בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיאטרון האכזריות

בעידן שבו האמנות מדשדשת, אפשר למצוא את היצירתיות הרבה ביותר אצל רודנים קרי לב

2תגובות
ולדימיר פוטין לאחר ניצחונו בבחירות ברוסיה, השבוע
Alexander Zemlianichenko/אי־

בשבועות האחרונים יצאו לאור שני רומנים יוצאי דופן, המסמנים כל אחד בדרכו מגמה תרבותית מסוימת. שניהם ספרים מתורגמים, ושניהם התפרסמו בהוצאת עם עובד הוותיקה והסולידית. האחד הוא "להתראות עכו" מאת עלא חליחל, המתרחש בזמן המצור שהטיל נפוליאון על עכו בשנת 1799. הספרות העברית הרגילה אותנו שרומנים היסטוריים העוסקים בתולדותיה של הארץ אמורים להיות יצירות דידקטיות, מייגעות ורוויות אידיאליזציה סנטימנטלית, שמגוללים לרוב את תולדותיה המשמימות של משפחה כלשהי. לעומת זאת הקריאה בספרו של חליחל, בעצמו תושב עכו, שפורסם בערבית ב-2014 ותורגם על ידי יונתן מנדל, מעוררת תגובת הלם כבר מהרגע הראשון. אף על פי שכובעו של נפוליאון מצויר על העטיפה, גיבור הרומן הוא דווקא גיבור מקומי: אחמד פאשה אלג'זאר, שליט עכו בזמן המצור.

זהו גיבור משונה: אלג'זאר (שמשמעות שמו היא "הקצב") הוא אחד השליטים הידועים ביותר לשמצה בתולדות הארץ. הוא התפרסם במיוחד בשל התקפי הזעם הברוטליים שלו, שהפילו קורבנות רבים בקרב הכפופים לו, כולל נאמניו הקרובים ביותר. הקורבן המפורסם ביותר של התקפה כזו היה הבנקאי היהודי חיים פרחי, יועצו הקרוב של השליט, שאלג'זאר הורה לקצץ את קצה אפו ולנקר את אחת מעיניו (ואולי גם לכרות את אחת מאוזניו). יש הטוענים שהפאשה קינא בו על מראהו הנאה. עם זאת לאחר שהתאושש, פרחי חזר לשמש כגזבר וכיועץ הנאמן ביותר של אלג'זאר.

בשונה מרומנים המציבים במרכזם את היחסים בתוך המשפחה, חליחל משרטט את היחסים הסדיסטיים המתקיימים בחצרו של אלג'זאר, שהיא מעין משפחה מעוותת. זוהי היררכיה של תליינים ותלייני משנה שכל אחד מהם רוחש תיעוב לזה שמעליו. ועם זאת, שוב ושוב, נקרות בידי הנתינים הזדמנויות להרוג את השליט ולשים קץ לאימה, אך מסיבה מסתורית הם מהססים תמיד ונרתעים ברגע האחרון. כך תוהה אחד מאנשי החצר על צייתנותם של הגברים בחצרו של אלג'זאר אפילו כאשר הוא מורה להרוג אותם: "גברים מלאי עוז ועזוז, שמסתערים על הצרפתים כמו נמרים, שרוצחים והורגים ושופכים דם ללא היסוס ורודפים אחרי החיילים מהצבאות החזקים בתבל, אותם גברים הופכים לנמושות ברגע שהם רואים את אלג'זאר, נופלים ארצה, משתחווים לו ומצמידים את מצחם אל כפות רגליו, בשעה שהוא אינו אלא זקן תשוש בן יותר משבעים המעשן נרגילה".

הרומן השני הוא "אימפריום" של הסופר השווייצרי כריסטיאן קראכט, שתורגם מגרמנית על ידי חנן אלשטיין. גם הוא מבוסס על פרשה היסטורית: המדינה המוזרה שהקים הגרמני אאוגוסט אנגלהרדט באי הקטן קבקון באוקיינוס השקט בתחילת המאה שעברה. אנגלהרדט היה נודיסט צמחוני מנירנברג, שהשתכנע בזמן לימודיו באוניברסיטה כי עתידה של האנושות הוא קוקופאגיה, כלומר אכילה בלעדית של אגוזי קוקוס. "האדם, אם ייזון מאגוז הקוקוס האלוהי ותו לא, לא יהיה קוקובר בלבד, אלא מעצם הגדרתו גם תאופג — אוכל־אל", פסק.

נשיא סין שי לאחר אישור מינויו לכל החיים, השבוע
Andy Wong/אי־פי

באיי הדרום, שהיו נתונים אז לשליטת הקיסרות הגרמנית, הכריז אנגלהרדט על הקמת "האימפריה של אגוז הקוקוס", והזמין צעירים גרמנים להצטרף אליו. ואכן, צעירים גרמנים תלושים התגלגלו אל האי וחיו שם תחת מרותו של האידיאליסט האקסצנטרי. האימפריה הקטנה באה אל קצה רק במלחמת העולם הראשונה, כאשר קבקון נכבש על ידי האוסטרלים. ברומן של קראכט, החיים ההרמוניים באי מידרדרים במהירות לרצחנות ואף לאכילת בשר אדם — בהקבלה ברורה לתהליך שעברה הרוח הגרמנית באותן שנים. "ואם מפעם לפעם בהשתלשלות העניינים יעלו על הדעת קווי דמיון מקבילים לרומנטיקן וצמחוני גרמני אחר, שייתכן כי מוטב היה אילו נשאר לעמוד אצל כן הציור שלו, הרי שהדבר מכוון הוא בתכלית", כותב קראכט.

הפואטיקה של הרודן

לכאורה אין הרבה מן המשותף בין שתי היצירות המתורגמות — האחת פלסטינית־ישראלית והשנייה גרמנית־שווייצרית. אך יש ביניהן דמיון רב: חליחל וקראכט מתארים שניהם, כל אחד בדרכו, את הפואטיקה של הטיפוס הרודני. חליחל מתעכב בפירוט על מגוון צורות ההשפלה והעינוי של אלג'זאר ותלייניו — אותם טיפוסים שאפתנים שחווים כישלון מקצועי כאשר האדם האומלל שאותו ציוו להרוג גווע על השיפוד מוקדם יותר ממה שתיכננו, ולכן לא התענה מספיק. גם קראכט נהנה לתאר את המוזרויות האלימות של גיבורו המיזנתרופי. במידה רבה, שתי היצירות הספרותיות צומחות כטפיל על צורה אחרת של יצירתיות: תיאטרון האכזריות של הרודן האלים.

מה מביא סופרים להתעניין ברגע ההיסטורי הנוכחי בסוג כזה של תופעות אנושיות? התשובה ברורה: הרודן עולה בימינו שוב על במת ההיסטוריה כגיבור מרכזי. שליטים אוטוקרטיים התקיימו אמנם מאז ומתמיד, אך נראה שבתקופה הנוכחית הם מתרבים ומתעצמים שוב. אם בתחילת העשור הנוכחי נדמה היה שראשיהם של מנהיגים יהירים נכרתים בקצב מהיר — במובן המילולי או במובן הפוליטי — כעת נראה שאותם מנהיגים שנאחזו בכיסא מצליחים לבסס את כוחם ולכונן שלטון ריכוזי ומוצק למדי. רק בחודש האחרון הוכרז נשיא סין שי ג'ינפנג לשליט לכל החיים, וולדימיר פוטין נבחר לכהונה רביעית ברוב של 76%. שליטים אחרים כמו נתניהו, טראמפ וארדואן חותרים לכוח חסר גבולות. בהתאם לכך, הם גם מרשים לעצמם לבטא יותר את יצירתיותם, ואפשר לצפות שנחזה כעת במגוון מופעים רודניים חסרי בושה. הרעלות באמצעות חומרים רדיואקטיביים הן רק המתאבן.

בעידן שבו האמנות מדשדשת, ונאלצת להצדיק את עצם קיומה, אמנים בני זמננו יכולים רק לקנא ביצירתיות השופעת שמפגינים הרודנים. כמו אמנים, הרודנים שואבים השראה זה מזה אבל גם מקפידים איש איש על סגנונו שלו. למעשה, במקום לארגן את המשטרים העכשוויים בעולם לפי אידיאולוגיות פוליטיות, אולי סביר יותר לחלק אותם לפי אסכולות אמנותיות: מסגנון מינימליסטי קריר כמו זה של פוטין הרוסי ועד ספונטני ומתפרץ כמו של רודריגו דוטרטה הפיליפיני. כפי שתיאר הפילוסוף הקמרוני אשיל במבה את משטרם של השליטים באפריקה הפוסט־קולוניאלית, שלטון כזה מתאפיין "בייצוגיות אמנותית אקסצנטרית וגרוטסקית ונטייה לתיאטרליות".

נשיא הפיליפינים דוטרטה, בשנה שעברה
Bullit Marquez/אי־פי

"היה אפשר לראות בעניין כולו מהתלה קומית ותו לא, אילולא באה בעקבותיה אכזריות בל תשוער: עצמות, הפרשות גוף, עשן", כותב קראכט בהתייחסות ל"סימפוניית המוות הגדולה של הגרמנים", כהגדרתו. אך חשוב לזכור גם, שהיצירתיות האוטוקרטית היא בסך הכל פרימיטיבית למדי. פוטין, למשל, שהחל את הקריירה שלו כבריון רחוב בלנינגרד, מתגלה בכתבות הפרופיל עליו כאיש גס, נקמני ואפרפר. מאחורי העיניים הזגוגיות והפנים המאובנים מסתתר אדם בנאלי, המונע על ידי כוחנות ותאווה לכסף.

מישהו היה מתעניין בכלל בטיפוס כמו פוטין אם לא היו נופלים לידיו צבא אדיר ושלל מנגנוני ביטחון? היצירתיות האוטוקרטית מקבלת תוקף רק בזכות העוצמה האימתנית של השליט. היא זו שמגבירה פי אלף את גחמותיו הקטנוניות, ובעיקר מספקת לו קהל שבוי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו