טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה רק עם מינוי דיגיטלי של הארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיצד תומרנה ממשלה שלמה למלחמת שולל

המסמכים הרשמיים שקובצו בספרו של שמעון גולן על מבצע שלום הגליל מתעדים, בצורה יוצאת דופן, את הדרך שבה תיעתע שר הביטחון אריאל שרון בדרג הצבאי והמדיני. חלק ראשון

55תגובות
אריאל שרון בסיור צבאי מחוץ לביירות, 15 ביוני 1982 . כולם מיתממים, אבל גם יודעים בדיוק מה אנחנו עומדים לעשות
AP

מנחם בגין היה נוהג לומר לילדיו שלאמת יש תכונה מופלאה: בסופו של דבר היא מבצבצת וצפה על פני השטח. לא פעם האמת מתעכבת, לא פעם היא מגיעה בדרך עקיפה, אך היא ניחנה בכוח הבקעה שמעלה אותה לאור השמש. בגין השמיע את ההבחנה הזאת כאשר היה באופוזיציה, מושמץ ומנודה על ידי שלטון מפא"י, כדי לעודד את בני ביתו ולחזק את דעתם בצדקת עמדותיו וגרסאותיו. נזכרתי בכך באחרונה כאשר קראתי בקפדנות את ספרו של שמעון גולן "של"ג בלבנון" (הוצאת מודן וההוצאה לאור של משרד הביטחון). גולן הוא איש מחלקת היסטוריה של צה"ל, השותפה להוצאת הספר, והמסמך עב הכרס שהוציא תחת ידו מבוסס כולו על התיעוד שנמצא בארכיונים הממלכתיים. התיעוד הזה כולל תמלול הקלטות ורישומים שנעשו בזמן אמת והוא, לפי שעה, המצע העובדתי המהימן ביותר המשקף את התנהלות ההנהגה הצבאית והדרג המדיני העליון במלחמת לבנון הראשונה, שהתחוללה בחודשים יוני־ספטמבר 1982.

הספר של גולן סיקרן אותי במיוחד, משום שנגררתי בשנת 1991 למאבק משפטי ממושך (קרוב ל–11 שנים) שיזם אריאל שרון נגדי ונגד "הארץ", בטענה שהוצאתי את דיבתו רעה כאשר כתבתי שבדיעבד ידע בגין ששרון רימה אותו בזמן המלחמה. הקריאה בספר הפגישה אותי עם מלוא התיעוד המנציח את הדיונים שניהלו באותם ימים ראשי המדינה ומפקדי צה"ל, ואת ההחלטות שקיבלו. לעיתונאי שדיווח לקוראיו כבר ביום השני למלחמה (7 ביוני 1982), על סמך הדלפות חלקיות בתנאים של ערפל קרב, שהממדים שמקבל מבצע שלום הגליל סוטים מכוונותיה המקוריות של הממשלה, ושכעבור תשע שנים ליקט בעמל רב, אחת לאחת, פיסות מידע, שברי ציטוטים וקטעי פרוטוקולים כדי לשכנע, בעזרת עו"ד מיבי מוזר, את בית המשפט בצדקתו — היתה זו חוויה מאלפת להתוודע למסכת העובדתית השלמה המתארת את התנהלותו של שרון מול בגין וממשלתו.

זאת ועוד, כאשר דחה בית המשפט העליון את ערעורו של שרון על פסק הדין של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט משה טלגם) שדחה בערכאה הראשונה את תביעת הדיבה, העירו השופטים שקביעת "האמת ההיסטורית" היא עניין להיסטוריונים, ולא לבית המשפט. בכך מתח העליון ביקורת על טלגם שפסק, בין השאר, כי עומדת לי הגנת אמת דיברתי משום שהוכחתי ששרון אכן לא נהג ביושר עם בגין. שופטי העליון סברו שדי היה לדחות את תביעת הדיבה בהסתמך על הגנת תום לב.

שמעון גולן הוא היסטוריון, והדוח שהוא מספק ב"של"ג בלבנון" הוא בעיקרו סקירה עובדתית צפופה, עם מעט הערות שיפוטיות מצדו. הנפשות הפועלות המרכזיות בהקשר הזה (בגין, שרון והרמטכ"ל רפאל איתן) הלכו מאז לעולמן, אך למרבה השמחה שלושת שופטי העליון (כבוד השופטים אליהו מצא, יעקב טירקל ואליעזר ריבלין) עדיין עמנו, וזו עשויה להיות להם הזדמנות להתוודע לאמת ההיסטורית שממנה התחמקו לפני 16 שנה. גם אני מבקש לא להחמיץ את האפשרות לעמת את דיווחי והבחנותי מאז עם מחקר ממוסמך ומעודכן ולשתף את קוראי "הארץ" בממצאי. האם אפוא האמת על ניהול מבצע שלום הגליל מפציעה על דפי ספרו של שמעון גולן, כשהיא חוצה שנות דור, מגבלות צנזורה והתערבות בולמת של שרון (כל עוד נמנה עם הנהגת המדינה) או שהיא מותירה בסימן שאלה את הקביעה ששרון הוליך שולל את הממשלה וראשה?

חמש תחנות מרכזיות היו בתהליך קבלת ההחלטות במלחמה ההיא.

תחנה ראשונה: ההחלטה על היציאה למלחמה

ב–5 ביוני 1982 מתכנסת הממשלה לישיבת חירום בשעה 21:30 כדי להחליט על הוצאתו לפועל של מבצע שלום הגליל. נוסח ההחלטה המובא לאישור השרים: "להטיל על צה"ל את המשימה להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של הטרוריסטים המרוכזים, הם, מפקדותיהם ובסיסיהם, בלבנון". בהציגו את התוכנית בממשלה אומר שר הביטחון, אריאל שרון, שמטרתו החד־משמעית של המבצע היא לא לפגוע בסורים; פגיעה בסורים תהיה רק אם הם יתערבו בלחימה. ייעשו כל המאמצים כדי להבהיר לסורים שהמבצע אינו מכוון כלפיהם, אלא כלפי המחבלים. האיתות לסורים ייעשה על ידי איגוף כוחותיהם בבקעת הלבנון באופן שיאיים עליהם ויגרום להם לסגת לאחור. משמעות דבריו, כותב גולן, היתה שחלק מהכוח המאגף יחדור עמוק צפונה ממערב לבקאע. לשאלה היכן ביירות בתמונה, אומר שרון כי היא נמצאת מעבר לתמונה. בגין אומר בישיבה כי הממשלה תחזיק כל הזמן את היד על הדופק, וכי הכוונה היא להרחיק את המחבלים עד לטווח של 40 ק"מ ולהשמיד את כליהם בטווח הזה. אשר להמשך — הממשלה תתכנס במהלך המבצע ותקבל את ההחלטות המתאימות. סוגיית ביירות נשארת פתוחה; אם יהיה צורך לכבוש אותה — תחליט על כך הממשלה. דבר לא יתגלגל מעצמו, מבטיח ראש הממשלה.

הרמטכ"ל מסביר כי בעבר היתה תוכנית שונה לגבי המהלך כלפי הסורים, שנועדה להעמיק את איגופם ולהגיע לקו קדמי יותר. התוכנית שונתה כדי לא להגיע עמם למגע ביום־יומיים הראשונים למבצע. לשאלה כיצד מרחיקים את המחבלים שנמצאים באזור שבו שוהים הסורים, משיב הרמטכ"ל כי פתרון הבעיה הזאת יידחה ל–36 שעות לאחר תחילת המבצע. שרון קובע כי הבעיה מסובכת, וכי על הממשלה יהיה להתכנס פעם־פעמיים ביום כדי להתעדכן ולקבל החלטות. מכאן מסיק גולן ששרון הניח שהמגמות שיוחלטו בישיבה הזאת אינן בהכרח המגמות הסופיות של המבצע. כן הובן מדבריו של שרון שהשלב הראשון של המבצע — התייצבות צה"ל בטווח 40 ק"מ — יסתיים בתוך 12 שעות, ואחריו ייתכן שלב נוסף, שמרכיביו לא הוגדרו, ושיימשך אף הוא 12 שעות (עמ' 179–184).

חיילים ישראלים צופים בהפגזות בביירות, יולי 1982. אינני מאמין, אמר שרון, שנגיע לקו של צידון והאש תיפסק
AP

[הערות המחבר: בעוד שניסוח החלטת הממשלה חד משמעי לכאורה — היא מורה לצה"ל לחסל את יכולת המחבלים להמטיר אש על יישובי הצפון, ולבצע את המשימה הזאת מבלי לתקוף את הצבא הסורי אלא אם יתקוף את כוחותינו — המסרים שמשמיעים שר הביטחון והרמטכ"ל לממשלה על ממדי המבצע יותר עמומים. בגין נשמע בישיבה כמי שסבור שהמבצע נועד בעיקר להרחיק את המחבלים 40 ק"מ מהגבול, וכמי שבעיניו האפשרות שהמבצע יתרחב מעבר לכך, ואף יכלול את כיבוש ביירות, היא עניין שאינו עומד על הפרק ברגע זה].

כמה שעות קודם לכן נערכה ישיבת עדכון בלשכת שר הביטחון, בהשתתפותו. הישיבה זומנה בעקבות שורה של דיונים פנים־צה"ליים, ברמות פיקוד בכירות, שבהם גובשו מתווה ההיערכות לקראת המבצע, עיתוי פתיחתו וסדר הכוחות שייקח בו חלק. לא כל הפרטים סוכמו סופית; חלקם נשארו תלויים בהתפתחויות. מכל מקום, בפגישה אצל שרון יש התייחסות מפורשת למצב בביירות. הנחיות השר בעניין זה קובעות: יש לישראל עניין שהכוחות הסוריים ייצאו מהעיר. יש להטיל כרוזים המיועדים לסורים. בתחילת המבצע, ביירות לא תותקף. יש להדריך את חיל האוויר לא לפגוע בשגרירויות הזרות בביירות. תקיפה ישירה של הסורים בבקאע (בקעת הלבנון) תתבצע מאוחר ככל שניתן. יש לנסות להסיג אותם לאחור על ידי תנועת איגוף. מוכרחים להגיע למצב שבו לא יהיו סורים בקו ביירות־זחלה־ובקאע (עמ' 175–176).

שלוש שעות לאחר מכן מנחה רמ"ח מבצעים, תת אלוף אורי שגיא, את סגן־אלוף אמנון בירן מצוות תכנון של אג"ם מבצעים לבחון עד למחרת בערב שני עניינים: אפשרויות התקפה של צה"ל על הכוחות הסוריים בבקעת הלבנון, ותקיפת מערך טילי הקרקע־אוויר הסוריים. בפגישת עדכון עם קציני החיל הראשיים אומר שגיא כי "מבצע של"ג הוא בעצם מבצע אורנים. לא חל שום שינוי בתוכנית". הוא אומר גם כי בהערכת המצב שהתקיימה אצל שר הביטחון "הדברים הושמו על השולחן" (179).

[הנחיות שר הביטחון לפיקוד העליון מעידות על כוונותיו, לפני תחילת המבצע, להשיג את היעדים הסופיים של תוכנית אורנים — כניסה לביירות והדיפת הסורים. הוראות אגף מבצעים מעידות על הנחת המוצא של צה"ל — המבצע כולל את חיסול הטילים והסגת הצבא הסורי מהבקאע].

תחנה שנייה: תחילת המבצע

ביום ראשון, 6 ביוני, יצא מבצע שלום הגליל לדרך. בשעה 5 בבוקר הוצגה התוכנית המבצעית לרמטכ"ל ולשר הביטחון. שרון סיכם את הדיון כך: מטרת המבצע היא חיסול תשתית המחבלים, אך אם יתאפשר הדבר יושגו תוצאות לוואי רצויות — הסגת הסורים והחלפת השלטון בביירות. ואז הוסיף: "אני רוצה לדבר גלויות. אינני מאמין שנגיע לקו של צידון, שזה הקו של 40 ק"מ, והאש כאן תיפסק. אני לא מאמין שזה יקרה. לפיכך על הכוחות להיות בכוננות להמשיך את המבצע מעבר לקו. מבחינת הדרג המדיני, מכיוון שבתוכנית שאושרה בממשלה מדובר על הוצאת יישובי הגליל מטווח הארטילריה, נקבע שבלילה הקרוב, או ביום המחרת, תתכנס הממשלה, אם לנוכח ההתפתחויות יהיה צורך לקבל החלטות נוספות".

זאת ועוד, הוסיף שרון, המצב החמור ביותר שיכול להיווצר הוא שלאחר סיום המבצע יישארו מחבלים בשטח המסור לשליטת הסורים בטווח שמאפשר להם להוסיף ולהפגיז את יישובי הצפון. מצב כזה יעורר שאלה מה היה טעם בכל המבצע. לפיכך יש לנקוט צעדים שיגרמו לסורים להסיג את כוחותיהם מטווח הפגיעה במטרות בישראל. הוא אינו סבור שהצעדים האלה אכן יועילו, ולכן יש להתכונן לכך שהמבצע לא יסתיים בשלב הראשון אלא יהיה לו המשך. שרון הבהיר כי ישראל אינה מעוניינת במלחמה רבתי עם סוריה, אך היא לא תסכים להמשך נוכחות המחבלים בבקאע — מה שאומר שיש לסלק את הסורים מהאזור הזה. הפעולה נגד הסורים בבקאע תידחה ליום השני של המבצע, לאחר שהממשלה תאשר זאת (191–193).

שר הביטחון שרון מציג את יעדי מבצע שלום הגליל, במסיבת עיתונאים בקריה ב-11 ביוני 1982
יעקב סער / לע"מ

בשעה 10:00 באותו בוקר מבהיר אורי שגיא בקבוצת דיון, כי אין כמעט ספק שבסופו של דבר תהיה לחימה בכוחות הסוריים אך יש לדחותה ככל אפשר. כן אמר כי ייתכן שהכוחות ימשיכו בהתקדמותם מעבר לטווח הארטילריה עד לביצוע מבצע "אורנים מלא" על כל מטרותיו (196). פקודת המבצע שפירסמו אג"ם מבצעים ופיקוד צפון (6 ביוני, אחר הצהריים) כללה במפורש היערכות להשמדת הצבא הסורי בלבנון, חבירה עם הנוצרים באזור ביירות וכיבוש ביירות — "לפי פקודה" (200).

[התיעוד שמביא גולן על ההנחיות שמסרו שר הביטחון והרמטכ"ל לצה"ל ביום הראשון למלחמה, אינו מותיר ספק: צה"ל קיבל פקודה להיערך להוצאתה לפועל של תוכנית אורנים המקורית במלואה. ההודעות שפורסמו על היקפו המוגבל של המבצע נועדו לא רק להטעות את הסורים, אלא גם לבלום ביקורת בתוך ישראל].

תחנה שלישית: מהלך האיגוף

כבר בשעה 15:35 (ארבע שעות וחצי אחרי תחילת המבצע) הורה שרון להעמיק את הפלישה ללבנון כדי להגיע אל הסורים מעורפם. הוא נימק זאת במידע מודיעיני שלימד על "כוונות סוריות" לפתוח באש מצפון לחצביה. הוא לא פרט לאילו יעדים על הכוחות להגיע. הוא ציין כי סיכם עם ראש הממשלה על מהלך האיגוף; ההיתקלות כשלעצמה עם הסורים היתה צפויה. הוא אמר כי את האיגוף יציג לשרים "בצורה זהירה יותר". הוא ביקש שיכינו לו מפה שאותה יציג בישיבת הממשלה ושבה יופיעו כוחות צה"ל וצירי התקדמותם כלפי צפון — התקדמות שנועדה לאגף את הסכנה שהוא כינה "התנגשות מצח".

בשעה 18:40 מתקיים דיון, בהשתתפות ראש הממשלה, בחמ"ל פיקוד צפון. בגין שומע סקירות על המהלכים הצבאיים. כאשר שרון מגיע לישיבה (בחלקה הראשון הוא תידרך את ועדת החוץ והביטחון שביקרה בפיקוד) הוא מציין כי אש ארטילריה סורית בגזרה המזרחית גרמה להרוג אחד ושלושה פצועים בצה"ל. שרון רואה בכך הוכחה שהסורים הם הראשונים שפתחו באש ונאחז בכך כדי לנמק את עמדתו שיש לבצע את תמרון האיגוף. שרון הזכיר כי בגין הסכים לכך, אך כי על שרון לשכנע את כלל חברי הממשלה בצדקת המהלך ולשם כך הוא עומד לצאת לירושלים. בגין אומר כי ימליץ על המהלך הזה אך הממשלה היא שצריכה לאשרו (227). במהלך הדיון התקשר בגין למזכירו, יחיאל קדישאי, מסר לו הנחיות לגבי העברת איגרות לנשיאי ארצות הברית וצרפת והודיע לו שייתכן שלמחרת היום הוא יחזור לירושלים. "מחר סיום המפעל" (המבצע). כך גם אמר בשיחה שניהל עם ביתו בירושלים.

בשעה 20:00 מתכנסת הממשלה. בגין נשאר בצפון. שרון מתדרך את השרים. הוא קובע כי היעדים שהוצבו לצה"ל ביום הלחימה הראשון הושגו. הוא מציין כי "בדיון המצומצם" שקיים עם ראש הממשלה, הרמטכ"ל וראש אמ"ן הוסכם לבצע את מהלך האיגוף ולהביאו לאישור הממשלה. לשאלה אם מהלך האיגוף חורג מקו ה–40 ק"מ השיב שרון בחיוב. הוא הדגיש כי ישראל לא תוכל להצדיק את מעשיה אם בתום המבצע יישארו המחבלים שבחסות סוריה על אדמת לבנון עם היכולת להפגיז את יישובי הצפון. הישיבה הסתיימה בלי לקבל החלטות (234).

בשעה 23:00 מתקיים דיון בפיקוד צפון בהשתתפות שרון. הוא מדווח על ישיבת הממשלה ומוסר כי היא קיבלה את מהלך האיגוף ואישרה אותו. הוא מנחה לבצע את מהלך האיגוף. לראשונה הוא נוקב בשם היעד הקרקעי שאליו יש להגיע — דהר אל־ביידר שעל כביש ביירות־דמשק. לטענתו, זה "השטח החיוני", "המקום הקריטי" שממנו ניתן יהיה הן לנתק את הכוח הסורי מעורפו והן לחבור לנוצרים מצפון (236).

ראש אמ"ן, יהושע שגיא, מחווה דעתו שהיעד שמציב שרון משמעו התנגשות עם חטיבה 62 הסורית המוצבת באזור דהר אל־ביידר ומניה וביה תקיפת טילי הקרקע־אוויר המגוננים עליה. שרון מגיב: "אתה לא מעלה על דעתך שאנחנו נגמור את הפעולה הזאת והטילים האלה יישארו... אנחנו נשאיר את הטילים?" שגיא מעיר גם כי חתירה לכביש ביירות־דמשק תעורר בוודאות את הסורים ללחימה. על כך אמר שרון: "כולנו כל הזמן מסתובבים סביב העניין, אבל הרי כל אחד יודע שבסופו של דבר לא נשאיר פה [בגזרה המרכזית והמזרחית, בטווח הירי לישראל] את המחבלים... הרי כל אחד יודע בדיוק מה אנחנו עומדים לעשות, כל אחד מיתמם, אבל כל אחד יודע בדיוק". בסיכום כתוב ששיגר שליש השר לרל"ש הרמטכ"ל נאמר, בין השאר (בסעיף ט') שבתחילת הדיון מסר שרון למפקדים על החלטת הממשלה מ–6 ביוני, האומרת שצריך להימצא החל מיום המחרת בעורפם של הסורים (242).

[סגנון דבריו של שרון בדיונים הללו משקף את האווירה ששררה בפיקוד הבכיר מרגע פרוץ המלחמה: דיבור בכפל לשון, מצג חיצוני המתאר מהלכים צבאיים שנועדו כביכול למנוע התנגשות עם הצבא הסורי בעוד שבפועל הם עצמם היו מימוש של תוכנית אורנים המקורית. השיח המתעתע שהתנהל בתוך הפיקוד הבכיר ובין שר הביטחון והרמטכ"ל לממשלה ולראשה הותיר תועים בערפל גם חלק מהקצינים הבכירים. זאת ועוד, גולן מציין כי הממשלה לא קיבלה החלטה פורמלית המאשרת את מהלך האיגוף בעוד ששרון דיווח לבגין, וכן לרמטכ"ל, כי ההחלטה אכן התקבלה].

ב–7 ביוני מתקיימת בשעה 07:00 הערכת מצב בפיקוד צפון בראשות שר הביטחון. הוא נוזף ברמטכ"ל ובשאר הקצינים הבכירים המשתתפים בישיבה על שאוגדה 162 לא הותנעה לכיוון כביש ביירות־דמשק. הקצינים, ובראשם רפול, משיבים כי צה"ל לא קיבל פקודה לעשות זאת. השר ממריץ את הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד, אמיר דרורי, לתת לאוגדה הוראה לזוז קדימה בכל המהירות. עניין נוסף שהדגיש בדבריו: "להכין את דעת הקהל בארץ, הדרג המדיני והממשל האמריקאי, להתנגשות עם הכוחות הסוריים בבקעת הלבנון, זאת על ידי יצירה הדרגתית של תמונת מצב שתשכנע אותם שאין מנוס מכך".

ראש הממשלה מנחם בגין והרמטכ"ל רפאל איתן. שרון טען בפניהם כי הממשלה אישרה את מהלך האיגוף, על אף שהחלטה כזו לא התקבלה
חנניה הרמן / לע"מ

"יש לראות את המצב מכמה היבטים", ממשיך שרון. "היבט אחד — הרצון להימנע מלהתכתש עם הסורים והניסיון ליצור אצלם (אצל הסורים) את התמונה שאין כוונה להתכתש עמם. היבט שני — יצירת אווירה שתפחית את האימה, גם בהנהגה המדינית וגם בציבור, מפני התכתשות עם הסורים. תחת זאת יש ליצור תמונה המוכיחה כי אין מנוס מהתכתשות עמם שהרי באמת אין מנוס מכך... תמונה מוכרחים ליצור באופן רצוף... הדרג המדיני יודע היום שאנחנו עושים כל מאמץ [להימנע מעימות עם הסורים] לא משום שאנחנו חוששים אלא משום שאנחנו לא רוצים להרחיב את המערכה... אבל מוכרחים לבנות תמונה כי אנחנו יודעים שמחר (8 ביוני) אנחנו כן נטפל בסורים כי אין מנוס".

בהמשך הסביר שר הביטחון שאת התמונה יש ליצור על ידי טפטוף מידע במשך היום על חדירת כוחות סוריים מתוגברים לשטח לבנון ולהדגיש שבכך ממחיש השלטון הסורי את החלטתו לדחות את הצעתה הנדיבה של ישראל לשבת בשקט, ולתת לה לטפל במחבלים. "ממילא יצטרכו את הסורים האלה (בבקאע) להשמיד", הוא אומר (244–246). הוא מזכיר את החלטת הממשלה המגבילה את תנועת צה"ל ל–40 ק"מ, אך גם מצביע שוב על היעד: דהר אל־ביידר, הנמצא הרחק מעבר לקו זה.

שלוש שעות לאחר מכן מתקיים בפיקוד צפון דיון בהשתתפות ראש הממשלה. לאחר דיווח מפורט של ראש אמ"ן על מהלכי הסורים בתגובה לתנועות צה"ל (כך נוצרת התמונה שעליה דיבר שרון בדיון קודם), מסביר השר את תנועת האיגוף שעליה סיכם עם בגין ביום הקודם. שרון מזכיר את החלטת הממשלה המדברת על הרחקת המחבלים לטווח של 40 ק"מ, אך מוסיף כי תזוזת הכוחות הסוריים מלמדת שהם אינם שועים לאיתותי צה"ל ומתכוונים להתנגד להרחקתם מבקאע. אי לכך יש להמשיך להעמיק את תנועת האיגוף שבסופה יאיימו על הכוחות הסוריים ארבע אוגדות של צה"ל — שתיים מצפון ושתיים מדרום — תנועה שתחייב "כמובן" טיפול בטילי הקרקע־אוויר הסוריים (הטק"א). בגין שואל אם הטיפול בטילים יהיה מהקרקע או מהאוויר, ושרון משיב: מהאוויר. בגין מרוצה: "מן האוויר, צריך לתת להם מכה". על המתווה כולו אמר בגין: "זו תוכנית מצוינת". שרון מדגיש כי יום המחרת, 8 ביוני, הוא יום קריטי שבו יגדל מאוד הסיכוי למלחמה כוללת בסורים. בגין שואל אם לא ניתן להכניע את הסורים ללא קרב, רק מכוח תנועת המלקחיים, ושרון (שמלכתחילה לא האמין בכך) השיב: "טוב, אנחנו נעשה את כל האמצעים (המאמצים?)" (253).

מפרוטוקול דיון בפיקוד צפון ב–7 ביוני בשעה 13:00 בראשות הרמטכ"ל עולה ששוררת אי בהירות, או מחלוקת, לגבי תוכנית הפעולה מול הסורים. בעוד שהאלופים מתרשמים שההנחיות שניתנו לצה"ל הן לפתוח למחרת במתקפה יזומה על הסורים בבקאע, תוך השמדת הטק"א, מדבר הרמטכ"ל על מהלך כזה רק כאופציה של אין ברירה, בעוד שהוא מעדיף להימנע מכך ולהתקדם על כביש החוף ללא מגע עם הסורים וללא תקיפת הטק"א (265–267).

בשעה 14:50 מגיע שר הביטחון לחמ"ל פיקוד צפון ומורה לצה"ל להגיע במהירות לכביש ביירות־דמשק. הוא מפרש התמקמות של כוח קומנדו סורי בג'זין כהפרה של הסטטוס־קוו ורואה בה עילה נוספת להתקדם בציר החוף במהירות, ביום ובלילה, כדי להגיע לכביש ביירות־דמשק עד למחרת בבוקר. משיגיעו שתי אוגדות לכביש הזה, ולאחר שחיל האוויר ישמיד את הטק"א הסורי, הן יתקפו מצפון את הכוח הסורי שבבקאע כאשר מדרום סוגרות עליו שתי האוגדות שהתייצבו מולו בגזרה המרכזית. לדבריו, הממשלה קבעה חד משמעית שיש להרחיק את הצבא הסורי מהבקאע (270).

בשעה 17:00 נפגשו ראש הממשלה ועמיתיו (שר הביטחון, שר החוץ יצחק שמיר וראש אמ"ן) עם השליח האמריקאי פיליפ חביב ועוזריו. בגין אמר כי צידון היא הנקודה הצפונית ביותר שאליה שואף צה"ל להגיע וחביב השיב כי כבר עתה נמצאים כוחות של צה"ל מצפונה לה. בגין השיב כי זה נועד לכתר את העיר. לבקשת בגין מתאר שרון את המצב ומסביר: הממשלה הורתה לצה"ל להשמיד מחבלים ולהרחיקם מעבר לטווח שממנו יוכלו לסכן את האוכלוסייה האזרחית בצפון ישראל; באזור הבקאע נמנע צה"ל מלהעמיק לטווח 40 ק"מ כדי לא להגיע לעימות עם הסורים, אך לא נשלים עם המשך נוכחותם של מחבלים באזור זה בחסות הסורים. בציר המערבי כוחות צה"ל הגיעו לטווח 42–43 ק"מ מהגבול.

חביב שאל: אם הדברים יתנהלו כשורה ויימנע עימות רבתי עם הסורים, האם צה"ל יעצור בקו 40 ק"מ בגזרה המזרחית? שרון השיב: אם הסורים ייסוגו, יסיים צה"ל את המלאכה עד צהרי יום המחרת; אם הסורים יילחמו — תארך המערכה יומיים־שלושה נוספים. חביב שאל שוב: האם תלכו על קו 40 ק"מ שם? בגין השיב: זו שאלה קשה מאוד. ישראל אינה רוצה להישאר בלבנון אלא לחתום עמה על חוזה שלום, אך עליה להגיע להסדר שיביא למימוש היעד שקבעה (273–275).

7 ביוני, 19:30: ישיבת הממשלה. על סדר היום: כיצד להמשיך את המערכה בתום יומיים. בגין מתאר את התקדמות צה"ל בציר המערבי (צור וצידון), ומציין כי הבעיה היחידה היא בגזרה המזרחית. הוא אומר כי למד משר הביטחון שהממשלה אישרה את מהלך האיגוף וכי גם כעת ישראל אינה ששה להתנגשות כלשהי עם הסורים. המשפט מהחלטת הממשלה על יציאה למבצע שלום הגליל, "אין לתקוף את הצבא הסורי אלא אם הוא יתקוף את כוחותינו", מילא את תפקידו, אומר בגין. עתה על הממשלה לגבש רעיונות כיצד להבטיח שאם וכאשר ייצאו כוחות צה"ל מלבנון לא ישוגרו יותר קטיושות לעבר יישובי הגליל.

בסקירתו מזכיר שרון כי לגבי הגזרה המזרחית נקבע מלכתחילה שצה"ל לא יתקדם מעבר ל–12 ק"מ כדי לא להתנגש עם הסורים שבבקאע. בגזרה המערבית היעדים הושגו, וצה"ל נמצא בעומק של כ-40 ק"מ. בגזרה המזרחית הסורים "הפתיעו": הם לא הסתפקו בהזזת כוחות שנועדו למנוע תנועה של צה"ל אל עבר דמשק או אל עבר כביש ביירות־דמשק, אלא בחרו להניע כוחות אל עבר הבקאע כדי לחזק את נוכחותם שם. שרון הציג על מפה קשת בגזרה המזרחית המסמנת את טווח הקטיושות, ובגין קבע שיש להשתלט על השטח הזה. שר הביטחון הסכים איתו. שרון ציין כי השתלטות על שטח זה, כלומר התנגשות עם הסורים, אפשרית בשתי דרכים — התקפה חזיתית או איגוף. הוא המליץ בישיבת הממשלה בלילה הקודם על איגוף וראש הממשלה, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד הצטרפו להמלצתו. בכל מקרה, תקיפת הכוח הסורי, בין מדרום ובין מצפון, תחייב את תקיפת הטק"א. כדי לבצע את המשימה יש לעדכן את מיקום הטילים ומשימה זו תלויה במזג האוויר. התקיפה תבוצע אפוא רק ב–9 בחודש ולא ב–8, בגלל תנאי ראות לא אופטימליים (275–277).

בהמשך הישיבה משחזר בגין את תהליך קבלת ההחלטה לגבי מהלך האיגוף: הוא שמע עליו משרון בהיותם בפיקוד צפון. הרעיון נשמע לו טוב והוא ביקש משר הביטחון להציגו בפני הממשלה, שאליה עמד לצאת, ולקבל החלטה כיצד לנהוג. עם שובו מהישיבה אמר לו שרון שהוא קיבל את הרושם שהממשלה הסכימה לרעיון (278).

בדיון שהתפתח ביטאו אחדים מהשרים אי נחת מהאופן שבו התפתח מהלך ההתנגשות עם הסורים. אלה הדגישו כי כאשר הוחלט על המבצע, הובן שהכוונה היא להרחיק את המחבלים אל מעבר לתחום הפגיעה בישראל בלי להתכתש עם הכוחות הסוריים. עתה התחושה היא שישראל עלולה להיגרר בהדרגה לעימות איתם. על ידי מבצע האיגוף מגיעים למימוש "התוכנית הגדולה". אם זה המצב, היה על הממשלה לדעת על כך מראש.

שרון השיב: יש שני מצבים שהיו אפשריים שלשום וגם עכשיו — מלחמה תחומה עם הסורים בתחום לבנון, בשטח שבו חוסים המחבלים תחת המטרייה הסורית, או מלחמה כוללת בסוריה שתכלול גם את רמת הגולן. אם שואלים אותו עכשיו, הוא אומר שמלחמה תחומה בבקאע היא ודאית, אם רוצים לסלק את המחבלים. אם הכוונה להשאירם במקומם, אפשר להימנע ממלחמה זו. לעומת זאת אין שום צורך להסתבך במלחמה כללית. שרון הזהיר את השרים מפני עצירת המבצע בשלב הנוכחי. לא היתה כוונה להטעות איש, הוא לא הסתיר מעולם שהתוכנית הגדולה היתה עדיפה בעיניו מהתוכנית שנבחרה, אך הממשלה החליטה אחרת. בגין העיר כי שר הביטחון אמר לא פעם שיש לעשות מאמץ לא להתנגש עם הסורים אך הוא אינו סבור שדבר כזה אפשרי. הדיון סוכם בהחלטה: "להמשיך באיגוף ולהודיע לסורים באמצעות פיליפ חביב כי יפנו את המחבלים בשטח שבשליטתם עד לטווח של 40 ק"מ מגבולנו" (281–282).

בשובו למטה פיקוד צפון נשמע שרון כמי שהושפע מההערות הביקורתיות שעלו בישיבת הממשלה. בניגוד להנחיות שנתן אלוף הפיקוד לכוחות זמן קצר קודם לכן, שלפיהן עליהם לנוע במהירות צפונה לכיוון כביש ביירות־דמשק, קבע שרון שיש לוודא שציר החוף פנוי לתנועת צה"ל ללא כל הפרעה. לשאלת הרמטכ"ל רפול, האם מבחינת המצב המדיני יש הגבלת זמן, השיב השר כי היעד שנקבע הוא קשת בעומק של 40 ק"מ ממטולה שמשמעה בציר החוף כ–60 ק"מ מראש הנקרה (זו הגדרה חדשה לטווח החדירה ללבנון, שלא נמסרה לממשלה בעת שהחליטה על המבצע). ועוד אמר השר: "אין לנו כרגע יעד נוסף במקום הזה. ביירות היא לא היעד שלנו" (287–289).

בסוקרו את תוכנית הפעולה בבקאע מסביר הרמטכ"ל כי לפני הפעלת כוחות הקרקע יש לתקוף את מערך טילי הקרקע־אוויר הסוריים. הוא מציג כמה אופציות לתקיפת הבקאע. שר הביטחון מביע צער על שנעדר זמן ממושך מהמפקדה בגלל עיסוקיו בירושלים (בממשלה ובוועדת חוץ וביטחון) וכתוצאה מכך תיכננה המפקדה תוכניות שלא ניתן לבצען בשלב זה בהיעדר אישור נוסף מהממשלה. שרון מציף סוגיה נוספת: בהיותו בדיונים בירושלים הוא נוכח שספקות לגבי המשך המבצע שהועלו בדיון במפקדה כאן הגיעו תוך כמה דקות לאישים פוליטיים בירושלים. "אני לא גומר לצאת, אני כבר שומע מאחורי את הלחשושים איך דוחפים את המדינה למלחמה כוללת נגד הסורים. האם מישהו חשב שהסורים ייצאו מרצונם הטוב?"

שרון אומר לנוכחים שאם למישהו יש ספקות לגבי מהלכים כלשהם, עליו להעלותם בפורום המתאים, בפורום הצבאי. הוא עצמו, השר, ינסה לשכנעו בטעותו אך ייתכן גם שישתכנע לשנות את דעתו. הספקות אינם מתחילים בדרג המדיני. "הדרג המדיני לא יודע בין ימינו לשמאלו. הוא לא יודע איפה זה ג'זין ואיפה זה דהר אל־ביידר. גם אי אפשר לתבוע שהוא יידע. אבל כשמכניסים לו מצה"ל את הספק שגוררים את המדינה למלחמה כוללת, אז זה משפיע מיידית וזה בא מפה... אף אחד לא מסתיר מהממשלה את כל הפרטים, אבל תלוי איך אתה מציג את הדברים".

החלק השני יתפרסם בשבוע הבא

________________

אז והיום

שחזור תהליך קבלת ההחלטות במלחמת לבנון הראשונה עומד בפני עצמו, ומדבר בעד עצמו, אך למקרא הדברים אי אפשר לחמוק מהרהור מטריד: אם כך התנהלה מלחמה שבה לכאורה שותפה הממשלה במתרחש, מה תהיה מידת מעורבותה בניהול ענייניה הביטחוניים הקריטיים של המדינה מעתה והלאה — לאחר שראש הממשלה הוסמך להחליט לבדו (בהתייעצות עם שר הביטחון) על יציאה למלחמה או למבצע צבאי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#