טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתי התחילו היהודים לפחד כל כך מאותיות בערבית

רוב הישראלים מוכנים לשמוע ערבית רק כשהיא יוצאת מפיו של מסתערב יהודי

62תגובות
פרסומת בתל אביב לסדרה "פאודה", ועליה הכיתוב "עוד מעט מתחיל האקשן"
עידן רינג

ב–24 במאי 2016 צוין בכנסת יום השפה הערבית הראשון. בין הנואמים היהודים — דוברי ערבית מבית או מאולפני השב"כ — בלטה ח"כ ענת ברקו מהליכוד, שפנתה לחברי הכנסת הערבים והפצירה בהם שלא לנצל לרעה את "הכוח המאגי" הטמון בשפה הערבית. ייתכן שפנייה זו הידהדה באוזני הפרסומאים שהחליטו לקדם את עליית העונה החדשה של "פאודה", סדרה הטלוויזיה של יס, בעזרת שלטי חוצות עם כיתוב בערבית. השלטים, ובהם המסרים המאיימים ונטולי ההקשר "התכוננו", "עוד מעט מתחיל האקשן" ו"בדרך אליך", הגשימו את ייעודם מעל ומעבר לכל הציפיות: בנשר ובקרית גת התעורר זעמם של התושבים, וחיש קל הורו גורמים מוניציפליים ("בואו לא ניתמם, זה היה עיצוב של דאעש", נימק אחד מהם, חבר מועצה בנשר) להסיר את השלטים או להחליפם. הסכנה, לעת עתה, התפוגגה.

אין זו הפעם הראשונה שבה פרסומת המיועדת ליהודים נכתבת דווקא בערבית, מתוך הנחה שקהל היעד כלל אינו מסוגל להבין אותה. המטרה היא להפחיד, ליצור תהודה. ב–2010, ימי המאבק הציבורי על מסקנות ועדת ששינסקי לבחינת מדיניות המיסוי של תגליות הגז והנפט בישראל, פירסמה התארגנות קטנה שכינתה עצמה "הפורום למען ארץ ישראל" מודעה מאיימת עם מילים בערבית, ולצדן הכיתוב העברי "מישהו רוצה שלא תבינו". בדברי ההסבר בעברית נטען במודעה כי הקרן החדשה לישראל מבקשת לפגוע בישראל וליצור תלות בגז ממדינות ערב. למרבה האירוניה, מישהו באמת לא רצה שתבינו: הכיתוב בערבית היה חסר כל היגיון תחבירי, באופן שהבהיר כי אין שום סיכוי שהטקסט נכתב על ידי דובר השפה.

כיצד הפכה הערבית, שפתם של כחמישית מאזרחי ישראל, השפה שבה כתבו, דיברו, שרו ויצרו יהודים ברחבי העולם במשך דורות רבים, לשפה מבהילה ומאיימת? כתמיד, מתבקש להאשים את הסכסוך היהודי־ערבי: הערבית היא שפת האויב, וככזו רובנו רוצים להרחיק אותה מעינינו ומאוזנינו. אם נרחיק אותה, נרחיק גם את האויב. מחקר שערך בשנת 2015 מכון ון ליר בשיתוף מרכז דיראסאת ועמותת סיכוי העלה ש–10% בלבד מהיהודים בישראל דיווחו שהם מדברים או מבינים ערבית ברמה טובה; שיעור היהודים המסוגלים לקרוא עיתון בערבית — 2.6%; ורק אחוז בודד מהאוכלוסייה היהודית בישראל מסוגל לקרוא ספרות בערבית.

טריילר לעונה 2 של פאודה - דלג

אולם חוקר מעמד השפה הערבית בחברה הישראלית, יוני מנדל, טוען במחקריו כי משנות ה–30, וביתר שאת לאחר 1948, עוצבה על ידי הממסד החינוכי והביטחוני שפה ערבית חדשה — "ערבית ישראלית" — מתוך תפיסה שהערבית היא שפת החלשים, אולי שפת הגולה, וכמובן שפת הזר; זו שפה שנלמדת כמעט כמו לטינית, בעיקר כדי להכשיר את מי שידעו מספיק ערבית כדי להבין את האויב הערבי, אך לא יותר מדי ערבית, פן יידמו לו.

החשש מפני הידמות מוגזמת לערבים, או היטמעות מוצלחת מדי במזרח הקסום אך המנוון, הטריד הוגים ואנשי מעש בתנועה הציונית מראשיתה. מחקרים רבים עמדו על הזיקה בין התגבשות הציונות באירופה לבין המאמץ להסיר מן היהודים את התווית המזרחית שדבקה בהם. מצד שני, על מנת לחזור אל מולדתם ההיסטורית, ארץ ישראל, נדרשו היהודים לגלות מחדש את שורשיהם בה, ואלה נתגלמו ביושביה הנוכחיים של הארץ, הערבים — רועי הצאן, החקלאים, הלוחמים — ובשפתם הערבית החיה.

יחסי משיכה־דחייה אלה עם המזרח היו לכוח מניע בתולדות ההתבססות הציונית בארץ, ובין השאר גם במאמצים הכבירים להפוך את העברית לשפת חולין דבורה. דוגמה לכך ניתן למצוא במאמר "Protecting the Jewish throat: Hebrew accent and hygiene in the Yishuv" (להגן על הגרון היהודי: מבטא עברי והיגיינה בתקופת היישוב), שפירסם ההיסטוריון והבלשן החברתי מרקו די ג'וליו (Di Giulio) ב–2016. די ג'וליו הדגים כיצד הוויכוח הפנים־ציוני בימי היישוב באשר לאופן הגייתם הנכונה של העיצורים הגרוניים בעברית — חי"ת ועי"ן — שילב טיעונים מעולם הרפואה: היו מי שהזהירו, ללא כל סימוכין מדעיים, כי הגייה קרובה מדי לזו הערבית (השפה הדבורה הקרובה ביותר לעברית) עלולה להוביל לפגיעה ברקמות העדינות בגרון היהודי — האירופי, כמובן. בערבית היתה, בנוסף לכל הצרות, גם סכנה בריאותית.

מרחב נקי מערבית

"פאודה" אינה עוד סדרה על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. היא סדרה על מסתערבים. לאלה שמור מקום של כבוד בחברה הישראלית: מימי הפלמ"ח ועד ימינו, היהודי המתחזה לערבי — החי בקרבו ומצליח "לסדר אותו", לשכנע אותו שהוא עצמו ערבי אמיתי — מעורר עניין וריגוש. בעבר היו אלה המור"קים על עלילות המחלקה הערבית בכפרים, היום אלה הסתננויותיו ההירואיות של צבי יחזקאלי אל קני דאעש באירופה. הסוציולוג גיל אייל ראה במסתערבים בני כלאיים מובהקים, שלכאורה מדגימים מצב שבו היהודי הופך לערבי ומממש את הסכנה שבמזרח; אך בפועל הם חקיינים, שיכולים ברגע אחד להסיר את התחפושת ולחזור להיות יהודים נורמליים, ברגע שרק ירצו, ולכן הם לא מאיימים על הסדר החברתי והפוליטי. בהיותם כאלה, המסתערבים מאפשרים — כך לפי אייל — לחדד את ההפרדה בין היהודים לבין הערבים. הם ניצבים בקו הגבול ומרחיקים אותו מאיתנו, הצופים בהם, ובכך מסייעים ביצירת מרחב בטוח, נקי מערבית ונקי מערבים.

יש סמליות עצומה, אפוא, בכך שעד שסוף־סוף מתקיים דיון, רעיל ככל שיהיה, על נוכחות השפה הערבית במרחב הציבורי, הוא נסוב סביב שלט פרסומת לסדרת טלוויזיה על מסתערבים (ואין זה משנה אם הסדרה זוכה לשבחים על הצגה מאוזנת, יחסית, של הסכסוך הישראלי־פלסטיני). המהלך הציני של המפרסמים הצליח. אחרי הכל, גם שורות אלה מלבות את הבאזז סביב העונה החדשה של "פאודה". השימוש בערבית לצורכי הפחדה ימשיך למשול בשיח הציבורי בישראל כל עוד זו תישאר בגדר שפת אויב זרה וסכנה לזהות היהודית.

ערבית היא שפת המרחב שבו אנו חיים. טיפשי לברוח ממנה, ופחדני לצרוך אותה רק דרך סיפורי גבורה של מי שמתחזים לדובריה. על היהודים אזרחי ישראל להכיר את הערבית לא כשפה מסתורית, מאגית ומסוכנת, אלא כשפה שהיא חלק בלתי נפרד מהיום־יום שלהם, שלא לומר מזהותם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true