בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רק עוד שפריץ אחד של הסוואה

הבושם שבו אנחנו בוחרים מגדיר לא רק אותנו אלא גם את התקופה שבה אנו חיים. ולמזלנו, אנחנו כבר לא חיים בתקופה כל כך מסריחה

תגובות
בושם שאנל מספר חמש
Evgeny Biyatov / Sputnik

לאמא (פלומה פיקאסו לנצח)

מעשה בדייג עני ותם, שהיה יוצא אל הים וחוזר ברשת ריקה. יום אחד, כאשר טייל עם רעייתו על החוף, מצאו השניים אוצר. ככל האוצרות האמיתיים, המגלים את ערכם רק בפני הראויים לכך, התחפש האוצר לגוש צהוב ומסריח. רעייתו של הדייג סירבה להכניס אותו הביתה, אבל כאשר שב הדייג לחוף כעבור שבועיים ומצא כי המאסה המצחינה עודנה שם, גברה עליו סקרנותו, כמו גם העובדה שלא היה מלווה באשתו, והוא אסף אותה ושלח אותה למעבדה.

הבדיקה העלתה כי מדובר באחד החומרים המסתוריים בטבע, הענבר האפור, וכי הודות לה זכה הדייג ב–186 אלף פאונד. מאז שגילה הדייג האוסטרלי ליאון רייט את האוצר שלו ב–2006, הספיק ילד בריטי להתעשר ב–2012, כשמצא על חוף הים בברנמות' גוש בשווי 40 אלף פאונד; מובטל מלנקשייר חייב לכלבה שלו את מציאתו של גוש אחר, שני קילוגרמים וחצי משקלו; וב–2016 מצא זוג נוסף חתיכה ש"היה לה ריח נורא, כמו הכלאה בין דיונון לצואת פרות", ששוויה נאמד בכמעט 50 אלף פאונד.

הענבר האפור, המשמש מאז העת העתיקה ועד היום בתעשיית הקטורת והבשמים, בעיקר במזרח, ולוקט זה עשרות אלפי שנים מחופים כמו אלו שבהם מצאו בני המזל שלנו את אוצרותיהם, עשוי להיות בהחלט המקור לאגדת הדייג ודג הזהב, בהתחשב בנדירותו ובערכו הרב. אך בעוד הדג מסריח מהראש, הראשתן, אותו לווייתן עצום שהוא המקור האמיתי של הענבר האפור, מבאיש ממקומות אחרים לגמרי. ריחו של החומר שהוא מייצר "חריף כל כך עד שמרבים להשתמש בו בעשיית... נרות יקרים, אבקות שיער ומשחות יקרות", כותב הרמן מלוויל ב"מובי דיק". "מי יעלה איפה בדעתו שגבירות ואדונים מעודנים כל כך יתענגו על תמצית המצויה בקרביו המאוסים של לווייתן חולה!" (תרגום: אהרון אמיר).

הפרשת הלווייתנים הזאת ניחנה, בשלבי היווצרותה הראשונים, בצבע "שחור כזפת, והוא בעל מרקם גמיש ודביק כשל חומר רטוב וריח חריף של דשן, שרוב האנשים מוצאים דוחה למדי", לפי תיאורה של אדריאן ביוסי, סוחרת ענבר אפור מניו זילנד. בצורתו הטרייה הגוש הזה חסר ערך לחלוטין, מלבד עבור הלווייתן עצמו, שכנראה נעזר בו כדי לעכל דיונונים. אחרי שהוא נפטר ממנו, ולא מהדלת הקדמית כפי שהאמינו בעבר, אלא מהאחורית, כפי שסוברים היום, החרצף משייט לו על גלי הים במשך 20 או 30 שנה, הולך ומתגבש, מתכסה שכבת מלח ומינרלים ועובר שלל תהליכים כימיים מרגשים, עד שהוא מוצא עצמו כלוא בבקבוק "אקווה די ג'יו" שקיבלתם במתנה מהחותנת.

קן ווילמן וכלבתו, מאדג', עם גוש הענבר שאיתרו על שפת הים באנגליה
NIGEL SLATER / AFP

אך בעוד מוצאו של הענבר האפור התגלה לאשורו רק במאה ה–19, לסוחרי המושק ולמשתמשיו לא היו מעולם אשליות באשר למקום שממנו הוא מגיע. החומר, שמשמעות שמו היא "אשך" בסנסקריט, היה מוכר כבר לחכמי התלמוד, שידעו עליו מספיק כדי לפסוק שמברכים עליו "בורא מיני בשמים", ולא "בורא עצי בשמים", מכיוון ש"מין חיה הוא".

המושק הופק מאז קדמת דנא מבלוטה זעירה הממוקמת סמוך לאיברי הרבייה של איל הררי, בן למשפחה קטנה ומשונה של מכפילי פרסה חסרי קרניים, המתהדרים לחלופין בניבי ערפד חמודים. הנוזל החום שמפיק הזכר בתקופת הייחום ונועד למשוך אליו איילות־ערפד ענוגות נושא עמו ניחוח מובהק של, ובכן, אשכי איילים, ועליו לעבור דילול באלכוהול כדי לרכוש את הארומה האופיינית והמפתה של "אולד ספייס", למשל.

אך אליה וקוץ בה. יש צורך בכ–40 איילים כדי לזקק גרם אחד של נוזל־ייחום שכזה, ויצרני הבושם חיפשו נואשות אחר חלופות, כדי להשביע את יצריהם של חליפי בגדד, בין השאר, שאהבו לרחוץ בו. למזלו של איל המושק, התגלה כי את התרכובת הזאת מייצרים גם עכבר המושק, צב המושק של דרום אמריקה, ברווז המושק האוסטרלי, כבש המושק הארקטי ואפילו חיפושית המושק ממשפחת היקרוניתיים. למזלם של כל המינים שנזכרו לעיל ושל טבעונים חובבי בישום, נמצאה דרך לסנתז באופן מלאכותי את הניחוח הנשגב שהם מדיפים, וכיום הם מורשים לשמור את מחזור החרמנות שלהם לעצמם.

מזלו של הסיבט, יצור דמוי חתול ממשפחת הגחניים, שפר עליו פחות. לא רק שמפולי קפה שעוברים דרך מערכת העיכול שלו מייצרים את הקפה היקר ביותר בעולם, אלא שהוא גם מפיק מבלוטותיו זבד ניחוחי דמוי מושק, שאותו "חולבים" מגדליו. בשנות ה–70 של המאה הקודמת יצאה קריאה להפסיק את השימוש בהפרשותיו של חתול הזבד, ומשלחת יצאה להרי אתיופיה כדי לבחון את התנאים שבהם מוחזקות החיות. אף על פי שאחד החוקרים חזר מהדרך אל החתולים ודיווח כי "התנאים אולי לא אידיאליים, אבל הם חיים טוב כמו האנשים", מי שהכירו את התנאים האנושיים באזור לא התרשמו, והשימוש בזבד הסיבט ה"אורגני" נאסר, לזוועתם של חובבי שאנל 5. כפי שחושף סרטו התיעודי של סטפן בנהאמו, "הקרב על מס' 5", אכזריות כלפי בעלי חיים לא היתה החלק המסריח היחיד בסיפורו של אחד הבשמים הידועים ביותר בעולם והפיג'מה האהובה על מרילין מונרו. קוקו שאנל השתמשה בחוקי הגזע שהכיר לה מאהבה הנאצי כדי לדחוק את רגליהם של שני שותפיה היהודים ולנשל אותם מחלקם בהכנסות מהבושם המצליח, שהרי לכסף אין ריח וידוע שליהודים יש אפים גדולים גם כך.

משהו פה מסריח

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה נתקלו מרכיבי בושם "חייתיים" בהתנגדות. בספרו, "The Foul And The Fragrant" פורש ההיסטוריון אלן קורבין ניתוח היסטורי־סוציולוגי־חושני ומעמיק של הנפש הצרפתית, ונדרש, בין השאר, לירידת קרנו של תו הריח החייתי בסופה של המאה ה–18. זו היתה תקופה קשה לאף האנושי. "האיכר הסריח כמו הכומר, השוליה כאשת בעל הבית, כל האצולה הסריחה, הסריח אפילו המלך עצמו, הסריח כמו חיית טרף, והמלכה כמו עז זקנה", מבהיר פטריק זיסקינד, מחברו של "הבושם" (מגרמנית: ניצה בן ארי). ריחם של המלך והמלכה לא היה מקרי. האופנה, שהכתיבה שימוש נרחב בניחוחות סיבט ומושק, ושבעקבותיה הדיפו חדריה של מארי אנטואנט ריח אחורי איילים אפילו 40 שנה אחרי שקופד ראשה, השתנתה.

"מאחר שחושינו הפכו מעודנים יותר", כפי שהצהירה האנציקלופדיה הגדולה המהוללת ב–1765, "כפפות מבושמות במושק כבר אינן מקובלות". הסקסולוג הבלוק אליס טען כי עד אותה עת, "נשים לא עשו שימוש בבושם כדי להסתיר את ריחן הטבעי, אלא כדי להדגיש אותו". אבל "מאותו רגע בזמן ואילך" כותב קורבין, "גברים ונשים מערביים ישאפו, במידה הולכת וגוברת של מיומנות, להסתיר את ריחות הגוף". לשינוי זה אחראית לא רק הרגישות החדשה שהביא עמו עידן הנאורות, שביקש לכבוש בעזרת כוחו של השכל את אימפריית החושים, אלא גם השיפור ההדרגתי בהיגיינה הציבורית והתקדמות בתחומי הרפואה והמדע.

מרילין מונרו עם בקבוק של "שאנל 5" בניו יורק, 1955
Ed Feingersh/Michael Ochs Archi

לאורך רוב התרבות האנושית, השימוש בבושם היה חלק ממערכת רחבה יותר של התייחסות הוליסטית, שכרכה אותו יחד עם סמי המרפא והקודש. רוקחת הבשמים הראשונה שתועדה, אשה בשם טאפוטי, שהונצחה בכתב יתדות בסביבות שנת 1200 לפני הספירה בבבל, היתה כוהנת וכימאית שלפי הכתוב זיקקה תמציות שהכילו פרחים, שמן, גומא, מור וצרי. תמציות אלה היו עשויות לסייע בטקסי טהרה דתיים — לפי ספר שמות, כלי הקודש נמשחו בשמן המור, שהיווה את אחד ממרכיבי הקטורת ואף העניק להר המוריה את שמו, והוא נחשב כמתנה יקרה דיה להעניקה למשיח האל, ישוע התינוק, עם לידתו. ייתכן שנעזרו בהן למטרות רפואיות, כפי ששימש צרי הגלעד, שיש המזהים אותו עם שמן האפרסמון העלום, שסודות הכנתו אבדו בערפילי הזמן. למצרים הקדמונים היה אל בושם, נפרטם, שסמלו היה שושנת המים הכחולה ושנעזר בתכונותיו הפסיכואקטיביות הידועות של הפרח למטרות רפואיות ובידוריות כאחד.

התשוקה לחומרי ניחוח אקזוטיים — לפולחן, למרפא ולתמרוקים — היתה מקור עושרם של סוחרי דרך הבשמים העתיקה, שטענו את גמליהם בין השאר בלבונה, נטף, ציפורן, חלבנה, מור, קציעה, נרד, קושט, קילופה, קינמון וכרכום, 11 סממני הקטורת. הפומנדרים, אותם מכלי בושם חלולים ומגולפים של ימי הביניים, כבר הגדילו לעשות והכילו לעתים לא פחות מ–19 מרכיבים, בחמש צורות הכנה שונות שכללו המסה, שריפה, זיקוק ועוד. לכל אלכימאי שכיבד את עצמו, מנוסטרדמוס ועד פאראצלסוס, היתה נוסחה משלו, ולתכולת הפומנדר ייחסו כוחות להרחיק הן מרעין בישין והן את המגפה בה' הידיעה, הדבר השחור. אבל היו מי שהשתמשו בה כדי להרחיק מעצמם גם זוועות אחרות, כמו אותו בחור גנדרן שעליו מדווח הנרי פרסי למלך אנגליה ב"הנרי הרביעי" של שייקספיר, שכולו "מדיף פרפום. ובין הבוהן והאצבע החזיק קופסה של בושם שהצמיד לאף ואז הרחיק... וכשהחיילים נשאו גופות של הנופלים", תהה "איך שמים גווייה כל כך בלתי־אסתטית בין אצילותו לבין הרוח" (תרגום: דורי פרנס)

לגסיסה ניחוח משלה

הבושם שבו אנחנו בוחרים מגדיר לא רק אותנו אלא גם את התקופה שבה אנו חיים. ג'וש אייזנברג, מייסדו של בית בישום פריזאי יוקרתי, טוען כי ניחוח הוא "השתקפותה של חברה מסוימת ברגע מסוים בזמן. פצ'ולי הוא סממן של נשיות ומייצג את שחרור האשה של הסבנטיז, תקווה, אופטימיות, חופש ותחושת אחווה חדשה. הריחות המלוחים־נקיים של הניינטיז מעבירים תשוקה להיפטר מההפרזות שאיפיינו את הדורות הקודמים, לטהר את העולם". נשמת אפו של כל רוקח בשמים היא לייצר את הניחוח המגדיר הזה, זה ש"אינו דומה לשום בושם אחר שנודע לפניו. אין הוא ניחוח לשפר את ריחם של דברים, אין הוא שייך לעולם התמרוקים. הוא דבר חדש בתכלית שיש בכוחו לברוא עולם שלם, עולם קסום ועשיר..." ("הבושם", פטריק זיסקינד). הקישור שעושה זיסקינד בספרו — שגיבורו הוא רוקח בשמים ורוצח סדרתי — בין הניחוח למוות, אינו מקרי. לגסיסה ניחוח משלה, כפי שגילו מי שעקבו אחר אוסקר, חתול בית חולים שהצליח, עד כה, לנבא בדיוק את מותם של 50 חולים. אינדול, תוצר לוואי של טריפטופן, חומצת האמינו הנדירה ביותר, נוצר בעקבות תהליכי תסיסה במעיים, והוא מרכיב בחומרים הגורמים לריחה הזוועתי של באשת הפה, וגם בתעשיית הבשמים, כי לעתים ריחו המתקתק של הריקבון הוא ריחה המתוק של ההצלחה.

חוש הריח נותר אחד המסתוריים שבחושינו. הוא יכול לנבא באיזה בני זוג נבחר או אם אנחנו תורמי איברים מתאימים. הוא מכונת זמן יעילה, שמסתפקת בצל צלו של ניחוח נפטלין כדי לשלוח אותנו עשורים לאחור אל הסוודר של סבא, או בקמצוץ של בהרט ושמן להברקת רהיטים כדי לשגר אותנו אל הסלון של הדודה האהובה עלינו. ריח הילדות, "ריח דבק ואורן" של לאה גולדברג, או ריחה של עוגיית המדלן של פרוסט — כל אלה נצרבים בזיכרוננו וקמים ומתייצבים לנגד העיניים דרך האף. לכן אלו שמתאהבים בניחוח בושם מסוים ודבקים בו לאורך כל חייהם, חשים כאילו מרכיב מהותי מזהותם אבד אם מפסיקים לייצר את חתימת הניחוח "שלהם" או משנים את הרכבה. בראיון ל"דה מרקר" ב–2015 אמר הנוירולוג ד"ר לביא סקונדו כי "אנחנו יודעים שהריח משפיע על כל היבט בחיים, החל ממה נעדיף לאכול וכלה בעם מי נרצה לעשות סקס", אך גם הודה כי "חוש הריח היה ונשאר אחד החושים הכי חשובים שאנחנו עוד לא יודעים עליו מספיק".

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בוחנים בקבוק בושם בתערוכה בהאנובר ב-2015
בלומברג

החוטם שלנו הוא יבשת לא נודעת, אותה מבקשים יצרני הבושם לכבוש, להחליף את הניחוח הטבעי שלנו בריחם המסונתז של איילים וחתולים, בתמציות תבלינים, שורשים ועשבים, כדי להעלות בזיכרוננו "פרחים רטובים מטל בבוקר אביבי" כפי שמצהיר בית האופנה דיור בתיאור הבושם האייקוני שלו, "ז'אדור". הריח אמור לגרום לנו לחוש "יפה, חושני, זוהר, עשיר ואלגנטי", ואכן, על מי שמבקשים להתיז על עצמם "תווים של סחלב, סיגלית, שזיף, ברגמוט, מלון, אפרסק, אגס, שושן, וניל וארז" ממהדורת היומולדת של הבושם, להיות לפחות עשירים. כשהוא נתון בבקבוק מזכוכית "באקארה" בעבודת יד ומעוטר בזהב, זהו הבושם היקר ביותר בעולם. 70 בקבוקים בלבד יוצרו ממנו, לציון 70 שנה למותג, ואחד מהם הוצג בחודש שעבר בתערוכה בתל אביב. מחיר פתיחה: 88 אלף שקל. המריח הוא המסריח, ובמקרה זה, מכסף.

הבקבוק היקר ביותר של הבושם החגיגי עוצב על ידי מעצבת הבית של תכשיטי דיור, ויקטואר דה קאסטאלן, שדימיינה את עצמה "מוצאת את הבקבוק חבוי בתוך רהיט בחצר המלכות של ורסאי, כמו אוצר נסתר". "אני רוצה לחשוב", התפייטה, "שאם היה נוצר במאה ה–18, כך היה נראה הבקבוק — בארוק, מושהה בזמן". קצו של סגנון הבארוק המעוטר בכבדות והראוותני הגיע בד בבד עם הדעיכה שחלה בביקוש לניחוחות המושק, שהוחלף בריחו המתכתי של נוזל החיים שזרם ברחובות פריז עם בוא המהפכה. יורשה, מייסד הקיסרות הראשונה של צרפת, העדיף את ה"או דה נטורל" על פני ה"או דה פרפום". במכתב ששלח לג'וזפין שלו משדה הקרב החמוץ מדם של מרנגו, הודיע לה נפוליאון כי הוא מגיע בעוד כמה ימים, ודרש: "Ne te lave pas!" — אל תתקלחי! 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו