בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האנשים שרצו להגיע רחוק יותר מכל אדם אחר

המין האנושי תמיד ניחן בדחף בלתי־נשלט לכיבוש. אך לצד החיילים צמאי הדם והמיסיונרים האדוקים, היו גם מי שיותר משביקשו לבזוז ולשעבד, שאפו לדעת ולחקור

9תגובות
איור של אלכנסדר פון הומבולדט במסעותיו לדרום אמריקה. ראה בכדור הארץ אורגניזם אחד, חי ונושם
Prisma / Universal Images Group

רק קול צווחותיהם הפולחות והאבלות של עופות הים מפר את דממתם החרבה של איי צ'ינצ'ה הצחיחים. שרידי המבנים שהותירו אחריהם תושביהם הקדומים, ששלטו פעם בצי אדיר של עשרות אלפי כלי שיט והתנגחו וסחרו עם אימפריית האינקה, מכוסים כיום בשכבה עבה של זמן, שיכחה וחרא. אבל לא סתם חרא — חרא ששווה זהב. הגואנו. הקורמורנים, הסולות והשקנאים שהפכו איים אלה למשכנם פוקדים את צוקי הגרניט הסלעיים זה מאות ואלפי שנים, מפקידים עליהם את לשלשותיהם ומכסים אותם בכ–10,000 טונות גואנו מדי שנה. אלו מצטברים לעתודות שעומקן, במקומות מסוימים באי, מגיע עד כ–50 מטר. זהו מכרה הדשן האורגני הגדול והאיכותי ביותר בעולם, והוא שינה את פניה של החקלאות המודרנית, את מאזן הכוחות הגיאו־פוליטי ואת חייהם של מאות אלפי עבדים סינים. הגואנו הפרואני המשובח היה אחראי גם למלחמה היחידה בדברי ימי העולם שצואה עמדה במרכזה, "מלחמת איי צ'ינצ'ה", שבעקבותיה הרפתה ספרד מאחיזתה באיים וכוכבה של משפחה יהודית אחת של סוחרי טקסטיל, שהקימה את "סינדיקט הגואנו", החל לדרוך. שנים מספר לאחר מכן עמד אחד מצאצאיה של משפחה אמידה זו, אלפרד דרייפוס, במוקדה של שערורייה פוליטית בצרפת, באשמת ריגול לטובת גרמניה, והביא את אמיל זולא לכתוב את גילוי הדעת הנודע "אני מאשים", שראה אור לאחרונה בהוצאת קמין־ברזילי לרגל 120 שנה לפרסומו.

אבל האשם בפופולריות העצומה של הגואנו במערב, ומי שהעניק לו הילה של מכובדות ואמינות, היה דווקא גרמני, שהביא אותו עמו כשחזר ממסע החקר שלו אל לבה של אמריקה הדרומית. שמו היה פרידריך וילהלם היינריך אלכסנדר פון הומבולדט. לדברי ג'ים סיקורד, פרופסור להיסטוריה ולפילוסופיה של המדע, הוא היה האיש האחרון שידע הכל, בעוד אבי האבולוציה, צ'רלס דרווין, שהומבולדט הלך לעולמו בשנה שבה ראה אור "מוצא המינים" שלו, הגדיר אותו כגדול המדענים־הנוסעים. ספר חדש על הרפתקאותיו מסמרות השיער ומסעירות הדם, "המצאת הטבע" של אנדראה וולף (הוצאת שוקן), שופך אור על חייו של חוקר הטבע הנשכח, שהלך באומץ למקומות שכף רגלו של אדם לא דרכה בהם. כל עוד האדם הזה הוא לבן, כמובן.

המין האנושי ניחן, משחר בריאתו, בדחף שאינו בר כיבוש לכבוש לעצמו שטחים חדשים. מההגירה האפריקאית הגדולה, לפני כ–70 אלף שנה, דרך מסעות הביזה וההתיישבות — הפינוי־בינוי של ימי קדם — שבוצעו על ידי אימפריות כמו זו של הרומאים, או תרבויות יורדות ים כמו זו של הוויקינגים, הדחף הזה נושא את האדם אל ארבע כנפות תבל. הוא זה שהביא אותו לבנות רפסודה כדי לחצות בעזרתה את ים סוף, לפני 50 אלף שנה; להשיק את הקאראק, התלת־תרנית האדירה, חוצת האוקיינוסים, שהוטבלה בשם "סנטה מריה" ושיחד עם אחיותיה, הניניה והפינטה, שימשה את כריסטופר קולומבוס במסעו לגילוי הודו; את הגליאון הצרה והגמישה, שנשאה את הקונקיסטדורים הספרדים האימתניים בחיפוש אחר אל דוראדו, עיר הזהב האגדית, ואת הפרייבטירים האליזבתניים הפרועים, וולטר ראלי ופרנסיס דרייק, אל צפון אמריקה; את ספינת הפחם שזכתה לשם "אנדוור" ושימשה את ג'יימס קוק במסעו לאוסטרליה; ואת הביגל, בארק משולשת־תרנים שבה הפליג צ'רלס דרווין בדרכו לגילוי מוצא האדם, אותו אחד שבקע מערש האנושות על גבי רפסודה רעועה. צאצאיו של אותו אדם עצמו שיגרו לחלל החיצון, בראשית החודש הזה, מכונית חשמלית מסוג רודסטאר, "רק בשביל הכיף" כפי שהצהיר מגלה הארצות של זמננו, אילון מאסק.

ג'יימס קוק
National Maritime Museum / Greenwich Hospital Collection

החלל נותר, כפי שחזה ג'ין רודנברי, יוצר "מסע בין כוכבים" באמצע שנות ה–60 של המאה ה–20, הסְפָר האחרון. הדרך אליו עברה במסעות התגלית הגדולים שנערכו החל מהמאה ה–15. הם אלו שהורישו לנו את הידיעה כיצד לנווט לפי הכוכבים ולבסוף, כיצד לנווט אל הכוכבים, שלימדו אותנו שכדור הארץ עגול, כפי שעלה ממסעו של פרדיננד מגלן, ואת מרחקו מהשמש, כפי שהסיקו האסטרונומים שהתלוו לספינתו של קוק במשלחתו הראשונה. מסעות אלה האיצו את קצב פיתוחם של מכשירי מדידה וכימות מדויקים, והניחו בידיו של המערב את הכלים להנהיג את האנושות מחוץ לספירה הכדורית שבה התפתחה. אבל הכלים הללו לא ניתנו מרצון. הטרה אינקוגניטה, אותה ארץ לא־נודעת, היתה מוכרת היטב לאלו שאיכלסו אותה ובנו בה לעתים ציוויליזציות מפוארות, עשירות ומתוחכמות, בזמן שהאדם הלבן עוד התגורר בבקתות בוץ. התרבויות המפותחות יותר ופחות שבהן נתקלו אנשי ה"מערב" בהגיעם אל הארצות ה"ברבריות" וה"פראיות" ששכנו מחוץ לגבולותיהם, נכנעו לבסוף לרובים, לחיידקים ולפלדה שהביאו עמם הפושטים מעבר לים, כפי שמתאר ג'ארד דיימונד במחקרו זוכה הפוליצר. המסעות הללו, בתחילתו של מה שנהוג להגדיר כ"עידן התגליות", נועדו להעשיר את קופת הכתר הארצי בזהב ובאבנים יקרות, בסחורות אקזוטיות כמו אגוזי מוסקט ותרמילי וניל, עגבניות ותפוחי אדמה ובחומרים ממכרים כמו טבק, סוכר וקפה. עם התפתחות הספנות נפתחה גם הדרך לביסוסן של התנחלויות בארצותיהם של הגויים אשר לא ידעו את האל האחד ובממלכות אשר בשמו לא קראו, ולהתנחלויות בלבבות, שניפחו את ארנקו של הכתר השמיימי.

לצד החיילים צמאי הדם, הסוחרים צמאי הממון והמיסיונרים האדוקים, היו גם מי שיותר משביקשו לכבוש, לשעבד ולנצל, ביקשו לדעת. להגיע רחוק יותר משהגיע כל אדם אחר. הם רצו לטפס על ההרים כי הם שם, לעקוב אחרי הנהרות עד למקורם. הנוסעים הללו היו אולי יורשיהם של ואסקו דה גאמה וקולומבוס, דרייק וראלי, אך יותר משפעלו בשירות הכתר, הצלב והזהב הם הונעו על ידי החיפוש אחר ידע טהור. העולם שאליו נולדו, לקראת המאה ה–18, היה נתון כבר מאות שנים בחיבוקו החונק של הקולוניאליזם, והם גדלו מוקפים בשפע שהביא לאירופה, הרחק מהסבל שגרם. נישאים על כנפיה של הרוח הרומנטית והערצתה למה שהוא פראי וחופשי, ועל גלי החרדה מכך שהזמן הולך ואוזל ובקרוב לא ייוותרו על פני הגלובוס פינות שעדיין לא נחקרו, הם נמלטו מהאספלט ומהערים המקומטות. הם ביקשו לגשר על הפער בין תחושת הקידמה האומניפוטנטית והעולם המסודר־מתמטית של הנאורות, ובין כל מה שעוד נותר להבין ולראות. הם לא רצו עוד לשבת תחת גפנם, תאנתם ועצי התפוח שלהם, ולפתור בכוח שכלם את חידות היקום, כפי שעשה ניוטון, אלא לגעת בעולם במו ידיהם — לאסוף כמה שניתן ממנו ולקטלג אותו ככל יכולתם. בין הג'נטלמנים ההרפתקנים הללו ניתן למנות את קפטן ג'יימס קוק, ששלושת מסעותיו שינו לנצח את השקפתה של אירופה על חציו השני של העולם והפגישו את האדם הלבן לראשונה עם בניה של אומת האיים של מגלי הארצות והנוסעים הגדולים — פולינזיה; את המזרחן ריצ'רד פרנסיס ברטון, מי שתרגומיו הציגו בפני הבריטים לראשונה את "לילות ערב" וה"קאמה סוטרה" ושחיפש לשווא את מקורות הנילוס הלבן; את ג'ון הנינג ספיק, שותפו של ברטון לתקופה, ומי שלבסוף מצא אותם, באגם ויקטוריה; את הנרי מורטון סטנלי, שהוכיח את תקפותו של הגילוי ואיתר את חוקר הארצות הסקוטי האבוד דיוויד ליווינגסטון; ואת צ'רלס דרווין, שביקר באמריקה הדרומית, בטהיטי, באיי גלאפגוס ובניו זילנד, ואף חצה את האנדים, מסעות שבלעדיהם ספק אם היה חוצה את הרוביקון המדעי־פילוסופי שהפיק את תורתו.

לשלשת מוסרית

לאלכסנדר פון הומבולדט נודעה השפעה רבה על דרווין. לא רק על החלטתו שלא להיות מדען־כורסה, אלא גם על מסקנותיו הסופיות בדבר התפתחותה של החיה האנושית. מסעותיו ומחקריו, שתרמו להתפתחותם של כמעט כל המדעים שהיו ידועים בתקופתו, מפיזיקה לכלכלה, מכימיה לדמוגרפיה ומבוטניקה לאסטרונומיה, גיבשו בפון הומבולדט הכרה אוניברסליסטית ותפיסה שוויונית עמוקה לא רק בדבר היותם של כל בני האדם חברים במשפחה אחת, אלא גם בהיותו של כדור הארץ אורגניזם אחד, חי ונושם. גישה זו הפכה אותו למועמד מוביל לתפקיד הקדוש הפטרון של האקולוגיה המודרנית, והדריכה גם את המעורבות הפוליטית שלו, בין אם בימי המהפכה הצרפתית, שבה היה תומך נלהב, ובין אם בידידותו עם סימון בוליבר, המשחרר הגדול של דרום אמריקה.

קורמורן גוואנאי, המצטיין בהפצת גואנו
INTERFOTO / Alamy

אבל החיפוש אחר ידע טהור יכול להוביל לתוצאות טמאות. פרנסיסקו הרננדס דה קורדובה, האירופאי הראשון שדרך על חולותיה של וראקרוס שבמפרץ מקסיקו, לא צפה את הטבח שיבצע שנתיים לאחר מכן הרנאן קורטס באצטקים, ואפילו אם חשד בסבירותו לא יכול היה לשער את השמות שיחוללו נגיפי האבעבועות באוכולוסייתם המבודדת. ג'יימס קוק הורה, במסעו השלישי, לשרוף את בתיהם של ילידי טהיטי שנתפסו בגניבה ולקצוץ את אוזניהם, ולהנרי מורטון סטנלי היתה יד בביסוס שלטונו השטני של המלך לאופולד מבלגיה על קונגו. אלכסנדר פון הומבולדט האמין שבקידום השימוש האירופי בגואנו, הוא מאפשר לממלכות היבשת לאושש קרקעות חקלאיות שהידלדלו ולהאכיל את הרעבים. בניגוד לקיסרי האינקה ולבני הצ'ינצ'ה, שהגנו בחירוף נפש על העופות שיצרו אותו, עד שפסקו גזר דין מוות למי שפגע בהם, מבחינת האירופאים, ומאוחר יותר האמריקאים, זה היה בסך הכל עוד משאב. משהו שניתן לשאוב, לכרות, לאסוף ולקחת. כשהנשיא ג'יימס ביוקנן אישרר ב–1858 את חוק איי הגואנו, שהתיר לאזרחים אמריקאים לתפוס ולאחוז בכל אי מחורבן שירצו, כל עוד אינו בבעלותה של ממשלה אחרת, הוא לא התייחס לשימוש בן אלפי השנים שעשו בני המקום באיים, כנקודות עגינה והצטיידות או כאתרי דייג. גם מרידות עבדים, כאלה שהתרחשו באי נבאסה ב–1889, לא עצרו את הלשלשת המוסרית הכוללת. את זו הפסיקו הידלדלות עתודות הגואנו מחד גיסא, ומאידך גיסא פיתוחם של דשנים כימיים, עוד תולדה של חיפוש אחר ידע טהור שהוביל, ביותר ממקרה אחד, לייצורן של פצצות.

הפצצות שנחתו ב–1942 לחופי אחד מאיי הגואנו האמריקאיים, אטול מבודד שהופשט ממרבצי צואת הציפורים שלו שנים קודם לכן, היו מתקדמות הרבה יותר. קרב מידוויי, שניטש בו, הטה את גאות המלחמה לטובתה של ארצות הברית ובישר את ראשית תבוסתה של האימפריה היפנית. קִצה של מלחמת העולם השנייה בישר את סופו של הקולוניאליזם הישן והטוב, ומושבות משועבדות זכו בעצמאותן. אבל הטבע מתעב ריק, והעולם היה בשל לחלוקה חדשה של קווי הכוח וההשפעה ולמעגלים חדשים של ניצול שהוכיחו, שוב, שאנחנו יכולים להיות חרא של בני אדם. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו