בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך להיאבק בימין כשהליברליזם במשבר

המאבק נגד גירוש מבקשי המקלט הוכיח שאפשר לאתגר את השלטון גם בלי להיגרר לפוליטיקה של שנאה

125תגובות
הפגנה נגד גירוש מבקשי מקלט בכיכר רבין, בחודש מרץ
מגד גוזני

משבר הליברליזם, בעולם ובישראל, הוא עמוק ואמיתי. אבל כמו כל משבר, הוא נושא בחובו סכנות גדולות לצד אפשרויות אמיתיות. 

בשני מאמריו במוסף "הארץ" ("מחירות הפרט לעריצות המיעוט", 3.8, ו"כשגדי טאוב פגש את סטיב בנון", 27.7) ממחיש גדי טאוב את הסכנות בהתפעלות שלו מסטיב בנון, תיאורטיקן הטראמפיזם בארצות הברית. בנון אכן מיטיב לחשוף את חולשות הממסד הליברלי, ואלה רבות וקשות: הקצנה של אי־שוויון כלכלי, עיוורון לבעיות חברתיות והתנשאות על אנשים פשוטים. אבל — וזה אבל גדול — התקפתו על הממסד הליברלי לא באה כדי להציע במקומו משהו טוב יותר ושוויוני יותר, אלא כדי להחליף אותו במשהו גרוע יותר.

בארצות הברית הובילה ההתקפה על האליטות הליברליות לעליית ממשל שמטפח בקיצוניות את האליטה הבעייתית מכולן, זו של בעלי ההון הגדולים. כמו אצל הפשיסטים במאה ה–20, רטוריקה דמגוגית נגד בעלי ההון משמשת לכינון שלטון ידידותי במיוחד עבורם.

הימין הפופוליסטי יודע לזהות בעייתיות שהממסד הליברלי מתעלם ממנה. אבל טאוב הולך צעד אחד נוסף, רדיקלי ומרחיק לכת. הוא מציע לאמץ מהימין החדש לא רק את ראיית הבעיות אלא גם את הגדרת הפתרונות: את חוק הלאום הוא רואה כביטוי לרצון דמוקרטי של הרוב; ולשמאל הוא מציע להתחרות עם הפשיסטים על "הגנת הגבולות מפני מהגרים". בכך הוא חוצה את הקו הערכי המבחין בין ימין ושמאל.

יש מה לבקר בדמוקרטיה הליברלית. כתבתי על כך בעבר תחת הכותרת "אבל מהי דמוקרטיה בעולמה של פועלת טקסטיל". זו שאלה חשובה בשתי רמות: ברמה המהותית, דמוקרטיה שאיננה רלוונטית לפועלות במצפה רמון או בסכנין היא חלקית וחסרה. ברמה הפוליטית, דמוקרטיה כזו היא חלשה גם מפני שמי שהיא איננה משמעותית בחייו, לא ייחלץ להגן עליה מפני התקפות. 

אבל הביקורת על חסרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית לא צריכה להוביל לוויתור עליה לטובת אוטוריטריות דכאנית. לפני מאה שנה כתבה רוזה לוקסמבורג ביקורת מדויקת על הפגיעה בחירויות הפוליטיות במהפכה הרוסית, שהיתה אז בת פחות משנה: "תמיד חשפנו את הגרעין המר של אי השוויון ואי החופש הסוציאלי מתחת לקליפה המתוקה של השוויון והחופש הרשמי — לא כדי לפסול את זה, כי אם כדי לעורר את מעמד העובדים לא להסתפק בקליפה, אלא... (לכונן) דמוקרטיה סוציאליסטית במקומה של הדמוקרטיה הבורגנית, אך לא לבטל כל דמוקרטיה שהיא" (תרגום: מ"ז וולפובסקי).

ביקורת על חולשות הליברליזם לא צריכה להוביל להצטרפות למתקפה מימין על הדמוקרטיה. מנגד, אי אפשר להתגונן מפני התקפות הימין תוך התבצרות בעמדות המכשילות של הממסד הליברלי.

איך נכון לפעול? דוגמה טובה אפשר למצוא בסיבוב האחרון של המאבק נגד גירוש מבקשי המקלט. במקום לחזור על הסתפקות בעמדה ליברלית של הגנה על מבקשי המקלט מפני חורשי רעתם, התנהל הפעם מאבק שונה. יוזמת "דרום תל אביב נגד הגירוש" לא רק נמנעה מליפול למלכודת ההתנשאות על תושבי דרום העיר, אלא פעלה בדיוק להפך: היא לקחה את המצוקה האמיתית בשכונות כנקודת המוצא למערכה, שסימנה כאויביה לא את מבקשי המקלט אלא את צמרת השלטון האחראית האמיתית להפקרתן. זיהוי הבעיה הוביל לא להצטרפות לקמפיין השנאה של השלטון, אלא להתנגדות אפקטיבית לו, התנגדות שלרגעים הצליחה לשמוט את הקרקע מתחתיו.

פוליטיקה כזו דרושה לנו גם במאבקים אחרים. מצד אחד, לא ניכור מהעם ולא התנשאות עליו; ומצד שני, לא להיגררות אחר הימין. פוליטיקה כזו, של חלופה לימין, לא מפוזיציה של ממסד ליברלי, אלא מעמדות של שמאל סוציאליסטי, מצליחה בעולם. הביטו בברני סנדרס בארצות הברית, בג'רמי קורבין בבריטניה ובתנועת פודמוס בספרד. גם במקסיקו זכה השמאל בניצחון דרמטי.

השמאל הזה מצליח במיוחד בקרב צעירים. בבחירות בבריטניה תמכו בו שני שלישים מהמצביעים מתחת לגיל 30. העצרות של סנדרס באצטדיונים מלאות בצעירים. צעירי המאה ה–21 פונים לאפשרויות הרדיקליות, כי כשהם יוצאים לחיים, הם רואים את השקרים שטמונים בהבטחה "העולם יהיה פתוח בפניך, אם רק תעשה את מה שהחברה דורשת ממך". הם נכנסים לשוק עבודה של תעסוקה ארעית, מתקשים לממן שכר דירה, והשירותים החברתיים מופרטים ויקרים. להבדיל מהדור הקודם, להם לא מובטחים חיים טובים יותר מאשר להוריהם. להפך. לא פלא ש"ניו יורק טיימס" הקדיש בתחילת החודש שעבר כתבת שער לתמיכה בסוציאליזם בקרב צעירי ארצות הברית.

גם בארץ ניסיונות לתת תשובות סוציאליסטיות זכו בתמיכה גדולה בקרב צעירים. השנה נציין עשור להצלחת תנועת "עיר לכולנו", שאיתגרה את שלטונו של רון חולדאי בתל אביב־יפו, תנועה שהיתה לי הזכות לקחת בה חלק. בבחירות לראשות העיר זכינו ברוב ניכר בקרב הצעירים. צעירים הובילו ובלטו גם במחאה החברתית, שלוש שנים מאוחר יותר. 

אבל בישראל אלה מקרים יוצאי דופן. חסרה כאן תנועה סוציאליסטית רחבה, כמו אלה שמצליחות בארצות אחרות. השמאל בישראל נוטה להצטמצם לפוליטיקה ליברלית של הגנה על זכויות אדם ולשאלות מדיניות, אזרחיות ותרבותיות.

שמאל נטול סוציאליזם הוא שמאל שאזוק בשלשלאות, שלעולם לא יצליח להתקדם מעבר לנקודה מסוימת. השמאל יצליח אם ידע לדבר לעובדים, לעניים, לקשישים ולנכים, ואם יציע פתרונות לשכבות הביניים הנשחקות. פתרונות סוציאליסטיים נחוצים גם בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, אצל ציבורים וקהילות שהשלטון עיוור אליהן לחלוטין.

זו איננה הצעה להחליף חד־ממדיות אחת באחרת. מול הזנחת הנושאים החברתיים, לא נכון להציב הפקרה של הנושאים המדיניים או האזרחיים. שאלות המלחמה והכיבוש אינן השאלות היחידות שבפנינו, אבל הן שאלות חשובות ביותר. כל ניסיון לדלג מעליהן נועד לכישלון. אבל גם בהתייחסות להן חיונית נקודת מוצא סוציאליסטית. למלחמות, לכיבוש ולהתנחלויות יש מחיר חברתי וכלכלי, ואילו לשלום יהיו תועלות גדולות. פוליטיקה סוציאליסטית בישראל לא יכולה לנתק בין הממד החברתי של המציאות לבין הממדים הלאומיים והעדתיים שלה.  

נוכח משבר הליברליזם נדרשת דווקא הליכה שמאלה. כדי להציג חלופה אמיתית לימין דרושה — גם אצלנו — תנועה סוציאליסטית.


הכותב הוא ח"כ מטעם חד"ש ברשימה המשותפת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו