בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמות הברירה מחייבות את קידוש השכול

יותר משמרים פרץ נישאת על ידי הממסד שהעניק לה את פרס ישראל, היא מנוצלת על ידו. תגובה לנרי ליבנה

15תגובות
מצבות בבית עלמין צבאי
ניר קידר

נרי ליבנה מצטרפת לקולות הביקורת על ההחלטה להעניק את פרס ישראל למרים פרץ ("עכשיו כבר יש ברירה", מוסף "הארץ", 23.3). היא מבחינה בין המלחמות הקיומיות שניהלה ישראל בעבר, והצדיקו את העצמתו של אתוס השכול, ובין מלחמות "הברירה", שמתנהלות מאז מלחמת לבנון הראשונה — מלחמות שלדבריה, נועדו לשמר את שליטת ישראל בשטחים. מלחמות הברירה אינן מצדיקות עוד את קידוש השכול בדמות פרס ישראל. אני מבקש להאיר זווית חלופית: דווקא מלחמות הברירה מחייבות את קידוש השכול כדי להצדיק קורבן שיש לו חלופה.

עד שנות ה–70 נתפס המוות הצבאי כגזירת גורל שאין הישראלים יכולים למנעה. המוות הוצג כמחיר הכרחי ל"מגש הכסף" שעליו ניתנה מדינת היהודים, והנצחת הנופלים העניקה יוקרה למשפחות השכולות בתמורה להשלמתן עם המחיר. ממלחמת יום הכיפורים החל שיח השכול להשתנות, והתפתחה התפיסה שהמוות הצבאי אינו עוד הכרחי. ההבדל המהותי בין התקופות הוא בעיקר סובייקטיבי: מאז מלחמת יום הכיפורים התגברה ההכרה של המעמד הבינוני היהודי־חילוני שניתן למנוע מלחמות באמצעים מדיניים, ובוודאי לצמצם את מחירן באמצעות הכנה וניהול מדיניים־צבאיים טובים יותר. שינויים חברתיים תרמו לכך, ובמרכזם ההתחזקות של אתוס חברת השוק והליברליזציה, המעצימים את הסתירה בין עקרון הבחירה החופשית והכמיהה לאיכות חיים ובין תביעת המדינה מאזרחיה להקרבת חייהם במלחמה. גם הפחתת האיום הצבאי עם סיום המלחמה הקרה תרמה לכך, לצד הסדרים מדיניים, מהסכם השלום עם מצרים ועד אוסלו, שהמחישו לישראלים רבים את קיומם של כלים מדיניים לסילוק איומים צבאיים כתחליף לשימוש בכוח צבאי, שכבר לא הביא ניצחונות.

יתר על כן, באופן פרדוקסלי, דווקא הירידה המשמעותית במספרם של הרוגי המלחמות לאחר מלחמת יום הכיפורים לצד התפתחות המדיה האלקטרונית תרמו ל"אינדיבידואליזציה של השכול": החללים הפכו ממאסה אנושית מופשטת לאנשים שיש להם פנים, חברים, משפחה וחיים, שזכו לתיעוד והנכיחו את מחיר השכול בזירה הציבורית. אפילו הלוחמים כבר לא נרתעו מלבטא חרדה מפני המוות לאחר שבשנות ה–80 עדיין התווכחו במטכ"ל אם יש להתיר להם לבכות בהלוויות.

השינוי באתוס השכול שיקף את התפתחות "תסמונת הרגישות לחללים", שהתפשטה מהמערב לישראל. כך צמחו צורות שונות של התנגדות להקרבה צבאית, שהבולטת שבהן היא מחאת הורים, הורים שכולים וחיילי מילואים נגד מוות שאינו הכרחי. קו פרשת המים הברור היה מלחמת לבנון הראשונה, שהצמיחה לראשונה מחאת שכול ושגם חידדה את הצגתה של המלחמה כ"מלחמת ברירה". בעקבותיה באו התנגדויות נוספות להקרבה כ"ארבע אמהות", שתרמה להוצאת צה"ל מלבנון ואף מחאת ההורים השכולים לאחר מלחמת לבנון השנייה. המשותף לתופעות אלה הוא בהציבן התניות ליכולת המדינה להקריב את בניה ובנותיה. ההקרבה הצבאית כבר לא היתה ציווי מדינתי שאין לערער אחריו. בשל כך הוגבלה יכולת הצבא לסכן חיילים; ביטוי מובהק לכך היה במלחמת לבנון השנייה, שבה נדחה המבצע הקרקעי עד לרגע האחרון.

מרים פרץ עם בנימין ושרה נתניהו
דוברות הכנסת

על רקע זה, היכולת של הנהגת המדינה להמשיך לתחזק את הסכסוך הצבאי, צורך שההכרח שלו אינו מוטל בספק בשורות המרכז־ימין הישראלי, הותנתה בגיוס לגיטימיות חדשה להקרבה הצבאית. לגיטימיות שכזו חיונית דווקא ככל שהאיומים הצבאיים שבפניהם ניצבת ישראל כבר אינם עוד קיומיים, וההשפעה של השיח הגלובלי לצד התפתחויות חברתיות פנימיות מגבירים את הוויכוח על ההכרח בהקרבה הצבאית.

ההדתה של המרחב הציבורי, ובכלל זה הצבא, היא חלק מהמאמץ להעניק צידוק להקרבה הצבאית. ההקרבה אינה עוד בחירה של הפרט עבור תועלת מדינית־צבאית מוגדרת, שהרי אז העלות יכולה להיבחן ביחס לתועלת, כפי שביטאה מחאת השכול מאז שנות ה–80. במקום זאת, הצדקת המוות מתחזקת כאשר המוות הצבאי משרת רעיון מופשט וטוטלי כמו קדושת הארץ או קידוש השם למען סיכול רצונם של האויבים להילחם נגד האל. זו התפיסה שבשמה הוציא עופר וינטר את חייליו להילחם בעזה כנגד אויב המנאץ את האל. מחויבות הפרט להקריב את חייו מתחזקת כשהיא עבור מלחמה דתית, שבה הצדק והטוב המוחלטים מצויים רק בצד אחד, מה שמסביר את הגוון הדתי שבו נצבעו המלחמות בעזה. זוהי הקרבה שאינה נתונה לבחירתו החופשית של הפרט. בנסיבות אלה, גם הגאווה על האובדן שבה לשיח השכול, גאווה המאפיינת את שיח השכול הדתי, והיא שונה משיח השכול החילוני־החתרני המבקר את צדקת המלחמה, כשיח שהתפתח עד לנסיגת צה"ל מלבנון. הצידוק הדתי של מוות על קידוש השם אף מוציא את המוות הצבאי מחוץ למתחם הדיון הפוליטי. בדמוקרטיה למוות הצבאי יש משמעות של הגנה על ערכים שחובת המדינה לממשם מתוך מחויבותה כלפי החיילים המוקרבים והקבוצות שמהן באו.

התפתחותו של השכול "הטוב והתקני" החדש מחדדת את שלילתו של שיח השכול החתרני ו"הרע", זה שהמעמד הבינוני החילוני, המואשם בנטישת הצבא, פיתח בעבר. בשנה שעברה סערו הרוחות כשחברי כנסת מהליכוד תקפו הורים שכולים שמחו על תפקוד ההנהגה בצוק איתן. זו נתפסה כחציית קו, אבל קל יותר להבינה לאור התהליך המוצג כאן. אל מול "השכול הרע", האליטות מטפחות את "השכול הטוב", כזה שמרים פרץ מייצגת. לא בכדי עד לפרץ לא זכו הורים שכולים בפרסי ישראל כהוקרה על הקרבתם. הם הסתפקו בהוקרה הלאומית שלה זכו על אובדנם, שנעטף במשמעות קיומית. משנתגלו בקיעים בשכול הישראלי, תיקונם חייב מערכת תגמולים חדשה — שלילית לשכול "הרע" וחיובית לשכול "הטוב", כפי שפרס ישראל מגלם. ודאי שלא היה עניין להעניק את הפרס למקדמי שיח השכול החתרני, דוגמת "פורום המשפחות השכולות", הדוגל בהידברות עם פלסטינים וחשוף לניסיונות השתקה.

לכן הביקורת על פרץ אינה המוקד. נהפוך הוא, יותר משפרץ נישאת על ידי הממסד, היא מנוצלת על ידו. מות בניה אינו נדרש עוד כדי לצוות את חיי הנשארים, שהרי אפשר וחיים אלה הובטחו גם ללא מוות זה. המוות בפועל מצווה את המוות הפוטנציאלי, המוות הנדרש מאלה שעדיין חיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו