתות שפם, מסלסלים, מגזמים, מסרקים, שעווה לפיתול הקצוות או כוס מיוחדת עם מכסה חלקי או כף שפם למרק — עניין חיוני בשל העובדה שהשפם יכול לספוג פי שניים נוזלים מנפחו (כן, מישהו בדק את זה). קנת בראנה, שמגלם את הרקול פוארו בגרסה החדשה ל"רצח באוריינט אקספרס", אימץ את הגישה הזאת בעיצוב דמותו של הבלש הבלגי הדקדקני. דומה שלשפם שלוהק לתפקיד יש אישיות בפני עצמו, דומיננטית הרבה יותר משפמי ה"מברשת" או ה"עיפרון" שצוירו או הודבקו על פניהם של שחקנים קודמים שגילמו את גיבורה הנצחי של אגתה כריסטי. השפם שעוצב לבראנה הוא עניין מפואר שכ–20 דקות וסרגלי מדידה נדרשו כדי לעטות אותו לקראת כל סצנה, ובראיונות שהעניק לקראת צאת הסרט הבהיר השחקן־במאי שזה היה שווה כל מאמץ. "פעולת הצמדת השפם היתה במובן מסוים הכניסה לדמותו של פוארו", הסביר. "הפכנו כל כך אנאליים בנוגע לכמה הוא היה רוצה שהשפם יהיה סימטרי, מדויק ומושלם, שכולנו הפכנו לבררניים כמותו. הסוד הוא בשפם. השפם הוא כוח העל של פוארו".

קנת בראנה כהרקול פוארו בגרסה החדשה ל"רצח באוריינט אקספרס"צילום: 20th Century Fox

אך לעתים דווקא קיצוצו של השפם הוא שמעניק לו מעמד על־זמני. עדות של חייל ששירת לצדו של אדולף שיקלגרובר הצעיר ב–1914, כמו גם תמונותיו מאותם ימים, חושפות שפם "פרוסי" מחודד במיוחד, שנקצץ, בהוראת מפקדיו, כי קצוותיו המשוחים בשעווה פגמו באיטומה של מסכת הגז שחולקה לו במהלך מלחמת העולם הראשונה. פרנסי גרמניה הנוכחיים כבר גילחו אותו לחלוטין, בעקבות תקנה 86a לחוק הגרמני, האוסרת על הצגתם של סמלים נאציים, וחייבו את יוצרי המשחק שהתפרסם כ"הטירה הנאצית" לצנזר לחלוטין את שפמו של היטלר בגרסה החדשה של הלהיט, "Wolfenstein 2: The New Colossus".

הגרמנים, כמובן, אינם לבד במערכה על השפם. בקרב לאומים מסוימים, היתה לירידת — או עליית — קרנו משמעות פוליטית. ביפן הוא נתפס כמייצג המסורת האלימה של הסמוראים והפטריוטיזם הפשיסטי שהתרפק עליה, מה שהביא להפניית עורף קולקטיבית לשפם אחרי הירושימה ונגסקי. בטורקיה ניתן עד היום לפענח את שיוכו הפוליטי של גבר לפי צורת שפמו. הלאומנים, למשל, מתהדרים בשפם בצורת חצי סהר, ועונדים בגאווה פיסה מהדגל שלהם על פניהם.

אך בזירה האופנתית יותר וההצהרתית פחות, כפי שקובע עיתונאי "ניו יורק טיימס" אלכס וויליאמס, "אם אתם מחכים לקאמבק של השפם, כנראה תיאלצו להמשיך לחכות". הוא אולי מקשט עוגות באינסטגרם או מופיע על תיקי גב וחולצות, אבל רק בקטע אירוני ומודע לעצמו. השפם, שהיה בנצרות "סימנה של החיה, מקושר עם השטן, משויך לרוע", הוא במקרה הטוב כיום, לפי ד"ר פטרקין, ביטוי של טיפוח עצמי נרקיסיסטי, ספק נשי, כמו אותם סקיתים עתיקים שעליהם כתב הרודוטוס, שמי שמתהדר בו מלוהק מיד כנבל המסלסל בשפמו. במקרה הגרוע, השפם הוא סמלה של גבריות מופגנת מדי, מועצמת עד כדי כך שמצאה את עצמה מגורשת למחוזות הפורנו, גבריות מסוג שכבר לא לגיטימי להחצין בתקופתנו הפמיניסטית והנאורה. וכך גורש השפם אל מחוזות הבדיחה והגרוטסקה, סרח עודף שאיש אינו לוקח ברצינות, בדיחה עתיקה כל כך, עד שכבר יש לה זקן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ