בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נקודת הקיצון המבעיתה של האנשים הרגילים

בתוך "לוליטה", סיפור קיצוני של פדופיל שלוקח עמו יתומה למסע מחריד, מסתתר גם הסיפור של רבות מאיתנו — זה שרק עכשיו מתחיל לקבל את הביטוי הראוי לו

44תגובות
מתוך הסרט "לוליטה" 1962
Michael Ochs Archives / Getty Images

קריאה ב"לוליטה" בעידן הפוליטיקלי קורקט, מה שנקרא "אנחנו ב–2018!" לא זורה אור חדש מדי. במערב, כמו בשנות החמישים וכמו היום — אחרי MeToo# — התנהגות פדופילית היתה ונשארה מתועבת.

ואולי כדאי להיזכר דווקא במונולוג שעומד בלב הספר, זה של מנהלת בית הספר לבנות בעיר בירדסלי. המנהלת מספרת כיצד המוסד האיכותי החליט לזנוח את הספרים המעופשים ואת שינון ההיסטוריה לטובת לימוד הדברים שחשובים באמת (בעולמן של הבנות): איך להכיר בחור ואיפה כדאי למקם את המקרר במטבח. המונולוג הזה כל כך מקומם וכל כך מכעיס, ונדמה שהוא לא מכעיס רק אותנו, הקוראות המפוכחות של המאה ה–21, אלא שהוא מכעיס גם את ולדימיר נבוקוב, שבעיני טווה סביבו את האמירה של הספר בדבר "מצב האשה".

קחו לדוגמה את שלוש הנשים וחצי של הומברט הומברט. ולצ'קה הסלאבית, עוד שם באירופה, שבוגדת בו ועוזבת אותו בקלות לטובת גבר אחר; שרלוט הייז, בחורה אמריקאית בורגנית מהפרברים, שמוכנה להחליף את בתה בזוגיות; וריטה, בחורה צעירה ועירונית עם בעיית שתייה, שרוב הזמן לא זוכרת שהומברט בכלל קיים.

ומה זה אם לא תמצית הסטריאוטיפים על בחורות — לפי מצב כלכלי, ארץ מוצא, חינוך או מקום מגורים. האירופאיות הן נהנתניות (והסלאביות — בוגדניות ופרגמטיות); נשות הפרברים נוטות להתמסד ורודפות אחר יציבות; והבחורות העירוניות הן נשים שלוחות רסן שבכלל לא צריכות אותך. האשה היחידה שבאמת ובתמים זקוקה לגבר היא אשת הפרבר. היא היחידה שהקיום שלה מוגדר על ידי היצמדות לגבר. העניין הזה לא התפלק לנבוקוב בטעות, מתוך מחשבות מיזוגיניות מוכמנות — זו ביקורת שנמצאת שם בכוונה. אפשר לראות איך בית הספר לבנות בבירדסלי הוא מכונה לייצור נשים מסוג שרלוט. והומברט מזדעזע מסוג החינוך הזה.

בעיניו לוליטה אינה אדם אלא נימפה, יצור שהומברט מתאר כבן כלאיים של ילדה ואשה. מבחוץ היא ילדה ככל הילדות, רק שיש לה זיק בעיניים ואנרגיה אחרת, שהופכת אותה לשד זולל גברים. וכמו שכל קורא קלאסיקות נוכח לדעת, הנימפות הן יצורים יפים, עליזים וארוטיים, והן תמיד עומדות בדרכו של הגבר עם המשימה הגדולה. מטרתן — להזיק ולהאט. אודיסאוס צריך לסתום את אוזניו ולהיקשר לתורן הספינה כדי שלא ייכנע לסירנות שקוראות לו לבוא עמן למעמקים. הוא נמלט מקליפסו הנימפה, שרוצה להשאיר אותו איתה על האי במקום שיחזור למלוך באיתקה. נרקיסוס רודף אחרי הנימפה אכו ליער, שם הוא נתקל בבבואתו במים והופך לפרח. הנימפות הן חבורה של בנות צוחקות ונהנות, שקוראות לך לבלות איתן ואז מובילות למפלתך. מה ההבדל, אם כך, בין נימפה לסתם בחורה צעירה, ישאל הציניקן. והתשובה: אין. גברים כתבו על נימפות אחרי שהסתכלו על הנערות שמסביבם.

כשנימפות גדלות הן נעשות ארונות קבורה, בשר ודם, לנימפות שהיו. זו מטריושקה של כאב, מצב מרתק של שדה בתוך ילדה בתוך אשה. ויש שיטה לא־הומברטית כלל, שיטה ממוסדת, שנועדה להשאיר את כל הנשים נימפות, כך שיהיה קל לשלוט בהן. לשיטה הזאת קוראים מעמד הביניים. בורגנות. פרבר.

איור של מיטל שפירו לסצנה מהסרט לוליטה משנת 1962

מה עושים עם "לוליטה?": לצנזר את "לוליטה היא דרישה הגובלת בחוצפה // אורלי לובין  איך לקרוא רומן גדול שמגחיך נשים ומצדיק אונס? // לאורה פרייסאס ■ הפמיניזם הוא האויב העיקש ביותר של הספרות // מריו ורגס יוסה  מי יעז להתקרב ל"לוליטה"?// אורי קליין

חברות יקרות, עבדו עלינו. הבורגנות היתה ונותרה בדיון. כשהכליאו את המעמד הנמוך במעמד הגבוה ויצרו את המעמד הבינוני, כפי שמכליאים סוסה וחמור, נוצר יצור חלקי. כזו היא, על פי "לוליטה", האשה הבורגנית. לא מתירים לה ללכת לעבוד; היא צריכה להתייצב באופן כללי לצד הגבר שלה. את "הבית" הפקיעו ממנה — יש צי של מבשלות, אומנות ומנקות שיוצאות ובאות בבית כמו בתחנה מרכזית. כך נעשית האשה בפרבר, בעצם, לחלק מהילדים, שסמוכים על שולחן אביהם.

לפני עשר שנים אבא שלי אמר לי: "למה לך ללמוד נהיגה? עכשיו אני מסיע אותך באוטו, ואחר כך בעלך כבר יסיע אותך". הוא ניסה להוריד אותי מהרעיון של רישיון, כי להסיע אותי ממקום למקום היה הדבר היחיד שהוא יכול היה לתת לי. כל עוד לא נהגתי נשארתי ילדה, עד שאתבגר ואז כבר מישהו אחר יסיע אותי.

כך גם ניתן לקרוא את המסלול שלוליטה עוברת — היא נלקחת על ידי הומברט ונחלצת מזרועותיו בעזרת קווילטי; זו בבואת בלהות לעזיבתה של בחורה צעירה את בית הוריה לבית החבר או הבעל.

כדי שתזדקקי למערכת יחסים, ממש תזדקקי, יש להשאיר חרך בחייך — חור חסר שאליו יבוא גבר הדור ואדיב. זה תמיד מתחיל ונגמר בכסף. רוצה קריירה? בואי ותראי מה יהיה. בסדרת הכתבות "קרביות" של סמדר פלד (חדשות 10) אמרה קצינת מודיעין בדרגת רב־סרן שהיא חששה איך יקבלו אותה — קטנטונת כזאת — כשבאה לדווח על מידע רציני. מערכת היחסים שלה נגמרה בעקבות התפקיד. אני חושבת, היא אמרה, שלגברים קשה יותר לשבת לחכות לך מאשר לנשים. בשביל נשים היום, גם ב"אנחנו בפאקינג 2018", קריירה היא עדיין הקרבה.

לכן בתוך סיפור קיצוני של פדופיל שלוקח עמו יתומה למסע מחריד מסתתר הסיפור של רבות מאיתנו. כמעט מתחת לנורמה המוצהרת, של ילדות־נעורים־צבא־אוניברסיטה־חתונה־ילדים, מסתתר לו סיפור מוכר אחר, שרק עכשיו מתחיל לצוץ בעיתונים ובמהדורות החדשות, ולשם שינוי לא כאייטמי פיקנטריה. מי היה מאמין שהמסלול השגור, אם מאירים עליו בפנס, מטיל צל שלא בהכרח תואם את קווי המתאר שלו: יש בו גם ילדות שניצודות על ידי פדופילים בטלגרם, נערות שנופלות בידיהם של מנהיגי כתות, חיילות שמנוצלות על ידי מפקדים, סטודנטיות שנפגעות מעוזרי הוראה, נשים שסובלות מאלימות בנישואים ואמהות שלוקות בדיכאון שאחרי לידה.

וזו לא רק נחלת הבורגנות הפרברית — לכל צורת התיישבות צורת הזנחה שלה. אבל הסטייה בסיפור הנורמה הפרברית של "לוליטה" מספקת הצצה למצב הנשים, שהולך ונעשה מדובר ב–2018.

וזה לא רק סיפורן של הנשים. זה גם סיפורה של נקודת הקיצון המבעיתה בנורמטיביות של הגבריות. אם לוליטה היא הדבר האפל שקורה כשלא מאפשרים לאשה להתפתח, הומברט הוא הדבר האפל שקורה כשלא מאפשרים לגבר להתבגר בקצב שלו ולא מניחים לו להרגיש או לבטא רגשות. הוא מתאר את עצמו הבוגר כילד שלובש תחפושת מבוגר. הומברט הוא לוליטה הפוכה.

אולי זה בעצם הסיפור של המיניות של בני הכלאיים, הלוליטים, "האנשים הרגילים", שמתרחשת בשטח הפקר. המיניות הבורגנית נעשית בחדרי חדרים, מאחורי התריסים, מאחורי אותה גדר לבנה איקונית, ולכו תדעו מה קורה שם בבית עם הגינה הגזומה או בחדר המלון שהאדון ה' לוקח יחד עם בתו ל' ומבקש שיוסיפו להם מיטה מתקפלת. הבורגנות הדו־פרצופית, של איש בביתו המוגף, לעומת הסקרנות החולנית לגבי מעללי השכנים וניסיון השליטה בהם, מגולמת בספר כשאחרי מריבת אימתנים בין הומברט ולוליטה מתקשרת השכנה החטטנית ואומרת להם להנמיך את הקול. הומברט כותב שהשכנה כמעט נפלה מהחלון מרוב ניסיון לצותת לדברים שנאמרו.

הבורגנות היא תרבות שבה כולם מצותתים לכולם אבל אף אחד לא מקשיב, ושכולם בה שרויים במחול תחפושות של מבוגרים וילדים. זה עולם ביעותים שאיפשר עלילה שבה גבר מבוגר נוטל ילדה ובועל אותה מגיל 12 ועד גיל 14, וזה העולם שבו מתאפשרים אירועים כאלה גם היום, באי־אלו בתים באי־אלו מקומות.

נבוקוב מצביע על העובדה הפשוטה הזו, שאנשים חיים איתה בשלום, באמצעות משל כואב. רוצות שגברים לא יכלאו אתכן בבית מהפחד שתעזבו אותם? תנו להם להתבטא ותנו להם להרגיש. רוצים שבחורות יפסיקו להשתמש בכם כשלב בסולם ההתבגרות שלהן? תנו להן, מראש, להתבגר לנשים. רוצים שילדים לא יגדלו להיות פסיכופתים? הקשיבו להם.

בתחילת הספר הומברט הקטן יתום מאם, נטוש על ידי אביו, גדל במלון ואוכל סוכריות מידי זרים, מתאהב בבת גילו שמתה גם היא. "ולי", כותב הומברט בווידוי הרצח שלו, "לא היה שום אדם שישמע את תלונותי, שום אדם שיעוץ לי עצה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו