בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפלצות רעות עם כוונות טובות: מתי התחלנו לפחד מהנחש?

מתגנב בעשב, מתפתל במקדשים, סמל האינסוף ומחולל הקץ. הסגידה והסלידה מן הנחש מזדחלות יד ביד, עוד מהימים שבהם הוא התהדר לא רק בשני פינים, אלא גם בארבע רגליים

4תגובות
נחש ירוק
Joel Sartore / National Geographic / Getty Images

עבור הזרם המרכזי של הנצרות, כמו גם ביהדות, הנחש הוא סמל של רוע. הוא שליחו של השטן, המתגלם במשרתיו, לווייתן נחש בריח ולווייתן נחש עקלתון, שבהם נלחם האל "בחרבו הקשה והגדולה והחזקה" (ישעיהו, כ"ז). הנחש היה המסית והמדיח, מי שפיתה את חוה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, ובכך פתח את הדלת לחטא הקדמון. אבל נדמה כי דימוייו של הנחש בתיאולוגיה היהודו־נוצרית מרמזים על כך שהעונש שהושת עליו — לאבד את ידיו ורגליו — מהווה כפרה מספקת, ומאותו רגע ניתן להשתמש בו כדימוי ואיקונין חיובי. ישו עצמו הורה לתלמידיו להיות "ערומים כנחש ותמימים כיונה" (מתי, י') ואילו משה ייצר, בהוראת האל, נחש נחושת: "עשה לך שרף ושים אותו על נס" (במדבר, כ"א) כדי לרפא את בני העם שהוכשו כעונש על חטאיהם.

גם עבור היוונים היה הנחש מוטו של בריאות. הוא מתפתל סביב מטהו של אסקלפיוס, בנו של אפולו, אל הרופאים, וסביב קערתה של היגיאה, בתו (שמשמה נגזרה המילה היגיינה) בדימוי שהפך לסמלם של הרוקחים. לפי אחת הסברות, המטה שסביבו מתפתל הנחש נכרך ברפואה בעקבות שיטת הטיפול בטפיל בשם תולעת גינאה, שהיתה ידועה כבר בעולם העתיק. האלכימאים של ימי הביניים אימצו לעצמם מטה אחר, של הרמס, ועליו שני נחשים מכונפים. בשל העיסוקים הפסאודו־רפואיים שלהם בילבלו רבים בין המטות, כמו למשל חיל הרפואה האמריקאי, שב–1902 בחר דווקא את זה של הרמס כסמלו. הקדואקס של הרמס עצמו הגיע אל היוונים מנינגישזידה השומרי, פטרון הרפואה, ומתגלם בשני נחשים מלופפים סביב מוט, שעליהם שומרים שני נמרים בעלי כנפיים. אצל המצרים זקרה האלה וואדג'ת את ראש הקוברה שלה מכתר הפרעונים, בעוד עאפפ, הנחש האדום הענק, שליח הכאוס, נלחם לנצח בבסתת, האלה־חתולה. גם יורמנגנד, נחש העולם העצום במיתולוגיה הנורדית ובנו של אויב האלים, לוקי, הוא מייצגו של הכאוס, אבל כל עוד הוא נושך את זנבו שלו ומקיף בטבעתו את העולם, כאורובורוס, לא יוכל הראגנארוק, הקרב הסופי, להתחיל.

בהודו עדיין שרירה וקיימת עבודת הנאגה, הנחש הכביר, בדרך כלל קוברה, שיכול ללבוש צורת אנוש או אנוש למחצה. הנאגה מתפתל סביב צווארו של שיווה, או מגן בכיפת ראשו על הבודהה מפני הגשם, בהינדואיזם ובבודהיזם, בהתאמה. המיתוס שלו נפוץ ברחבי אסיה בגרסאות שונות, מתאילנד ועד אינדונזיה, ואת שרידי פולחנו ניתן למצוא במופעי הרחוב של מהפנטי הנחשים, המרקידים את האל האדיר לצלילי החליל שלהם, אף שהקוברות, כמו רוב הנחשים, חירשות למעשה ורק עוקבות בזהירות אחרי תנועותיו של כלי הנגינה, להנאתם של חיוורי־הפנים מן המערב, שלא למדו פרק בהלכות הזוחל.

הכל התחיל בהצצה

אותה היקסמות אוריינטליסטית מהמזרח ונחשיו עומדת בימים האחרונים במוקד שערורייה אינטרנטית, שקמה בעקבות הסרט החדש מבית מותג "הארי פוטר", השני בסדרת "חיות הפלא — הפשעים של גרינדלוולד", שיעלה לאקרנים ב–2019. מהקדימון לסרט עולה כי נגיני, הנחשה שמשרתת את הלורד וולדמורט ומכילה חלקיק מנשמתו, היתה בעבר אשה — ולא סתם אשה, אלא אשה אסייתית, המגולמת על ידי השחקנית הדרום־קוריאנית קלאודיה קים (הנאגה, שאליהם כפי הנראה משתייכת הגברת, מגיעים במקור מהודו, אך נראה שבעיני הוליווד והמערב, כל האסייתיים הם מקשה אחת). הקישור המערבי בין אנשים — ובעיקר נשים — ממוצא אסייתי, ובין נחשים, נושא עמו עד היום ניחוח עז של גזענות. כרזות תעמולה מתקופת מלחמת העולם השנייה הציגו את היפנים כנחשים ארסיים הממתינים להכיש, ואילו הקומיקס "טרי והפיראטים", שהופיע לראשונה בדפוס ב–1934, והפך מאוחר יותר לתסכית רדיו ולסדרת טלוויזיה, ביטא את החרדה המערבית מ"הסכנה הצהובה" בדמותה של "גברת הדרקון" מלוכסנת העיניים. דמות זו היתה להתגלמות הסטריאוטיפ המושך והמאיים של האשה האוריינטלית הקרה, האכזרית והמחושבת, המשתמשת בנשיותה כנשק ובמיניותה כאמצעי לשליטה ושעבוד. בין אם זו לוסי לו בחליפת עור צמודה וחלקלקה ב"המלאכיות של צ'רלי" או קולה שמדבב את הנחשה המאוירת ב"קונג פו פנדה". למרות הביקורת שנמתחה על ייצוגה המעוות גברת הדרקון לא מתה, היא רק מתחלפת, כמו ראשי הנחש של ההידרה, שכאשר כורתים אחד מהם צומחים שניים במקומו.

חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד | טריילר - דלג

צמיחה זו הביאה לכך שבתרבויות רבות מייצג הנחש חיי נצח, על שום יכולתו להשיל את עורו, אך גם מתגלם במפלצות ענק ארסיות ומהפנטות כמו הבסיליסק, שעשויות להיות שרידיהם של זוחלי עבר כטיטנובואה מעידן הפלואקן, שאורכו הגיע עד ל–15 מטרים. כמעט כל הדתות הקדומות הכירו בכוחו הדואלי של הנחש, כפילות שייתכן שמקורה בתצפיות בכדור ההזדווגות של הנחשים: הזכר כומס בחובו לא פחות משני פינים, כדי לוודא שלא משנה כיצד ייכרך סביב הנקבה, יוכל לחדור אליה. משנה הזהירות הזה לא עוזר לו, בהכרח, שכן הנחשה אוחזת במה שנקבות אנושיות ייחלו לו, כנראה, מאז היום שתלשו עלי תאנה וכיסו את מבושיהן: כיס. נקבת הנחש יכולה לאגור זרע בכיס שלה עד חמש שנים, ולא רק לבחור את רגע ההפריה, אלא גם מזרעו של איזה זכר — או זכרים — היא מעוניינת לייצר את צאצאיה, האבקועים.

אבל לנקבה האנושית, לפחות לפי הסיפור שסופר מנקודת מבטם של זכרים אנושיים, היתה הרבה פחות בחירה. אצל אובידיוס היתה מדוזה נערה יפהפייה, שלא מרצונה "עירבבה נחשים בקצות תלתליה" (מטמורפוזות, מיוונית: שלמה דיקמן). נפטון חשק בה ורדף אחריה, ובאחד מ–50 סיפורי אונס ביצירה לכד אותה לבסוף וכפה עצמו עליה במקדשה של מינרווה. האלה, קנאית לבתוליה, היתה בעיקר מוטרדת מהעובדה שמדוזה איבדה את שלה על רצפת מקדשה; במפגן מזעזע של האשמת קורבן אלוהית, היא קיללה את הנערה בשיער ארסי ובמבט קטלני שהפך את כל מי שהביט בה ישירות, לאבן. כשפרסאוס כורת את ראשה, כעבור שנים, בוקעים ממנו, כמו בהריונה המעוכב של הנחשה, צאצאי האונס שחוותה. גם לפי מדרשי חז"ל לפרק ג' בספר בראשית, הכל התחיל כאשר מישהו הציץ לזוג שקיים אקט מיני: "ראה (הנחש) אותם (אדם וחוה) ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאווה לה" (פירוש רש"י לבראשית ג'). אבל גם הנחש היה עירום וסבל, לפי מסכת סוטה, מגרסה של תסביך אדיפוס, שכן "ביקש להרוג את אדם ולישא את חוה". הוא לא הסתפק בפיתויה לאכול מפרי העץ, וניצל את הרגע שלפני ההבחנה בין הטוב והרע כדי לדעת את חוה, או בניסוחה של הגמרא במסכת שבת, קמ"ו: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא". מזוהמה זו, לפי כמה מהמפרשים, אף נולד הרוצח הראשון, קין. הפרשנים מנסים לטעון שלנחש היו לפחות כוונות מכובדות, שכן כשהאשה מודה בפני אלוהים היא מסבירה "הנחש השיאני", והגמרא אומרת, זו "לשון נישואין".

ותודה לאויב שבעשב

הנחש המקראי אינו היצור נטול הגפיים שאנו מכירים היום, אלא יצור בעל תודעה, קול ותבונה, בעל ידיים ורגליים, שנלקחות ממנו, כעונש, ומותירות אותו, במין סירוס מהופך, כאובייקט פאלי בלבד, מהדהד שלב אבולוציוני מוקדם שההוכחה לו התגלתה בברזיל, עם איתורו של מאובן נחש בעל ארבע גפיים בן עשרות מיליוני שנים. אך למרות הנחש שפיתה והאדם שהתפתה, האשה היא ששילמה ומשלמת את המחיר הכבד ביותר בתרבויות שמקדשות את מיתוס הנפילה המכונן. בעיני הנצרות השוביניסטית, בניסוחו של מחבר "פטיש המכשפות", היינריך אינסטיטוריס, היא נתפסה כ"פיתוי טבעי, פורענות נחשקת, סכנה מבית, נזק מענג, רוע מולד..." ואצלנו? נשים הן שק של נחשים, יש להסתיר אותן, אסור לגעת בהן או לשמוע את קולן. האשה היא האחראית לגירוש מגן עדן, לתאוות הבשרים, להיותנו בני תמותה. כל קשייה של הנשיות, מכאבי הווסת, דרך חבלי הלידה ועד הכניעה למרות הגבר, באו עליה מכוח סקרנותה הקטלנית וחולשת רוחה ובשרה.

אבל לפני שמתחילים להפנות אצבע מאשימה אל הנחש, מתברר שאנחנו חייבים לו גם כמה תודות. בספרה "הפרי, העץ והנחש" פורשת לין א. איזבל, פרופסור לאנתרופולוגיה והתנהגות בעלי חיים מאוניברסיטת קליפורניה בדיוויס, גילויים מתחום התיאוריה של "זיהוי נחשים" וטוענת שהיבטים מסוימים באבולוציה האנושית, כמו יכולת ההצבעה הייחודית לבני האדם והנחשבת לצעד הראשון בהמצאת השפה, התפתחו כתגובה לאיום שהציגו הזוחלים הללו בפני אבות אבותינו. בזכותם, היא אומרת, יש לנו "ראייה מצוינת, חוש שמאפשר לנו לפתח שפה כתובה, לשרטט תוכניות ולבנות מבנים מורכבים... לזהות את ההבדל בין טוב ורע בפניהם של אחרים ולאתר את הנחש הארסי ששוכן בעשב". בכך, לפחות, נראה כי מחבר ספר בראשית צדק; הנחש אכן סייע לנו לדעת. נקודה נוספת שבה נדמה כי דייק היא בהבטחת האל לנחש, כי "איבה אשית בינך ובין האשה". ב–2012 גילו שתי חוקרות יפניות כי יכולת זיהוי הנחשים הגבוהה ביותר נמצאת לנשים הנתונות בשלב הלוטאלי של מחזור הביוץ שלהן, כלומר כאשר גופן מכין את עצמו להרות ולכן נדרש להיזהר באופן מיוחד מכל סיכון פוטנציאלי — למשל, נחש.

מיכלאנג'לו, "הפיתוי והגירוש מגן עדן", פרט
בתקרת הקפלה הסיסטינית
Electa / leemage / AFP

זיהויו של הנחש עם האשה, אם כך, הוא זיהויו של המפתה עם הקורבן, של המסית עם המודחת. בסדרת "נרניה" של סי אס לואיס הופכת המכשפה לנחש עצום וארסי. ב"בייוולף", האדפטציה של רוברט זמקיס מ–2007 לפואמה העתיקה, אמו של גרנדל, המפלצת, בגילומה הממוחשב של אנג'לינה ג'ולי, מדברת עם ס' שורקת כדבעי, ומסתירה את חמוקי עירומה תחת מעטה קשקשים וזנב מתפתל. ייתכן שמה שהדריך את הפרשנות הזאת היא הפואמה עצמה, שלפיה גרנדל ואמו היו מצאצאיו של קין, בן הנחש, אבל לאולפני דיסני אין תירוצים. בעיבוד שלהם ל"ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג, הם לא רק שינו מהיסוד את דמותו המורכבת של קא הנחש, אלא אף ליהקו את סקרלט ג'והנסון לדבב אותו. ב–2019 עומדים האחים וורנר ללכת בעקבותיהם, בעיבוד שלהם לספר הקלאסי, שייקרא "מוגלי" ויתהדר בקייט בלנשט המדבבת את הנחש.

אולי הגיע הזמן ללמוד שיעור נוסף ממי שהראה לנו את הדרך מחוץ לגן העדן האינפנטילי, או ליתר דיוק, מנקבת הנחש, שיכולה לבחור מתי ואם לפתוח את מכמני גופה בפני אלו המחזרים אחריה, ואף "להסתייע בהתכווצויות נרתיקיות כדי לשלוט במשך ההזדווגות, או לקטוע אותה אם שותפה אינו מספק", כפי שגילה ד"ר מייקל לימסטר מהמחלקה לביולוגיה באוניברסיטת מונמות. עבור הנחשה, לא זה לא. היא, כנראה, מעולם לא נצרכה לטעום מפרי עץ הדעת כדי להבחין בין טוב ורע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו