בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נבחרת כל אזרחיה

לאט לאט הפכה נבחרת הכדורגל הלאומית לנבחרת של מדינת ישראל, והחלה לייצג את העם המדומיין שניצב מאחוריה

תגובות
שחקני הנבחרת באצטדיון רמת גן במרץ 1960, לפני המשחק מול יוון. ישראל ניצחה 1:2
משה פרידן / לע"מ

ההיסטוריון אריק הובסבאום כתב כי "מאחורי אחד־עשר לובשי המדים של הנבחרת הלאומית עומד כל העם". הובסבאום לא העלה השערה פואטית, אלא הניח ומיצה את הידוע והמוכר: ממשלות בעולם, מכל גוון פוליטי, מאמצות את הנבחרת הלאומית, מלבישות אותה בצבעי הלאום ושולחות אותה בשירת ההמנון להילחם בשם העם והמדינה. לא בכדי דימה ג'ורג' אורוול את הכדורגל ל"מלחמה ללא כדורים". בחדר ההלבשה, לפני שהחל המשחק, יאמר המאמן לשחקנים משהו כמו: "הילחמו עבור הסמל והדגל, עבור העם והמדינה". והם עושים זאת בהתלהבות, כי העם המדומיין עומד מאחוריהם.

והיכן שדה הקרב? במשחקי גמר המונדיאל, גביע העולם, שהחלו בצנעה ב–1930 באורוגוואי, בהשתתפות 13 נבחרות בלבד. במשך השנים היו המשחקים לאירוע הבינלאומי שאין לו דומה: מיליארדי צופים עוקבים במשך החודש הקדוש של המונדיאל אחר הנבחרות המתחרות. מי שנבחרתו הלאומית לא זכתה להשתתף במשחקי הגמר אינו פורש/ת, אלא בוחר/ת "פילגש" — נבחרת זרה למשך החודש הזה. וביום שבו נערך משחק הגמר נחלקים כל הצופים לשני מחנות, ואין אמצע: כל אחד מהמחנות ניצב מאחורי אחד־עשר הלובשים את מדי אחת הנבחרות ונעשה מניה וביה לשותף בניצחון — או, כסגנו של בר כוכבא, נאלץ להסתפק במקום השני, אפילו לא הערת שוליים בהיסטוריה.

עם הקמת המדינה המשיך הכדורגל הישראלי להיות חבר בפדרציה הבינלאומית לכדורגל (פיפ"א), ובמקביל, בזכות החברות של ישראל בוועד האולימפי העולמי, להשתתף גם במשחקים האולימפיים. כולם היו מרוצים: ההתאחדות הישראלית לכדורגל, שחברותה בפיפ"א הקנתה לה אוטונומיה ביחס למדינה; המדינה, שנבחרת הכדורגל שימשה עבורה אינסטרומנט מדיני יעיל; ואוהדי הכדורגל הישראלים, שחילקו את הערצתם בין המועדון המקומי, שזיקתו הפוליטית ידועה ומסוכסכת (הפועל, מכבי, בית"ר), ובין הנבחרת הלאומית, שאיחדה את העם המדומיין. "הפסדנו בכבוד" כתבו בשנות ה–50 בעיתונים כמעט מדי פעם כשהנבחרת הכחולה־לבנה השתתפה בתחרות בינלאומית, ולא שכחו להוסיף את מילות הנחמה: "אחרי אלפיים שנה". ולכולם היה ברור שהעם המדומיין זה "אנחנו" — היהודים־ציונים במדינת ישראל.

לא כולם, אבל כמעט כולם, עמדו מאחוריה. האהדה לנבחרת הכדורגל חצתה את רוב הגבולות הפנימיים: למשך 90 דקות נדחקה הפוליטיזציה של הכדורגל אל אחורי הבמה, והיריבות המטרידה והמקלקלת בין הקבוצות הושעתה. אפילו בשנות ה–50 המוקדמות רבים צפו במשחקי הנבחרת, ועשרות אלפים נדחקו ונדחסו ביציעי העמידה והישיבה. השיא היה ביולי 1956, במשחק נגד נבחרת ברית המועצות באצטדיון רמת גן. כ–60 אלף צופים הגיעו למשחק, בהם שרי ממשלה וקצינים בכירים. מאות אלפים האזינו למשחק דרך שידור הרדיו המרטיט שהעביר נחמיה בן אברהם. העברית היתה עדיין "שפה קשה", והכדורגל היה ללינגואה פרנקה של השבטים שהקימו את אוהלם במדינת ישראל. שום דבר אחר, ממשי, שאפשר לאחוז בו ולהתרגש ממנו כעם בזמן ההוא לא יכול היה לעשות את מה שעשה הכדורגל לערב־רב שהתכנס כאן ברצון או בחוסר ברירה.

כדורגל-ישראל/ברה"מ, 1956 - סינמטק ירושלים/ארכיון המדינה - דלג

קשה לאמוד באופן מסודר את עוצמת האהדה לנבחרת הכדורגל הישראלית בשנות ה–50, אך ממה שניתן להפיק מהעיתונים היומיים, מכתבי העת השונים ומ"יומני כרמל" בשחור־לבן, ניתן להתרשם כי אכן "העם עמד מאחוריה". באפריל 1960, כשנבחרת ישראל גברה על יוגוסלביה בבלגרד, קיבלו האוהדים את שחקניה בצהלות בשדה התעופה. אך גם ההפסד לנבחרת הרוסית ארבע שנים קודם לכן, בתוצאה 1:2, נרשם כניצחון בזיכרון ההיסטורי: הנגיחה של נחום סטלמך הותירה את גדול שוערי העולם דאז, לב יאשין, בידיים ריקות, והארץ רעדה.

אלא שלא היתה זו הנבחרת של כל העם בישראל, כי אם נבחרת יהודית־ציונית. שחקניה היו יהודים אשכנזים. רק לקראת שנות ה–50 המאוחרות התווספו לה יהודים מזרחים. העם עמד מאחוריה, משום שהמכנה המשותף של כמעט כל הארגונים הפוליטיים דאז, משמאל ומימין, התבטא בהסכמה יהודית־ציונית. בשנים ההן תורגמה קביעתו של הובסבאום כפשוטה: מי שעמד מאחורי המדים הכחולים־לבנים הצהיר על נאמנותו למדינת ישראל. כך הוא חש שהוא עם. למעט ימי זיכרון, לא היה אז שום אירוע אחר בישראל שבו כל היהודים־ציונים אומרים בצוותא "אמן". אחרים, כלומר הערבים־ישראלים, לא נכללו לא בנבחרת הלאומית ולא בעם המדומיין העומד מאחוריה. רק ב–1976 חל מהפך עם צירופו של רפעת (ג'ימי) טורק לסגל הנבחרת. בלי משים החל להתעכר המונופול היהודי־ציוני של נבחרת ישראל, וממילא שורטטו מחדש גבולותיו של העם המדומיין העומד מאחוריה.

מתחת לרדאר היתה נבחרת הכדורגל של ישראל לנבחרת של מדינת ישראל, ודוק: לנבחרת כל אזרחיה. עם השנים נמנו עמה יהודים חילונים ויהודים שומרי מסורת, ערבים מוסלמים וערבים נוצרים — וגם, רחמנא ליצלן, גויים. "מטבע הדברים" אין בה נשים (יש כדורגל נשים בנפרד, שגם הוא מייצג את מדינת "כל אזרחיה") ואין בה חרדים, שהמשחק הזה, שמוצאו מן העמים, פסול בעיניהם.

כשנבחרת הכדורגל הלאומית עולה על הדשא, עבור כמה משחקניה, וגם עבור הערבים אזרחי ישראל, צבע המדים, הדגל וההמנון הם בחזקת כללי טקס בלבד. הם מתעלמים, עומדים ומחכים עד שתסתיים שירת ההמנון, ומצטרפים להמונים האוהדים. וכעת, כשהיא מייצגת את "כל אזרחיה" — לא רק יהודית, ולא רק ציונית — אכן כל העם עומד מאחוריה ל–90 דקות של פטריוטיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו