בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהילד שהיית מאוהבת בו בבית ספר נהרג

אני רגילה לשמוע על אנשים מהשכונה שלי שנהרגו בתאונות אופנוע וטרקטורונים. אבל הפעם זה היה מישהו שהייתי מאוהבת בו בכיתה ד'

24תגובות
בחור רוכב על אופנוע באזור מדברי. מתוך הסרט "המאסטר", 2012
The Weinstein Company

סיבת המוות הנפוצה ביותר בשכבת הגיל שלי ובאזור שגדלתי בו היא תאונות טרקטורונים ואופנועים. אני מכירה שבעה אנשים שסיימו את החיים שלהם כך. זה התוכן של רוב השמועות שהגיעו אלי מאז שהתיכון הסתיים, ורק עכשיו הן מתחילות להתחלף באנשים שילדו תינוקות או כמעט התחתנו עם פליטי תוכניות ריאליטי. המוות הזה הוא לא קללה שצריך לפענח ולהסיר מעל האזור. הוא ברור כמעט לחלוטין. גדלנו במערב ראשון, אזור שתוכנן במעבדה כדי להיות ריאה פסטורלית. מאגר תמונות האילוסטרציה הגדול בישראל. זה, למשל, מה שקורה בשכונה שגדלתי בה ממש עכשיו: ילדה נושפת בפרח יבש, גולדן רטריבר מביא כדור לבעליו וזוג מתחבק בשקיעה עם כוסות יין. זו גם תמיד שקיעה. העניין הוא כזה: כשאת גדלה כל כך רחוק ממשהו, במקרה הזה מהעולם שלא נרקח על ידי אדריכלי נוף, גדל בך תיאבון אליו שאי אפשר להשביע. זה הרצון להיות מקומית במקום שבחרת, אחרי שאת יוקרת המקומיות איבדת לשכונה שהקנתה לך מעט מאוד כלים שימושיים או מרשימים, למשל היכולת לאסוף אחרי כלב בצורה הזריזה והיעילה ביותר. אלה חלק מהביוגרפיות של אנשים שלמדו איתי, לפחות כפי שהגיעו אלי כרכילות לפני כמה שנים — לגור בחוות נודיסטים שנה וחצי, לגדל פיטבולים

בדירת גן, לנסוע על טרקטורון בלי קסדה ולמות בתאונה. 
גיליתי לפני שבועיים שהילד שהייתי מאוהבת בו בכיתה ד' מת בתאונת אופנוע. הוא כמובן לא מת מחוסר זהירות. קראתי הכל באינטרנט. מה גם שישבתי לידו שנה שלמה בגיל עשר, כך שאני מאמינה שהכרתי בו חלק לא מעובד שאי אפשר להסיר או לשייף. הוא מת בגלל תקלה בכביש שתוקנה 24 שעות אחר כך. אלה מקרים שמשאירים אותך פעורת פה מול חוסר הגמישות של המציאות. דברים קורים בזמן מסוים ואין כוח שיכול לדחוף אותם קדימה או אחורה. זו טעות קטנונית כל כך, שנשמע שאפשר לתקן אותה בשיחת טלפון. "היי, אם אפשר בבקשה לסדר שיתקנו את הכביש יום לפני כדי שהוא לא ימות", "בטח אין בעיה אני נכנסת לקובץ של המציאות ומזיזה את זה ליומיים לפני אפילו ליתר ביטחון, עוד משהו?" "לא תודה רבה", "יום טוב, אשמח אם תדרגי אותנו גבוה בסקר איכות השירות".

מאז אני עוברת ליד הבית שלו בכל פעם שאני באזור. אני חושבת להיכנס לדבר עם אמא שלו, אבל מתביישת. אני מנסה לדמיין את עצמי דופקת בדלת אחרי שלא ראיתי אותה 20 שנה, משתתפת בצערה ומדברת איתה על הבן שלה. זה נשמע כמו סרט ישראלי, אני מגולמת על ידי אסי לוי. בכל אופן, זה מה שהייתי אומרת לה: בתחילת כיתה ד' הושיבו אותנו זה ליד זה ומהר מאוד נהיינו חברים. החברות התבססה על זה שמדי פעם ציירנו זה על זה את הסמל של נייק, ואחרי שפיתחנו מיומנות ציירנו אותו גם על ילדים אחרים בתמורה למחקים או מחדדים, סחר חליפין של כלא אבל בבית ספר יסודי. 

התאהבתי בו אחרי כמה שבועות. הרגשתי שהוא הביטוי העשיר והמושלם של דבר שמאובן בתוכי ואני לא מצליחה להגיע אליו. העתקתי את חיתוך הדיבור שלו, חיקיתי את שפת הגוף שלו, למעשה אני בטוחה שחלק מהמימיקות שנשארו עלי עד היום נגנבו ממנו בשעות של תצפית והתבוננות. בסופו של דבר החלטתי להציע לו חברות ובמשך שיעור שלם שלחתי פתקים דרך מתווכת. "רציתי לשאול אותך משהו", "מה". "רגע עוד מעט אני אשאל", "טוב". "מה זה השיעור הזה", "משעמם. רוצה אני אצייר עלייך נייק?" סיימתי חצי דפדפת לפני שהצלחתי לשאול אם הוא רוצה שנהיה חברים, והוא אמר לי, בלי פתק, "סורי אני תפוס, יש לי חברה מכיתה ה'". אמרתי, "אהה איזה יופי תהיו מאושרים". חשבתי, "חבל על הפנים שלה שתתרחק ממני אם היא לא רוצה להידקר", כפי שאומרים — דקירה במערכה הראשונה הופכת ללסבית במערכה השלישית. בגלל שההצעה לקחה כל כך הרבה זמן, התחילה שמועה שהצעתי לו חברות, ואני חשבתי שיצחקו עלי לנצח ובקרוב איאלץ לעבור לכיתה אחרת ולהתחיל חיים חדשים. בסוף השיעור מישהו ניגש לשולחן שלנו  ואמר, "הצעת לו חברות נכון?" לפני שהספקתי להגיב הוא ענה במקומי, "אף אחד לא הציע לאף אחד חברות".

שכנה שעברה מקיבוץ בצפון לפני שנתיים אמרה שהיא מרגישה תל־אביבית כשמישהו שואל אותה איך להגיע לאנשהו והיא יודעת להסביר לו. אני הרגשתי ככה לפני ארבע שנים, כשנסעתי לכרתים, אני והחברה שנסעתי איתה רצינו להרגיש אוליגרכיות. רצינו להרגיש אוליגרכיות על כלכלות חלשות ושכרנו ג'יפ, מכונית עם גג נפתח ושני טרקטורונים. זכרתי שאני חלק מקבוצת סיכון למוות בתאונה בחו"ל ונהגתי מאוד בזהירות. ביום האחרון הגענו לחוף מבודד, השתכרנו מדי, ואז התחפרנו עם הג'יפ בחול. שני גרמנים, שהיו האנשים היחידים שם, חילצו אותנו. רצינו לחזור למלון לפני שיחשיך, כך שאת הדרך חזרה עשיתי שיכורה מאוד, מנחשת את הדרך בהרים עד שהגענו לכביש ראשי. נזכרתי בזה רק אחרי ששמעתי על התאונה. לאנשים משמעותיים כל כך יש נטייה להפוך למיתולוגיים, עד שבסופו של דבר קשה להבין אם הם חיים את חייהם בתמימות או מתפקדים כקול בראש שלך, הדגמה חיה למשהו שיכולת אבל לא הפכת להיות. אחרי חצי שעה של ניסיונות הגענו לכביש הראשי, חזרנו למלון וידעתי שהמקום שגדלתי בו ניכר בי פחות מהמקום שאני גרה בו עכשיו. זה הדבר הכי מטומטם שעשיתי וכשחזרתי הביתה קראתי את ברכת הגומל מוויקיפדיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו