בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אותה הגברת בשינוי מצנפת: תומכי העליונות הלבנה לא הולכים לשום מקום

הקו קלוקס קלאן אולי הצהיר שהוא פותח את שורותיו בפני שחורים ויהודים, אבל הגזענים בארה"ב ממשיכים את דרכו גם בלי שיצטרכו להתחפש

9תגובות
גלימות שונות מתוך קטלוג הקו קלוקס קלאן, 1925

ארבעים דולר. זה היה מחירה של גלימת סאטן צהובה של "דרקון גדול", כולל רקמת חוטי משי ולא כולל משלוח. גלימת "הידרה" או "טיטאן גדול" אדומה עלתה עשרים דולר, וכדי לעטות את מחלצות "קיקלופ נעלה" הלבנות נדרשו שישה דולרים בלבד. זיל הזול, ורק דרך הקטלוג המהודר של "התאחדות אבירי הקו קלוקס קלאן" מ–1925.

אבל הגלימות והמצנפות הלבנות, שהפכו לסמלו של ארגון השנאה הפוטוגני ביותר באמריקה, לא תמיד היו שם. בראשית דרכו, ב–1865, היה ה–KKK מורכב מ"חוואים ממורמרים, לוחמי גרילה מובטלים... צעירים משועממים, סאדיסטים ואנסים..." כפי שמפרטת ההיסטוריונית איליין פרנץ פרסונס במאמרה Midnight Rangers. גם מטרותיו של הארגון היו מגוונות: "הפחדת מצביעים כושים ורציחת אנשים שהתנגדו להשקפותיו", כפי שמסביר שרלוק הולמס בסיפור "חמשת חרצני תפוז", שחרור מעול ה"שיקום" הצפוני שנכפה על מדינות הדרום או סתם הזדמנות לאוורר דחפים אלימים. לשם ביצוע מעשי הנבלה שלהם התחפשו חברי הארגון לבעלי חיים, לאינדיאנים, לנשים ואף לשחורים, מורחים את פניהם בפקק שרוף, כפי שנהגו לעשות זמרי ה"מינסטרל", מה שאיפשר להם להפנות אצבע מאשימה כלפי הקורבנות עצמם. תלבושות אלו הקרינו דימוי שנתפס כנחות, ולעתים אף כפראי ומשולח רסן מעצם טיבו. "אנשי הקלאן ניכסו לעצמם את האלימות שייחסו למי שלתפיסתם שכנו מחוץ לגבולות התרבות", כותבת פרסונס, "ונעזרו בתיאטרליות כדי לגלם ולהציג אכזריות מציאותית". השראה זו הגיעה מששת מקימיו של ה–KKK, שעוד לפני שהיו חיילים לשעבר בצבא הקונפדרציה הופיעו בלהקות מינסטרל ובהפקות תיאטרון מקומיות. ההופעה האחרונה שלהם שתועדה התרחשה חודשים ספורים לפני הקמת הארגון. הם לא היו מוכנים לרדת מהבמה. מבחינתם, ההצגה חייבת היתה להימשך. "תנועת ה–KKK של עידן השיקום", כותבת פרסונס, "היתה שזורה באופן הדוק ותלויה לחלוטין בצורות ובמוסדות התרבות הפופולרית של זמנה".

אבל בראשית שנות השבעים של המאה ה–19 כבר לא היה צורך בנשף המסכות המעוות כדי להשליט טרור ולהפעיל אלימות. ב–1871, כשהעביר הנשיא יוליסס ס' גרנט את מה שזכה לכינוי "חוק הקו קלוקס קלאן", לא היה בו עוד צורך. דמותו של המינסטרל הנלעג ומושחר הפנים המשיכה הלאה, מעניקה את אחד משמותיה — ג'ים קרואו — לקורפוס חוקי "נפרד אבל שווה" הגזעניים. תומכי העליונות הלבנה כבר לא נאלצו לצבוע את פניהם. הם ישבו במוסדות השלטון ופעלו בגלוי וללא מסכות. ולא רק הם: העיתונאית ולוחמת הזכויות אידה ב' ולס העריכה כי בשנים שלאחר תקופת השיקום נרצחו עשרת אלפים אפרו־אמריקאים במשפטי שדה. ב–1880 משכו מופעי לינץ' יותר מ–15 אלף צופים־משתתפים לבנים, שלקחו שרידי קורבנות כמזכרות, הצטלמו לצד הגופות המושחתות ושלחו את התמונות כברכות חג מולד לבני משפחה וידידים. "אף אחד מהם לא לבש גלימה ומצנפת. לא היה בהן צורך", כותבת אליסון קיני בספרה "Hood". החוק לא רק העלים עין ממעשי הלינץ', אלא גם השתתף בהם באופן פעיל. באחד מהם השתתפו מושל לשעבר, שופט, ראש עיר, שריף, תובע מחוזי, עורך דין ובנקאי, כולם עמודי תווך של הקהילה. מושל מיסיסיפי אף הכריז בגאון: "אם כדי לוודא את עליונות הלבנים נצטרך לבצע לינץ' בכל כושי במדינה, כך יהיה".

BLACKkKLANSMAN - Official Trailer [ - דלג

אל מול האכזריות הבלתי־נתפסת הזו, אנשי ה–KKK, שלפחות טרחו להשקיע בתלבושת לפני שיצאו לשרוף כנסיות, נראו כמעט כפסגה של טוהר מידות ומוסר. כך לפחות חשב תומס דיקסון, כשכתב את "איש הקלאן" נוטף הנוסטלגיה, המתרפק על ימי הזוהר של הדרום ומקונן על חורבנם. המאייר שהופקד על הכריכה צייר את איש ה–KKK כאביר מימי קדם, עטוי לבן, קיטש ומוות. הספר, ובעיקר המחזה שכתב דיקסון בעקבותיו, הפכו לסנסציה בדרום, אך רק כאשר הבמאי ד' ו' גריפית ביסס עליו את סרט הקולנוע הארוך הראשון שנוצר באמריקה, "לידתה של אומה", התפשטה תהילתו ברחבי ארה"ב והסרט אף הוקרן בבית הלבן ביותר. אנשי הקלאן קיבלו טיפול הוליוודי מלא, ששיכלל את איור הכריכה והלביש אותם בגלימות ובמצנפות לבנות עם חורי עיניים. "לידתה של אומה" שיצא לאקרנים ב–1915 היה להצלחה כבירה, שסיפקה פרסומת חינם ומפרט למדים של ה–KKK המחודש, ואכן, תוך חמש שנים הצטרפו מאה אלף חברים טריים לקו קלוקס קלאן. חוקי "ג'ים קרואו" ומעשי הלינץ' אמנם "טיפלו" באוכלוסיית השחורים, אך מי יעמיד במקומם את היהודים, הקתולים ושאר מהגרים מטונפים?

במלחמת העולם השנייה, כאשר היה מי שעשה בשבילו את העבודה המלוכלכת בסיטונות, באירופה, הסתפק ה–KKK במצעדי ראווה. אבל כאשר ניסה להרים ראש ולשרוף צלבים לאחר מכן, כדי "להבהיר לכושונים האלה שהמלחמה נגמרה ושהקלאן לוקחים את העניינים לידיים", היה שם מי שיעצור אותו. גם הוא, כמו הקלאן, הגיח ממעבה התרבות הפופולרית. יוצריו היו שני נערים יהודים והוא לבש טייטס. משלא נותרו עוד נאצים לחבוט בהם, חיפשו יוצריו של תסכית הרדיו המצליח, "הרפתקאותיו של סופרמן", נבל חדש. עיתונאי אמיץ בשם סטטסון קנדי, שהסתנן בזהות בדויה לשורות הקלאן, הזין אותם במידע פנימי על מבנה הארגון, על התארים הנפוחים של מנהיגיו ובעיקר על הכסף הרב שצברו. כך נולד ב–1946 התסכית "קלאן הצלב הבוער", שחשף את הארגון כחבורה של גברים לבנים ותאבי־בצע שעושים קופה על סדינים עם חור, או, במילים שהושמו בפיו של "הדרקון הגדול": "אנחנו סוחרים באחד הטובין העתיקים והרווחיים ביותר על פני האדמה — שנאה". התסכית, שעלילותיו מובאות בהרחבה בספרו של ריק באוארס, "Superman vs the Ku Klux Klan", זכה לארבעה מיליוני מאזינים ופגע עמוקות באהדה הציבורית של ה–KKK.

How Superman Busted the KKK - דלג

אבל עם התחזקותה של התנועה לזכויות האזרח בשנות השישים הצמיחה ההידרה של ה–KKK ראש נוסף. בסרט הקאלט של טד מייקלס, "חציתי את קווי הצבע" מ–1966, מתחפש גבר שחור (בגילומו של שחקן לבן) שבתו נרצחה בידי הקלאן לגבר לבן, כדי להסתנן לשורותיו. ב–1979 הפך בלש משטרה שחור בשם רון סטולוורת את ההיסטוריה של הקלאן על ראשה, כשהתחזה לגבר לבן בעזרתו של שוטר ממוצא יהודי, פיליפ צימרמן, והצליח להתגייס ל–KKK ולסכל את מזימותיו באחד מאותם סיפורים אמיתיים שהם כה יוצאי דופן עד שספייק לי צריך לביים אותם, כפי שאכן עשה ב"שחור על לבן" שהגיע בימים האחרונים לאקרנים.

אבל מתחת לגלימות הלבנות האיקוניות, תוצרת הוליווד, המזוהות עד כדי כך שהן משמשות כמוטיב קומי בסרטים כמו "אוכפים לוהטים" של מל ברוקס או "אחי איפה אתה" של האחים כהן, הארס הישן ממשיך לפעפע. הטקס והפרפורמנס, התיאטרליות והזיקה לתרבות הפופולרית, שעשו רבות כדי להאדיר את שם הקלאן, משמשים היום כדי להגחיך אותו. הקלאן אולי הצהיר ב–2014 כי הוא פותח את שורותיו בפני שחורים, יהודים, הומואים והיספנים — כל עוד הם מוכנים להישבע לשנאה עצמית, כנראה — אך האלט־רייט וקבוצות שנאה רבות מספור העמיסו על שכמם את משימתו המקורית: להבטיח את עליונות הגזע הלבן באמריקה. סרטו של לי, שמסתיים בחומרים עיתונאיים עכשוויים, מזכיר כי מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת, וכי, במילותיו של סופרמן בכבודו ובעצמו, "בכל פעם שתפגוש במישהו שיאמר לך שאדם אינו יכול להיות אמריקאי טוב כי הוא קתולי, יהודי, פרוטסטנטי או מה שלא יהיה, אתה יכול להיות די בטוח שהוא אמריקאי מחורבן בעצמו. ולא רק אמריקאי מחורבן אלא בן אדם מחורבן". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו