בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבית האנורקטי: כשתאוות הניקיון הופכת להפרעה נפשית

בלי חוטי חשמל, בלי כלי פלסטיק, בלי שום חפץ שהתבלה אפילו במקצת: כדי להיראות "נכון", הבית שלנו צריך להיראות בימינו כאילו איש לא גר בו מעולם

9תגובות
איור: מיכל בוננו

לפני כמה שנים, כשערכתי תחקיר למאמר בכתב עת, התחלתי לנהל שיחות עם מייקל דיילי, שמגדיר את עצמו ככלב שמירה של שימור אמנות. דיילי השתמש במונח "רסטורציה קופתית" (Blockbuster restoration) כדי לתאר את הפרקטיקה ההולכת ופושטת בימינו של ניקוי־יתר ושיפור־יתר של יצירות מאת אמנים כמו לאונרדו דה וינצ'י וטיציאן, באופן שנועד ליצור צילומי "לפני ואחרי" מרגשים ולעורר התרגשות סביב תערוכות חשובות — ורמיר כפי שמעולם לא ראיתם אותו, וגם ורמיר כפי שוורמיר עצמו לא ראה אותו. אחת לכמה שבועות שלח דיילי דוגמה נוספת: מדונה מהרנסנס שנראתה כאילו עברה ניתוח אף, או נימפה מהמאה ה–17 שפניה הובהרו, קווי המיתאר שלהם טושטשו וה"פוטי" (תינוקות מלאכים) שמרחפים סביבה נראים בצבעי פסטל מושלמים. המאסטרים הישנים נכנסו לעידן הבוטוקס והדימויים הממוחשבים, ונראים כעת, לדברי דיילי, חדשים יותר מאשר ישנים. "זו מין פרקטיקה לא־תקינה", אמר דיילי. "קצת לכלוך זה נורמלי. חוסר־שלמות אינו זקוק לתיקון. אנשים מורגלים לחשוב אחרת".

כך קורה גם ביחס לבית, שבו, לתחושתי, מתחוללים תהליכים יותר ויותר לא תקינים: משהו כמו אנורקסיה המופגנת כלפי חוץ, או כפייתיות אובססיבית המכוונת לבית, כשמתחם המגורים הופך לאתר של פרפקציוניזם אבסורדי, לצד סטנדרטים בלתי־אפשריים ותפיסה מעוותת. בשנה שעברה סיפרו לי שלושה אנשים, כל אחד בנפרד, שהם או הוריהם אינם יכולים לסבול שום דבר על משטחי המטבח או השירותים שלהם — הדלפקים נדרשים להיות משטחים נוצצים וריקים, מנוקדים בלא יותר ממתקן אחד לסבון, למשל. מנקה שהעסקתי אחרי שהשכרתי את ביתי לשבועיים הביטה בעצב על כבלי החשמל התלויים מאחורי שולחן הכתיבה והטלוויזיה. בבתים הנחמדים שניקתה, אמרה, לא היו כבלים נראים לעין. איש כבר לא סובל כבלים נראים לעין. בן דודי הסביר לי כיצד התחיל לא לסבול פריטים בדירתו שהוא לא "נזקק להם או אהב במאה אחוז". היה לו ארגז חום גדול במרפסת שבו הניח כמה דברים בכל שבוע. בראשו, אמר, התרוצצה כל הזמן שאלה פתוחה: "והסוודר הזה? והצלחת הזאת?" בכל המקרים האלה, ההתנהגות שתיאר לא תויגה כבעייתית במיוחד, אלא כמשהו שנכנס לקטגוריה של שריטה אישית מעניינת, שכפי הנראה קשה לחיות איתה, אך היא לא לגמרי נעדרת מעלות.

הסילוק הסופי

במאה ה–20, כשבבתים רבים יש חדרי סלון נפרדים, זה לא היה מחזה נדיר שהסלון יימצא בשימוש מועט בלבד, מעין אזור נפרד, מושלם וזך, שעקרת הבית קיוותה שיבלוט מעל יתר חלקי הבית המשמשים למחיה. חדרי השינה — על מיטותיהם הלא־מוצעות, ערימות המגזינים והצלוחיות הסדוקות המלאות בחפתים בודדים ובמטבעות — היו מחכים בדלתיים סגורות כשבאו אורחים לביקור. אך בסלון כל כרית הותפחה וכל עציץ פרחים או מאפרה הוצבו בזווית מדוקדקת על שולחן הקפה.

לא יהיה זה מוגזם לומר שבבתים רבים בימינו האידיאל הישן הזה, של הסלון כמקדש, התפשט גם אל יתר חלקי הבית. לפני כשנתיים יצאה איקאה בקמפיין מודעות שבו עודדה את לקוחותיה להשאיר את דלת חדר השינה פתוחה, כמין שירת סירנות עליזה (וזולה) שקראה להפוך את החלל הפרטי שלנו לציבורי יותר מתמיד, ונגיש יותר מתמיד למבטי השכנים. "מי אמר", שאלה הפרסומת, "שכשכולם באים אליכם, דלת חדר השינה צריכה להיות סגורה? אנחנו אומרים: תשאירו אותה פתוחה". בזכות אתרים כמו Apartment Therapy ופינטרסט, או תוכניות טלוויזיה על עיצוב הבית, התחזק האידיאל של בית כאתר לבימוי ולאוצרות בלתי פוסקים. מעולם לא הוצגו מדפי ספרים רבים כל כך בצורה אמנותית כל כך. מעולם לא סודרו מוצרי האמבט של האדם הממוצע בצורה קפדנית כל כך על מגשים, כמו נוזלים דליקים במעבדה שאין לגעת בהם. מחזיקי מגבות נייר ושלטי טלוויזיה ומברשות שיניים הפכו למפגעים חזותיים גסים, שמוטב להסתירם. ומתי זה נעשה נורמלי שלאנשים עם ילדים קטנים יש שטיחים לבנים וספות לבנות? רכישת ספה לבנה פירושה תחזוקה אינסופית ונוירוטיות חסרת גבולות — "אה, תן לי רק לשים לך את המטלית הזאת מתחת לרגליים. לא, לא, זו לא בעיה בכלל. זה פשוט, אתה יודע, חה חה, הספה" — ולמרות זאת, נראה שאנשים עושים זאת עכשיו יותר מתמיד.

The Gentle Art of Swedish Death Cleaning - דלג

לתוך המילייה הזה נכנס The Gentle Art of Swedish Death Cleaning ("האמנות העדינה של ניקוי המוות השוודי"), ספר זדוני בעל חזות תמימה שכבר הפך לרב־מכר, מעין מדריך המראה כיצד ניתן לצמצם ולייפות את ביתכם בטרם מותכם, כדי שלא תעמיסו על יקיריכם יותר מדי ציוד וכיעור לאחר לכתכם. בקיצור, לחיות כאילו אתם כל הזמן על סף הסתלקות לעולם שכולו טוב. את הספר כתבה מרגרטה מגנוסון, סבתא שוודית שמגישה את פרקי הספר הקצרצרים שלה בקול רך, כביכול כדי לא לזעזע את הילדים, והיא מתארת את עצמה — אני משערת שלשם האמינות — כבת "משהו בין 80 ל–100" (ככל הנראה היא בשנות ה–80 לחייה). היא מורה לנו להתחיל את ניקוי המוות כבר עכשיו, לא משנה בני כמה אנחנו, כי לעולם אין לדעת, אתה יכול להידרס על ידי אוטובוס מחר, ותחשוב כמה הרבה עבודה תהיה למשפחה שלך להיפטר מחפציך.

בשנים האחרונות יצא לי לעבור על כל חפציהם של כמה מיקירי שהלכו לעולמם, חלקם אספנים חסרי מורא של זבל מוחלט, ואני אומרת לכם שאין מה לחכות ולהעביר את שארית חייכם הבוגרים סביב התרגיל הזה. זה לוקח שבועיים; זה מזכך; ובחברה שמלאה בדברים ויותר ויותר נעדרת טקסים שימושיים סביב המוות, זו דווקא דרך טובה למיין את הזיכרונות ולהיפרד. אני לא לגמרי מבינה מה יש ברעיון הזה שכל כך מאיים על מחברת הספר. הגיגיה הפשוטים ("מהן מידות רעות? אני מניחה שאלה הרגלים שאינם מועילים לנו כל כך") והנחיותיה הברורות מאליהן ("התייחסו לניקוי שלכם כאל עבודה שגרתית, יומיומית. ובין לבין, השתדלו ליהנות ככל האפשר מכל הדברים שאתם אוהבים לעשות") אינם זקוקים למלאך המוות כמניע עלילתי. מה שברור הוא שהסילוק הסופי הפך להיות טרנדי בצורה משונה בימים אלה. בחודשים האחרונים אותם כתבי עת ועיתונים, לרבות "ניו יורק טיימס", שהוקסמו מהסוודר־הנורדי־בצורת־ספר הזה, דיווחו גם על הפופולריות הגואה של אפליקציה בשם WeCroak ("אנחנו מתפגרים"), המזכירה למשתמשים, בהודעות פוש שנשלחות באקראי חמש פעמים ביום, שהם הולכים למות. כך שאין מה לקרוא את הספר הזה בגלל הכתיבה שלו או בגלל הצעותיו. זה ספר שכדאי להכיר בגלל רעיון גדול אחד שמסתתר מאחורי הסינר השוודי: שהדרך היחידה לצאת מהבלגן הנוכחי שאנחנו שרויים בו, של חרדה וחומרנות, של מקסימליזם ומינימליזם, של שליחת הודעות סכיזופרנית על רכישת ערימות עצומות של דברים תוך שמירה מתישה על בתינו במצב מוזיאוני מוקפד, היא מוות. בדיוק באותו אופן שבו מוות הוא הפתרון למחלות כרוניות רבות.

חפצים שאסור להזכירם

לפני ארבע שנים, כשספרה של מארי קונדו "סוד הקסם היפני: איך להיפטר מהבלגן בבית לתמיד — ולהיות מאושרים יותר", שנמכר בארבעה מיליון עותקים, התפרסם לראשונה באנגלית, התגובה הראשונית למינימליזם הביתי הקיצוני שהציע היתה צפויה למדי. עבור קוראיה, אתוס ההאנשה החביב של קונדו (כך למשל, היא כותבת שגלגול הגרביים הוא התאכזרות, שיש לקפל גרביים באהבה, כדי שהם יוכלו לנוח אחרי יום ארוך שבו היו "לכודים בין כף הרגל לנעל") ועקרון הענישה שלה שאוסר על כל דבר מיותר היו התרסה מבורכת נגד תרבות צריכת היתר של מוצרים ביתיים. אף על פי שהיה רב־מכר מיידי, הספר נתפס כחפץ פולחני, כחלק מתרבות־נגד, באותו מובן שהקדשה לנזירות היא חלק מתרבות־נגד. אצל קונדו, המפתח לחיים מאושרים יותר, מוצלחים יותר, הוא לזרוק כמעט הכל, אפילו דברים שימושיים, ולשמור רק כמה פריטים בודדים ש"מעוררים שמחה בלב" כשאוחזים בהם. בעולמה של קונדו, אדם עשוי להזדקק לארבעה ספלי תה ושתי מטליות כלים בלבד. ואחרי שהופצצנו במכונות אספרסו ובמצעי יוקרה, ובסוג החשיבה שיכול לגרום לעובד זמני במשכורת מינימום להאמין שמקרר יין כפול עם בקרת אקלים הוא "פריט חובה בבית", הכניסה לממלכתה האצילית והמצומצמת של קונדו, שבה את תמיד יודעת איפה המפתחות שלך כי לעולם אין דבר אחר על השולחן, עשויה לתת תחושה של הליכה על קצות הבהונות לתוך חלקה שקטה של שפיות. נחנקתם תחת מפולת חפצים, וראו זה פלא! כל מה שהייתם צריכים אי פעם זה חלוק נחל בודד בתוך כף ידכם.

איור: מיכל בוננו

זה עשוי להישמע בריא למדי, אפילו הגיוני, עם שטחי המחיה שהולכים ומצטמצמים ואדריכלות האופן־פלאן (שדוגלת בהיפטרות מקירות) שנהיית יותר ויותר פופולרית. אבל הבעיה בקיומה של מארי קונדו בחברת צריכה היא שאפילו המינימליזם עם הכוונות הכי טובות הופך לעוד חלק מתרבות הצריכה, רק מסוג תובעני ונוירוטי יותר. הצמצום חסר הרחמים הוא פינוי־במה נוח ומתמשך לטובת חפץ רענן כלשהו, שעדיין לא פגשנו ועדיין לא רכשנו — בשונה מאותם חפצים מוכרים שעם הזמן החלו לשעמם או שסר חִנם — שניחן ביכולת לשמח לבב אנוש מעצם היותו חדש מהקופסה. והוא אכן נוירוטי; קונדו עצמה מודה שהצורך שלה לארגן ולהיפטר לא נבע מבריאות נפשית משובחת. היא כותבת כיצד, בגיל חמש בלבד, לא היתה יכולה שלא לנקות באופן כפייתי לא רק את האזורים האישיים שלה, אלא גם את אלה של אחיה והוריה; כיצד הזדעזעה פעם — עד כדי כך שפרצה בבכי כשנזכרה בכך — מבקבוק שמפו שתחתיתו התכסתה בשכבת לכלוך חלקלקה בחדר אמבטיה לח. "מהעובדה שביליתי את ההפסקות לבדי, מנקה ומסדרת, ניתן להבין שלא הייתי ילדה חברותית במיוחד", היא כותבת. "מכיוון שהתקשיתי לפתח קשרי אמון עם אנשים, פיתחתי קשר רגשי עז בצורה בלתי רגילה עם חפצים". שום דיבורי "לגרביים־שלך־יש־רגשות" סמי־דתיים לא יוכלו להפוך את "היו אלה דברים חומריים והבית שלי שלימדו אותי להעריך אהבה ללא תנאי, לא הורי או חברי" למשהו אחר פרט לסיבה טובה ללכת לטיפול. תמונות של דירתה של קונדו מראות לא רק ספה ושטיח לבנים, אלא הכל לבן, חלל אנורקטי שנועד להיתפס כשיאם של חיי איכות ושלווה ששום אדם ממוצע אינו יכול — והייתי מוסיפה, גם אינו צריך — להרגיש נוח לחיות בו.

ספרים נוספים שהתפרסמו באחרונה יושבים על אותה הצטלבות שבין הפרעה נפשית לבית מסודר. ג'סטין קלוסקי, שחקן לשעבר באופרת הסבון "Guiding Light", הפך את ההפרעה הכפייתית־טורדנית שאובחנה אצלו בעודו ילד חרדתי ואומלל, ששואב את השטיח בשורות "שהיו מרווחות בצורה שווה ומקבילות לחלוטין", לעסק מצליח לסידור הבית בלוס אנג'לס. למרבה ההפתעה, הוא קורא לעסק שלו "חוויית האו־סי־די". ספרו, "Organize & Create Discipline" (או־סי־די, הבנתם?), מלא בדיבורי אחוקים על זריקת הזבל היומית ("אני מקיף את הבית, מרוקן את כל הפחים, מרסס ליזול, כי אני לא רוצה ששום דבר יסריח לי את החלל כשאני ישן"), על סידור תא הכפפות עם חוצצים והפרדות וגם, אומללים שכמותכם, על איך להתרגל לשאוב אבק בקווים ישרים ("דבר אינו זועק רעננות וניקיון יותר מקווי שאיבה מקבילים!"). קלוסקי כותב בכנות רבה כי "בגלל הנוירוזה והאובססיות שלי (חוויית האו־סי־די היא) השיטה היעילה, האפקטיבית והרעננה ביותר לשינוי חייך".

אך האם חייך משתנים לטובה? "The Organized Home", הספר האחרון שפירסם קולקטיב Remodelista, מכיל כל כך הרבה מורכבות חרדתית במסווה של פשטות נינוחה, כל כך הרבה מלמולים מעגליים וחסרי טעם שמתחזים להיגיון בריא, שאפשר לחטוף כאב ראש רק מלדפדף בו. בארץ הפנטזיה המילניאלית להפליא של רימודליסטה, של עץ בוק־לבן־מט לא־מהוקצע, נוקשות סקנדינבית־אמישית משווקת כעונג מואר. "עצרו את חדירת המארזים המכוערים, המגושמים, כפי שעושים שפים ומדענים. לא מיומנים ביציקת נוזלים מכלי לכלי? התחילו במטבח ואחסנו את שמן הזית, סבון הידיים ונוזלים אחרים בבקבוקים יפים". בסעיף שנקרא "אחסון חפצים שאסור להזכירם", נאמר לנו ש"ערכה לניקוי השירותים אינה צריכה לעורר רתיעה. בחרו מברשת שאינה עשויה פלסטיק, כמו מברשת זו של איריס הנטוורק, בעלת ידית מעץ לִבנה... ואחסנו אותה בכלי נאה". אולי בעציץ טרקוטה או בכד אמייל המוצב על מגש של פוג לינן, מציעה התמונה. דבר ראשון, יש לי ילדים ועבודה. שנית, כל שאר הספר המרושע הזה יכול להיכנס תחת אותה קטגוריה בדיוק — אחסון חפצים שאסור להזכירם — כי כל מוצר של נוחות אנושית מודרנית נחשב כאן לחפץ שאין להזכירו. החיים האמיתיים, עם כל הבלגן שלהם, הם נעדרי טקט לחלוטין. אז הנה לכם כפולת עמודים על הסתרת כבלים משרדיים "דוחים למראה", וכפולה נוספת על "איפה לשים את מייבש השיער" (שימו לב: יהיה עליכם להוסיף שקע מאחורי המגירה, כדי להסתיר את הכבל), ועוד אחת על "הסוואת הטלוויזיה שלכם" ("הממיר מוסתר בתוך קופסת קרטון"). בסעיף שכותרתו "השתמשו בכלים ובמכלים נאים לעין בחדר האמבטיה" נאמר לנו ש"בקבוק אדוויל נכנס בדיוק לצנצנת קרמיקה". בסעיף אחר על שאריות מזון אנחנו מצווים — בחיי — להשתמש בכיסויי קערות מפשתן.

Marie Kondo Organizes a Bookshelf - דלג

כמובן, הפיכת הבית כולו — שכיום הוא בטח קטן יותר מהבית שגדלתם בו, וכיום הוא בטח יותר אופן־פלאן — למוצג ראווה חלק, אזור של ייצוגיות טוטלית, ללא שום דבר בלתי רצוי או כעור בטווח עין, מייצרת משבר חסר תקדים של אי־סדר. זו בעיה חריפה פי אלף בשל העובדה שבתור בני אדם מעודדים אותנו לקנות, ואנחנו אכן קונים יותר חפצים לנפש מאי פעם. ולכן אנו מוצאים את עצמנו במצב סכיזופרני נורא. השליש האחרון של הספר המינימליסטי כביכול של רימודליסטה מוקדש למקומות שבהם ניתן לרכוש "דברים הכרחיים". "זה מה שאתם צריכים לשם קיום מאורגן (וכמעט נטול פלסטיק)", כותבים העורכים, ולאחר מכן מגיע רצף של 54 עמודים של שרוכי גומי טבעי, מתלי יתדות של חברת המטבחים שייקר ו"מכלים גליליים מצופי זכוכית בסגנון מעבדה".

לדברי מייקל דיילי, המומחה לרסטורציה של יצירות אמנות, רוב האנשים נוטים לראות את תקופתם כניטרלית מבחינה אסתטית. רק בתום התקופה נעשה המראה הסופי והכולל ברור יותר (ספת הקטיפה הסגולה שקניתם ב–1997 לא נראתה כמו הניינטיז עד 2010 בערך, ואז היא כבר נראתה כך באופן חסר תקנה). מראה הבית הנקי של תקופתנו מבטא כנראה רצון מסוים לברוח מעומס הגירויים הדוחק אותנו מדי יום ביומו (אחרי ארבע שעות של בהייה במסך הטלפון, איך מרגיש המוח שלכם? לא טוב! לא מרווח!). אבל אני סבורה שהוא הפך מתוצר של חלל חרדתי לגורם המייצר חרדה נוספת, מעין מעגל קסמים. אם תציצו בספרי עיצוב פופולריים משנות ה–70, ה–80 וה–90 — למשל ב"The House Book" הקלאסי של טרנס קונרן, או בכל אחד מספרי עיצוב הפנים המשפיעים מאת העורכת וכתבת "ניו יורק טיימס" נורמה סקורקה — רוב תמונות הבתים שמופיעות שם לא עומדות בסטנדרטים של ימינו, עם אלה של עורכים בהוצאת ריצולי או מגזין "Veranda", או אפילו עם אלה של "ניו יורק טיימס": הספות נראות משומשות, שולי חצאית הבסיס אינם ישרים כסרגל, נצרי המושב עשויים להיות כהים, וזרי הפרחים, באופן מוזר, נראים נבולים משהו. היום, כדי להיראות "נכון", הדברים צריכים להיראות כאילו לא נגעו בהם, אסורים בנגיעה. השיער המוחלק ב–2018 חלק יותר משהיה ב–1968. המניקור מטופל יותר. כדי להבין לאן אני חותרת חטטו, במוחכם, בהיסטוריה וקחו כמעט כל חפץ יומיומי — מברשת שיניים, פלייסמט — מהבית שגדלתם בו, והשוו אותו למצבו של אותו פריט כיום. בילדותי בשנות ה–70 וה–80, כלי הטאפרוור שאמי היתה משתמשת בהם יום־יום היו שרוטים, עמומים ומוכתמים, כמו אצל כולם. היום, כשקופסאות הפלסטיק החד־פעמיות־אך־רב־פעמיות מתחילות לאבד את שקיפותן, הן נידונות להחלפה, כי בפינת האוכל בעבודה הקופסאות של רוב האנשים נראות חדשות ונוצצות כל הזמן.

בעידן הזה של לאונרדו עם בוטוקס, גופים שטופחו למראה של אבן חלקה וחדרי ארונות עם מאה מדפים שמוטב להותירם כמעט ריקים, בזמנים האלה של כל כך הרבה סדר מרווח המסווה כל כך הרבה בלגן פנימי, ניתן לראות את הספרים האלה כתיקון־יתר נפרץ. כל בן אנוש שאינו מרגיש אנושי והיה רוצה לחזור לכדור הארץ, מוטב לו שלא יקרא אף אחד מהם. ייתכן שהדרך לבריאות טובה יותר ולבית מוצלח יותר היא חדר שינה מבולגן. השיטה להפחתת כאבי ראש: השאירו את האדוויל על הדלפק.

_____________________

מיריי סילקוף היא מחברת הספר "Chez L’arabe" וכותבת ל"נשיונל פוסט" ול"ניו יורק טיימס מגזין".

תרגום: מרב שמבן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו