טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלוש דרכים אפשריות ליציאה ממלכוד 67

כיצד ניתן לצמצם את ממדי השליטה הצבאית על הפלסטינים באופן שלא יסכן את ביטחונם של הישראלים? שנה אחרי פרסום ספרו "מלכוד 67", מציע מיכה גודמן כמה תפניות מחשבתיות שעשויות לסלול את הדרך לשינוי

155תגובות
גדר ההפרדה בסמוך למחנה הפליטים שועפט
AHMAD GHARABLI / AFP

אחרי מלחמת ששת הימים רווחה התחושה שההיסטוריה היהודית עומדת להשתנות. רמת הגולן לפתע היתה בידיים ישראליות, וכך גם שטחי יהודה ושומרון וחצי האי סיני. שלושת המרחבים הללו היו נכסים טריטוריאליים של סוריה, ירדן ומצרים, והן רצו אותם בחזרה. רבים האמינו שהרצון שלהן הוא ההזדמנות שלנו. לראשונה יש לנו קלפי מיקוח אמיתיים ומוצקים. אם נתנהל בחוכמה, נוכל להמיר אותם בהסדר שלום. החלום המתוק היה שהניצחון שלנו במלחמה עשוי להיות גם ניצחון על המלחמה.

הסכם השלום, כך האמינו, ישנה לא רק את הגורל הישראלי אלא גם את הגורל היהודי. ישראל תפסיק להיות מדינת מבצר מבודדת מסביבתה ותתחיל להיות חלק אורגני מהמזרח התיכון. כשנשתלב במרחב המזרח־תיכוני באופן מלא, כך האמינו, אז גם באירופה ובמערב כולו יקבלו אותנו באופן מלא. 1,900 שנים של תחושת זרות יהודית יסתיימו, וסוף סוף יהיו היהודים חלק ממשפחת העמים.

אבל היתה גם דרך אחרת לקטוף את פירות הניצחון. במקום למסור את השטחים — ליישב אותם. רבים האמינו שדווקא זו תהיה הפעולה שתשנה מן היסוד את ההיסטוריה היהודית. לפי התפיסה הזאת, חוויית הניכור האמיתית שחוו היהודים בגלות לא היתה מהעולם אלא מעצמם. כשעם לא חי בארצו הוא גם לא מחובר לעצמו. כשההווה של העם לא מתרחש במרחב שבו התרחש העבר שלו, נוצר קרע בתוך נפשו הלאומית. הזיכרונות המכוננים של העם היהודי התרחשו בשכם, חברון, ירושלים ובית לחם, והניצחון במלחמה מאפשר את השיבה אל המולדת המקראית. כך ייווצר גשר חי בין העבר ובין ההווה, והנפש הפצועה והקרועה של העם היהודי תתחיל להבריא. לא מדובר רק בשיבה אל העבר. הבראת האומה, כך האמינו, גם תבריא את העתיד. על פי החלום הנגדי — ההתיישבות באדמה הקדומה תדחף את ההיסטוריה לקראת הגאולה העתידית.

המחלוקת בין החלומות היתה גדולה, אבל הסתתרה מאחוריה הסכמה. שתי קבוצות החולמים האמינו שמינוף נכון של הישגי המלחמה ישנה את ההיסטוריה היהודית. והיה להן גם מכנה משותף נוסף: שתיהן טעו. שני הצדדים האמינו שההיסטוריה צועדת באופן הכרחי לקראת מימוש החזון שלהם, כל צד וחזונו, אבל במרוצת השנים החזונות הללו דווקא נחלשו. במרוצת הזמן יותר ויותר ישראלים התנערו משתי האידיאולוגיות והתפכחו משני החלומות.

איך זה קרה? ובכן, השמאל הישראלי השתנה. רובו הגדול הפסיק לדבר על שלום והפסיק להאמין שהסדר מדיני — שירפא את המזרח התיכון — ממתין מעבר לפינה. גם הימין השתנה. רובו הגדול כבר לא מאמין שהתיישבות בשטחים, שמגשימה את נבואות העבר, מקרבת את גאולת העתיד. מאז האינתיפאדה השנייה, השמאל מדבר פחות על שלום ויותר על נזקי הכיבוש, ואילו מאז ההתנתקות הימין מדבר פחות על גאולה ויותר על ביטחון.

ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק
עופר וקנין

וביתר פירוט: על פי העמדה הרווחת בשמאל כיום, אם ישראל תישאר בשטחים ותמשיך לשלוט באופן צבאי על אוכלוסייה אזרחית פלסטינית, יקרו לה שלושה דברים: היא תתפורר מוסרית; היא תבודד דיפלומטית; ומעל הכול, היא תובס דמוגרפית. רוב הדמוגרפים סבורים שהולך ומתקרב היום שבו היהודים יפסיקו להיות רוב במרחבים שבהם מדינת ישראל שולטת. ביום שהיהודים יהפכו למיעוט בארצם, היא תחדל להיות ארצם. בימין נוטים להתמודד עם הטיעון הדמוגרפי על ידי הכחשתו. הם מצביעים על דמוגרפים אלטרנטיביים, שסבורים שהרוב היהודי איננו בסכנה. אבל גם אם הם צודקים, והפלסטינים יהיו "רק" 40% מתושבי המדינה, קשה יהיה להגדיר אותה כמדינת הלאום של העם היהודי. משמעות הדבר היא שהרצון להיאחז בארץ ישראל מאיים על הגדרתה של מדינת ישראל. פרדוקסלית, השאיפה לשליטה על האדמה המקראית לא תעמיק את האופי היהודי של המדינה — היא עשויה לבטל אותה. יש להודות שלטיעון הזה יש עוצמה רבה.

מן הצד האחר, הטיעון הביטחוני של הימין עבר עדכון ושדרוג בשנים האחרונות. בעבר היה מקובל לומר שתקומתה של מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון תסכן את מדינת ישראל. דובר על כך שהיא עשויה לכרות בריתות צבאיות, להתחזק צבאית ואז במתקפת פתע לפלוש לישראל, שמכווצת בגבולות שאינם בני הגנה, ולהכריע אותה. זהו טיעון מיושן, שמבוסס על תרחיש אימה שרבים מסכימים שאיננו רלוונטי עוד. אך כיום יש לימין טיעון רלוונטי הרבה יותר. מאז פרוץ "אביב העמים הערבי", המזרח התיכון עובר טלטלה. היה מי שדימה את הטלטלה הזאת לרעידת אדמה עוצמתית שבה כל מבנה שאיננו חזק ויציב מתמוטט. כשהאדמה רועדת במזרח התיכון, כל המדינות שאינן יציבות מתמוטטות זו אחרי זו. הנרי קיסינג'ר שאל לא מכבר את השאלה המתבקשת: אם מדינות בעלות מסורת פוליטית ארוכה כדוגמת סוריה, לוב ועיראק התמוטטו, האם פלסטין החדשה והחלשה תחזיק מעמד? ומה יקרה אם היא לא תחזיק מעמד? הנה תרחיש מבהיל: אם הכוחות הרדיקליים של המזרח התיכון ייכנסו אל הוואקום שפלסטין החלשה תייצר, ישראל עלולה למצוא את עצמה כשהכאוס המזרח־תיכוני נמצא בפאתי תל אביב, חמש דקות מכפר סבא. במילים אחרות: אם הטיעון המיושן של הימין היה שפלסטין חזקה מדי עלולה לאיים עלינו, כיום הטיעון המשודרג של הימין הוא שפלסטין חלשה מדי עלולה לאיים עלינו. יש להודות שלטיעון הזה יש עוצמה רבה.

הימין השתנה והשמאל השתנה. הימין, ברובו, כבר לא מאמין שיישוב השטחים ירפא את ההיסטוריה היהודית; השמאל, ברובו, כבר לא מאמין שמסירת השטחים תבריא את המזרח התיכון. מרתק לראות כיצד הימין והשמאל הם תמונת ראי זה של זה: הימין כבר לא מאמין שיישוב השטחים יביא גאולה, אלא שנסיגה מהם תביא אסון; השמאל כבר לא מאמין שנסיגה מהשטחים תביא גאולה, אלא שהישארות בהם תביא אסון. הימין והשמאל עברו תהליך דומה. שניהם עברו מתקוות לחרדות.

החדשות הטובות

עבור השיח הפוליטי הישראלי, דווקא במעבר מחלומות לפחדים טמונה בשורה מעניינת. בין חלומות פוליטיים יש משחק סכום אפס. בין חלום "שלום בארץ" לחלום "שלמות הארץ" אין דרך אמצע ואין מקום לפשרה. לכל מחנה היתה בעלות על חלום אחד, ששלל את החלום האחר. הדינמיקה הזאת אינה מתקיימת בין חרדות. כל מי שמכיר מקרוב חרדות, יודע שאין להן בעיה להצטבר. מי שמפחד מגבהים יכול בקלות להוסיף לחבילת הפחדים שלו גם פחד מעכבישים או ממקומות סגורים. זה בדיוק מה שקרה בשיח הפוליטי הישראלי. רבים מהישראלים אספו אל תודעתם ואל נפשם את הפחד של הימין ואת הפחד של השמאל בעת ובעונה אחת. למעשה, רוב הישראלים השתכנעו במידה כזאת או אחרת מהטיעון ההישרדותי של הימין — נסיגה מהשטחים מסוכנת גיאוגרפית — ובמקביל מהטיעון ההישרדותי של השמאל, שלפיו הישארות בשטחים מסוכנת דמוגרפית. לראשונה נוצר מרחב פוליטי ישראלי חדש, שאיננו נמצא בין הימין לשמאל, אלא נמצא גם בימין וגם בשמאל. זו תפנית גדולה ולא מדוברת: הזרם המרכזי של החברה הישראלית איבד את הוודאות שלו. ישראלים יהודים שחוששים שאם נישאר בשטחים נסכן את הרוב הלאומי, אבל שאם נצא מהם נסכן את הביטחון הלאומי, הם יהודים נבוכים.

על המבוכה הזאת ניסיתי להצביע בספרי "מלכוד 67". חלק מהתגובות היו זועמות. קוראים לא נבוכים הגיבו בכעס רב. "איך אתה מעז לטעון שהבעיה הדמוגרפית היא רצינית?" צעקו מימין. "אינך איש ביטחון, מנין נטלת לעצמך את הסמכות לייחס משקל לטיעון הביטחוני של הימין?" טען נגדי ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. המבוכה ששירטטתי הביכה קוראות וקוראים לא מעטים. רבים מימין ומשמאל דחו אותה. הם סלדו מהנטייה שלי לייצר סימטריה בין הטיעונים של הצדדים השונים בוויכוח. כיום, שנה אחרי שהספר יצא, אני חייב להודות שיש אמת בדבריהם. לא צריך לדבר על סימטריה, אבל בהחלט צריך להצביע על קיומה של מבוכה. אז הנה ניסוח מעודן יותר: יש משקל לטענה שאם נישאר בשטחים אנחנו מסכנים את היכולת שלנו להגדיר את עצמנו, ויש משקל לטענה שאם נצא מהשטחים אנחנו מסכנים את היכולת שלנו להגן על עצמנו. אך המבוכה מהתייחסות רצינית לשניהם לא מחייבת סימטריה. יש מי שמייחס משקל רב יותר לטיעון הביטחוני ויש מי שמייחס משקל רב יותר לטיעון הדמוגרפי. אבל כל מי שאינו מכחיש את אחד מהטיעונים הללו ומעניק משקל כלשהו לשניהם מצוי במבוכה פוליטית גדולה.

חיילים ישראלים במשטרת ג'נין, יוני 1967
אריה קנפר / לע"מ

כשכתבתי את הספר חשבתי שזהו תפקידו: להציץ אל הפילוסופיה שמאחורי הפוליטיקה, לשרטט בקצרה את קיצור תולדות הרעיונות הפוליטיים הישראליים, לנסח את החלומות הגדולים של הימין ושל השמאל, את ההתנפצות שלהם ואת לידתה של המבוכה החדשה. לא ניסיתי לכתוב ספר שמנתח את הסכסוך, אלא רק לנתח את השיחה שישראלים מנהלים על הסכסוך.

כשהספר יצא לאוויר העולם המתינה לי הפתעה. לצד התגובות הזועמות של הקוראים הלא נבוכים, נוצרה גם שאלה גדולה בקרבם של קוראים נבוכים. הם התעניינו פחות בשאלת ניתוח השיחה שמנהלים הישראלים בינם לבין עצמם, והתעניינו יותר בשאלת הדרך הנכונה לצאת מן המלכוד שלנו מול הפלסטינים.

פרדיגמת הצעדים הקטנים

המבוכה עשויה להיות הזדמנות, אך רק בתנאי שנשנה את צורת המחשבה שלנו. להלן שלוש התפניות המחשבתיות שעשויות לסייע לנו לחפש את המוצא מן המלכוד:

1. לחשוב כמו באמנות. דמיינו שתי סיטואציות: מישהו מחליט לצום ביום כיפור, אבל באמצע היום נשבר ושותה בקבוק מים קרים ואז חוזר לצום. מישהי אחרת, לעומתו, לא צמה בכלל, ואכלה לאורך היום שלוש ארוחות מלאות וטעימות. אין ספק שיש הבדל גדול בין החוויה שלו לחוויה שלה, אבל מבחינה הלכתית אין שום הבדל ביניהם. מבחינה הלכתית, או שאדם צם — או שהוא לא צם. דת מבוססת על דיכוטומיות. יש אסור ויש מותר, יש טמא ויש טהור, יש קודש ויש חול. אמנות, לעומת זאת, לא מבוססת על דיכוטומיות. אם מישהי אומרת לי שהשיר החדש של להקה כלשהי לא מעורר בה השראה, אני לרגע לא חושב שהיא חושבת שהשיר הוא דוחה. ייתכן שהיא חושבת שהוא שיר יפה, אבל שהוא לא מעורר בה השראה. ייתכן שהיא חושבת שזהו שיר סביר או בינוני. אם בזירה הדתית החלופה לקודש היא חול, באמנות החלופה ליפה איננה "מכוער". בדת יש דיכוטומיות, באמנות יש רצף. אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו חושבים על פוליטיקה כמו שאנחנו חושבים על דת, ולא כמו שאנחנו חושבים על אמנות. האם נוכל לשנות את תבנית המחשבה שלנו ולחשוב על פוליטיקה ללא דיכוטומיות? למשל, אם לא ניתן לסיים לחלוטין את השלטון הצבאי על הפלסטינים בלי ליטול סיכונים ביטחוניים קיומיים, אז האם ניתן לצמצם באופן דרמטי את השלטון הצבאי?

אני יודע שיש מבין הקוראות והקוראים כאלו שהמשפט האחרון צורם להם באוזניים. הם אומרים לעצמם: "מה זה צמצום הכיבוש? כיבוש זה כיבוש". ההתנגדות הזאת מזכירה את מי שאמר שפינוי היישוב עמונה הוא כמו פינוי ירושלים. פינוי זה פינוי. אלו דוגמאות להעתקת תבנית מחשבה דתית אל תוך החשיבה הפוליטית. עוד לא החלטנו כחברה אם להפריד בין פוליטיקה לדת, אבל נראה לי שלעת עתה, לכל הפחות, כדאי לא להפוך את הפוליטיקה לדת.

2. שחרור מדיכוטומיה כוזבת. השיח שלנו לכוד בתבנית הזאת: יש מי שחותר לסיום הסכסוך, ויש מי שקורא לניהול הסכסוך. נראה כאילו אלו הן שתי האפשריות היחידות. משמאל אומרים שלא ניתן להנציח את הסטטוס־קוו. לאורך זמן הוא יתפרק ויוביל אותנו לאסון, לכן לא ניתן לנהל את הסכסוך וצריך לשים לו סוף. מימין אומרים שלא ניתן לסיים את הסכסוך, אין פרטנר, ויותר מכך איך אפשר לדבר על הסדר קבע במזרח תיכון שבו יש הכול חוץ מקביעות. שני הצדדים צודקים: לא ניתן לסיים את הסכסוך, ואנחנו לא יכולים להנציח את המצב הקיים. אבל שניהם גם טועים: אלה אינן האפשרויות היחידות. זו דיכוטומיה כוזבת. העובדה שאין אפשרות לסיים את הסכסוך לא גוזרת עלינו פסיביות פוליטית. החלופה לסיום הסכסוך איננה ניהול הסכסוך. יש עוד אפשרות: צמצום הסכסוך.

דימוי מאיר עיניים מצוי בעולם הרפואי. יש מחלות קטלניות שאי אפשר לרפא, ועדיין יש משמעות רבה להתערבות רפואית. זו התערבות שלא מסלקת את המחלה אך מבטלת את הקטלניות שלה. מדובר בפעולה רפואית שהופכת מחלה ממאירה למחלה כרונית. גם אם אין בכוחה של מדינת ישראל לסיים את הסכסוך, אפשר לצמצם אותו לממדים שיבטיחו שהוא לא יסיים את מדינת ישראל.

3. פרידה כואבת מהחלומות שלנו. לא נוכל להמשיך ליישב את שטחי ארץ ישראל המקראיים וגם לא נוכל להגיע להסדר שיכונן מזרח תיכון חדש. פרידה מחלומות פוליטיים היא גם התבגרות פוליטית. זו השלמה עם חוסר השלמות של ההיסטוריה הישראלית.

ניקוי הפוליטיקה מתבנית המחשבה הדתית, פרידה מהדיכוטומיה הכוזבת ופרידה מהחלומות — שלוש התפניות המחשבתיות הללו עשויות לשחרר את השיחה שלנו ואת המחשבה שלנו. שלושתן יחד יכולות להצמיח את השאלה הבאה: מהן הפעולות שיכולות לצמצם באופן דרמטי את השלטון על הפלסטינים, בלי לסכן במקביל את הביטחון של הישראלים?

אהוד ברק בביקורת על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67" - דלג

ישנן פעולות כאלה, וכדאי מאוד שנתחיל לדון בהן. למדתי עליהן במסע שעשיתי לאורך כתיבת הספר, ובעיקר בפגישות שזכיתי לקיים בשנה שחלפה מאז פרסומו. אלה פעולות שלא מדברים עליהן יותר מדי בשיח הציבורי, אבל הן נמצאות במגירות של הדרג המקצועי. כמובן שלא אציג כאן פירוט של כל הפעולות שאפשר לבחון, אך אדגים ארבע מתוכן בתמציתיות רבה מאוד:

1. האוטונומיה הפלסטינית מחוררת. שטחי השלטון העצמי הפלסטיני אינם מחוברים זה לזה. האופי הלא־רציף של האוטונומיה הפלסטינית קוטע לתושביה את התנועה, מפרק את הלכידות ומייצר חיכוך יומיומי עם צה"ל. כדאי לדעת שבמגירות של הדרגים המקצועיים מונחת תוכנית לסלילת כביש שיחבר בין כל שטחי האוטונומיה הפלסטינית, ולא פחות חשוב — הכביש שייסלל עבור הפלסטינים גם יימסר לריבונות שלהם. האוטונומיה הפלסטינית עדיין לא תיהנה מרצף טריטוריאלי, אך תזכה לרצף תנועתי ריבוני.

2. להעביר חלקים משטחי C לרשות הפלסטינית, ובכך להרחיב את הריבונות של האוטונומיה הפלסטינית מסביב לערים ולכפרים הפלסטיניים.

3. להפסיק את התרחבות ההתיישבות היהודית מחוץ לגושים הגדולים.

4. לתקן את פרוטוקול פריז, שמשמעו הגדלת הסמכויות הכלכליות והביורוקרטיות של הרשות הפלסטינית והגברת העצמאות שלה.

את הפעולות הללו, ופעולות דומות נוספות, ניתן להתניע כבר מחר בבוקר. הן אינן תלויות בקיומו של הסכם. ומה יהיו תוצאות מהלכים מן הסוג הזה? מבחינת הביטחון של הישראלים, לא תהיה לכך השפעה רבה, שכן צה"ל נשאר במרחבים השונים והשב"כ נותר במקומו. מן הצד האחר, פעולות כאלו מצמצמות את התלות של הפלסטינים בישראל ומקטינות מאוד את חוויית ההשפלה שלהם מול ישראלים.

האם הפעולות הללו, ופעולות נוספות מסוגן, מסיימות את הסכסוך? ברור שלא, אבל הן עושות משהו אחר. הן מדגימות שניתן לצמצם את השלטון על הפלסטינים בלי לצמצם במקביל את הביטחון של הישראלים. כלומר: הן שוברות את מה שרבים סבורים שהוא משחק סכום אפס.

האם הן צעד לקראת הסדר נרחב יותר? מאוד ייתכן שכן, אבל לא ניתן לקבוע זאת בוודאות. האם הן משפרות את המצב הקיים? בוודאות. אם ניגש לשיח הפוליטי באמצעות קנה מידה חדש, ולא נמדוד רעיונות פוליטיים בהתאם לשאלה אם הם פותרים את הבעיה, ונשאל רק אם הם מצמצמים אותה, נוכל לבחון סדרה של רעיונות קטנים שההצטברות שלהם עשויה להיות בעלת השפעה שאיננה קטנה כלל.

מטבע הדברים תהיה מחלוקת על השאלה מהם בדיוק אותם הצעדים שכדאי לנקוט. אבל זה כל העניין — כדאי שגם על זה תתחיל להיות מחלוקת. השיח הציבורי נעול בדיכוטומיה, מתווכחים בעד ונגד התוכנית האחת והגואלת ומזניחים את השיחה על הפעולות הקטנות והמצטברות.

מקובל לחשוב שמבוכה מובילה לשיתוק, ואילו ודאות מובילה לפעולה. נראה לי שבהקשר שלנו המציאות הפוכה: דווקא ודאות אידיאולוגית הובילה אותנו לשיתוק, ואילו דווקא מבוכה באשר לחלומות הגדולים יכולה לשחרר אותנו לנקוט צעדים קטנים, כאלה שההצטברות שלהם תוביל אותנו ליציאה ממלכוד 67.

___________________

מיכה גודמן הוא מחבר הספרים "מלכוד 67", "הנאום האחרון של משה", "חלומו של הכוזרי" ו"סודותיו של מורה הנבוכים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות