בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי באמת שולט במחשבות שלכם?

סופרים וחוקרים דימיינו את היום שבו יתאפשר להנדס בכפייה את נפש האדם. ייתכן שהיום הזה כבר הגיע

8תגובות
איור: יעל בגון

כולנו רוצים לחיות בעולם טוב יותר, ומרביתנו מבינים שהמציאות האנושית שבה אנו חיים תלויה בבני האדם. אף שזו תובנה תמימה, היא הובילה לכמה מן המעשים והתיאוריות האלימים ביותר בהיסטוריה, כשהיא פורשה כמצדיקה ומחייבת עיצוב־מחדש של האדם למען חברה טובה יותר. כבר ב–1932 תיאר הסופר הבריטי אלדוס האקסלי ב"עולם חדש, מופלא" אנושות מהונדסת, שבה גברים ונשים מסווגים מיום היוולדם לפי מנת המשכל שלהם לאנשי אלפא, בטא וגמא, ומקבלים תפקידים בחברה לפי יכולותיהם. הם עוברים מינקות התניות קלאסיות בין גירוי לתגובה, כדי להבטיח התנהגות חברתית נכונה. האקסלי תיאר את החרדה שלו מהתגובות למפץ המדעי והטכנולוגי הגדול של התחלפות המאות, שגרם לרבים להאמין שבקרוב יחוסל הסבל האנושי אחרי שהאנושות תהנדס את עצמה לקיום אופטימלי, ובמיוחד באמצעות הנדסה פסיכולוגית. האקסלי ניסה להראות בספר שמקור הסבל האנושי אינו בבעיות שהנדסת חברה והנדסת אדם יכולות לפתור, אלא בנפש האנושית, שתישאר מה שהיא גם אם ינסו להנדס אותה. הוא ניסה לתאר לאן מובילה האמונה האופנתית שהנדסת אדם והנדסת חברה הן הדרך אל האושר: לדיכוי, למחיקת האנושיות, למחיקת הנפש.

עוד קודם, החל בשנות ה–20, המהפכה הבולשביקית ברוסיה ניסתה לעשות בדיוק את מה שהבהיל את האקסלי — הנדסת חברה ובריאת אדם חדש למענה, שאפילו זכתה לכינוי אבולוציוני, ההומו־סובייטיקוס. הוגים הינדסו לשם כך את הנפש בכלים שנתפסו כחזית הטכנולוגיה — תעמולה יסודית דרך הקולנוע, הרדיו והעיתון. בשנות ה–30 רוסיה הקומוניסטית כבר הפכה מניסיון נועז ליישום ערכי הומניזם וסוציאליזם למשטר דיכוי, שרמס את הנפש כדי להתאים את האדם למודל. אבל אפילו אחרי ההמחשה הסובייטית למה שהאקסלי הזהיר מפניו, השמאל במערב המשיך להתפעם מחזון בריאתו מחדש של האדם. המסר שתכנות נפשות הוא דיכוי לא שקע כלל. הספר "חוות החיות" זכה עם פרסומו ב–1945 לאהדה מיידית בארה"ב ובישר על ג'ורג' אורוול לעולם, אבל זה קרה בגלל רגש אנטי־קומוניסטי שנוצר עם התגבשות המלחמה הקרה, ולא בזכות האזהרה שהשמיע מפני טוטליטריות וכפייה. למעשה, בכתבי עת שמזוהים עם השמאל כמו "ניו ריפבליק" ספג אורוול ביקורות תוקפניות.

אורוול, בן לפקיד שנאלץ להרחיק אלפי קילומטרים מביתו כדי למצוא עבודה בשירות השלטון הקולוניאלי בהודו — ובעצמו שוטר קולוניאלי לשעבר בבורמה — תמך כל חייו במטרות הסוציאליזם. אבל הוא האמין שכל שינוי חברתי צריך להגיע רק באופן דמוקרטי ומבחירה, ושבלי הבחירה תתקבל כפייה אכזרית בהרבה מכל מצב עניינים שהיא נועדה לתקן. כבר ב–1934 הוא פירסם את הרומן "ימים בורמזיים", שבו תיאר את שליטת הקולוניאליזם האנגלי בבורמה ואת ההצדקות שנתנו לה חבריו: הנשלטים אינם יכולים לנהל את עצמם; השליטה גואלת אותם מגורלם. לבסוף החליף אורוול את הבורמזים במין האנושי וביקר את היישום האגרסיבי של כל פתרון חברתי על בני האדם "לטובתם", כמו הניסיון הקומוניסטי. המסר, כאמור, לא עבר. ב–1950 פירסמו שישה סופרים, ובהם הנובליסט ארתור קסטלר, את "האל שהכזיב", חיבור שבו הכירו בטעות של השמאל המערבי שתמך במשטר בברית המועצות. אבל ההתנגדות היתה בעיקר לשיטות שנקט המשטר בברית המועצות ולא לחזון הנדסת האדם, ורק מעטים אימצו את המסר ההומניסטי שארוג ביצירותיהם של אורוול והאקסלי: הסבל הוא קיומי. אי אפשר למחוק אותו בהנדסת אדם ובהנדסת חברה, בלי למחוק עמו את הנפש האנושית.

מחנה לריכוז מחשבות

בני האדם לא זנחו מעולם את החלום להשתמש בטכנולוגיה לאילוף עצמי, כדי למחוק את הסבל האנושי. ב–1971 פירסם חוקר ההתנהגות האמריקאי פרדריק סקינר את הספר "מעבר לחירות ולכבוד" (שעשוי להיתרגם גם כ"מעבר לחופש ולכבוד עצמי"). סקינר היה מהדוברים הבולטים של הביהייביוריזם, התפיסה השלטת בפסיכולוגיה בשנות ה–50. הוגיה גרסו שאפשר לתאר בצורה מלאה את בני האדם בלי להתייחס לחוויה הפנימית שלהם. היה זה חלק מניסיון רחב יותר למדעיזציה של כל היחס לנפש, ניסיון להפוך הכל לתצפית ולהגביל את העיסוק בעולם המנטלי לדברים שאפשר לצפות בהם ישירות — גירוי פיזי הניתן לַיְּצוּר ותגובה פיזית של הַיְּצוּר לגירוי. בחוויות מנטליות פנימיות לא ניתן לצפות באופן ישיר, ולכן הביהייביוריסטים מחקו אותן. הגירוי יכול להיות כל דבר: נוף מן החלון, ריח, המניפסט הקומוניסטי, חיבוק, קללה או צפייה בסרט "התפוז המכני". כל קלט חושי מוגדר "גירוי", ו"תגובה" היא כל התנהגות שמתקבלת לאחר הגירוי — מאכילה ועד גיחוך, מכתיבת רומן ועד קריאה למהפכה.

הנפש תוארה כרשימה של חצים שמקשרים בין גירויים לתגובות, בלי שום דבר באמצע, כמו למשל, החוויה המנטלית הפנימית. הביהייביוריזם לא החל בסקינר, אבל הוא זה שניסח את התורה כמשנה כלל־חברתית להנדסת אדם וחברה. הוא פיתח במעבדתו מתקן התניות שכונה קופסת סקינר — תיבה שיכולה ללבוש מבנים וצורות שונים — שבה יצור מקבל תגמולים או עונשים על התנהגויות. התגמולים מחזקים את ההתנהגויות והעונשים מחלישים אותן. הטענה של סקינר היתה שהעולם כולו הוא קופסת סקינר אחת גדולה.

כבר ב–1948 פירסם סקינר אוטופיה ביהייביוריסטית, וב–1971, בהיותו חוקר מוערך בהרווארד, הוא הציע ב"מעבר לחירות ולכבוד" יישום מעשי של החזון הזה. סקינר טען שבאמצעות שליטה בגירויים — כלומר בכל העולם — אפשר לייצר מהאדם כל דבר, וגם קרא לייצר ממנו אדם חדש. "אנחנו יכולים לשנות דרכי התנהלות כדי לגרום לאנשים ללדת פחות ילדים, להשקיע פחות בנשק גרעיני, להפסיק לזהם את הסביבה ולצרוך משאבים בקצב נמוך יותר", כתב. "יש לנו את הטכנולוגיות הפיזיות, הביולוגיות וההתנהגותיות הנחוצות כדי להציל את עצמנו. הבעיה היא איך לגרום לאנשים להשתמש בהן". סקינר לא הסתייג מתגמול התנהגות כדי לשלוט גם בהתבטאויות של בני אדם, ובכך ליצור את הסביבה התרבותית שתפעיל אנשים לכיוון הרצוי דרך התניות. הוא הציע, למשל, לשמור את העבודות הטובות לאלו שאומרים את מה שמאושר על ידי מתכנני התרבות.

פרדריק סקינר
Silly rabbit

שוב עמדה האנושות מול חזון הנדסת אדם וחברה, ושוב עמדו בני האדם מול אותו הפיתוי. הפעם היה זה חוקר צעיר שהתייצב מול פני הסכנה. שמו היה נועם חומסקי. היום מזוהה חומסקי בעיקר עם פעילות פוליטית נגד עוולות, וכמפתח תיאוריה חשובה על שפות אנוש, אבל למעמדו כדמות מפתח בחשיבה ההומניסטית הוא הגיע בשל קרב רעיוני שניהל עם סקינר על נפש האדם. למעשה, חומסקי היה ממוביליה של מהפכה מדעית. הוא מחלוציה של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, שעתידה היתה לרשת את הפסיכולוגיה הביהייביוריסטית. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, בשונה מהביהייביוריסטית, גרסה שבין הגירוי לתגובה, בתווך, נמצא העולם המנטלי, ושבלי להבין אותו אי אפשר לספק תיאוריה מלאה על החיים האנושיים.

חומסקי העמיד ביקורת שיטתית נגד רעיונותיו של סקינר בשנות ה–50 וה–60, ולא הסתפק בטיעונים מדעיים. במאמר תגובה שפירסם ב–1971 מיד לאחר הופעת "מעבר לחירות ולכבוד" הוא תיאר, כמו האקסלי ואורוול לפניו, את העולם שיתקבל מאימוץ רחב של התפיסות של סקינר. "נחשוב על מחנה ריכוז מנוהל היטב שבו האסירים מרגלים זה אחר זה ותנורי גז מעלים עשן במרחק, ואולי רמז מילולי מזדמן מופיע כתזכורת לתגמול הזה. זה נדמה כמו עולם כמעט מושלם", כתב, בהתייחסו לטענת סקינר שדי בגירויים לא אלימים במיוחד להנדס את האדם. לדבריו, "אין שום דבר בגישה של סקינר שאינו מתיישב עם מדינת משטרה שבה חוקים קשיחים נאכפים על ידי אנשים שכפופים בעצמם לאותם חוקים והאיום בעונש מרחף מעל כולם". חומסקי הגן על האוטונומיה, הרצון והכבוד העצמי של היחיד כבסיס לאנושיות. ההערכה שזכה לה כהוגה הומניסטי התגלגלה במחלקות לפסיכולוגיה במשך עשורים, עד שבשנים האחרונות חילחלה לקהל הרחב. אם כי, כמו המסרים של האקסלי ואורוול, גם אלו של חומסקי אבדו בדרכם אל השמאל. מתי מעט מודעים למאבק הגורלי שבו ניצח ולמסר שהביא — הנדסת אדם וחברה היא דיכוי, לא שחרור, ולא משנה כמה נפלא נראים החברה והאדם החדשים לבעלי החזון.

מתג הפעלה קטלני

אבל נראה שמשהו השתנה מאז שחומסקי הקים חומת הגנה הומניסטית מפני החזון הסקינריאני. בתחילת המאה ה–20 ובאמצעה, עיצוב אדם נעשה באמצעים מוגבלים — תקשורת המונים וחינוך. יעילות השיטה היתה תלויה ביכולת ליצור מעטפת מסרים שמכסה את המציאות כולה בעזרת הגבלות חריפות על פרסומים והתבטאויות אלטרנטיביים. ככל הידוע, בשנות ה–60 נעשו בקרב גופים ממשלתיים בברית המועצות ובארצות הברית ניסיונות לפתח שיטות מתוחכמות יותר להנדסת בני אדם, אבל הניסיונות שימשו בעיקר בסיס לסרטי קולנוע והדיון באיום שטמון בהם נותר היפותטי. לאנושות פשוט לא היתה טכנולוגיה לתיעוש הנדסת נפש.

אלא שהיום הטכנולוגיה הזאת קיימת. היא הומצאה זמן רב כל כך אחרי שהדיון המתואר כאן התקיים, שמעטים מודעים להקשר שבו טכנולוגיה כזאת צריכה להיות נידונה, ואיזה מין איום היא מהווה על האנושיות. לטכנולוגיה הזאת קוראים הרשת החברתית.

בפשטות, הרשת החברתית היא קופסת סקינר גדולה. הרשתות החברתיות פועלות בדיוק באותה צורה שבה פועלת קופסת סקינר: התניה. תגמול על התנהגות רצויה — וענישה על התנהגות לא רצויה. היכולת של הרשתות החברתיות לפעול עלינו כמכונת התניות גדולה נשענת על החשיבות העצומה של החברתיות בחיינו. הכרה מאחרים היא עבור הנפש פרס רב עוצמה, כפי שהתעלמות ונידוי הם ענישה חזקה. באופן לא מפתיע, מחקר מ–2016 שבו בני נוער עברו סריקת מוח בזמן שקיבלו הרבה לייקים על תמונות שהעלו, מצא פעילות משמעותית בנוקלאוס אקומבנס, האזור מקבל הדופמין שפעיל במעגל העצבי שמייצר את ההתניה הפבלובית. זהו אותו אזור שבניסוי מפורסם עם חולדות, שנערך לראשונה ב–1954 וששוחזר מאז פעמים רבות, הוחדרה לתוכו אלקטרודה המייצרת גירוי חשמלי. החוקרים נתנו לחולדות להפעיל את האלקטרודה עם דוושה, והן הפסיקו לשתות ולאכול ורק לחצו עליה, מאות פעמים בשעה, עד שמתו.

הנוקלאוס אקומבנס הוא חלק ממנגנון מעגלי: התנהגות מיטיבה מגרה אותו, והפעלתו מחזקת את ההתנהגות שגירתה אותו. אם ממציאים התנהגות סתמית שתפעיל את המנגנון, כמו לחיצה על דוושה שתגרה אותו דרך אלקטרודה או פוסט שמקבל הרבה לייקים, זו ההתנהגות שתחוזק. מתג ההפעלה של ההתניה המוחית הוא החלק המופעל בבני האדם על ידי הרשת החברתית.

ג'ורג אורוול
AP

פעם היו לנו רק עיתונים ומסכים. העולם הקדמוני ההוא נעדר את הרכיב ההכרחי לקופסת סקינר סביבתית, שהופך אותה למכונת הנדסת אדם בהתניות: ההיזון החוזר. בעולם הישן יכולת לצעוק על הטלוויזיה עד שתצטרד, אבל הטלוויזיה לא היתה צועקת עליך בחזרה ולא היתה מחבקת אותך. היא לא החזירה פידבק, הרכיב הקריטי ליצירת קופסת סקינר. הרשת החברתית עושה בדיוק את זה: לייק ושיתוף להתנהגות רצויה, התעלמות או תקיפה ונידוי המוניים להתנהגות לא רצויה. סקינר טען בספרו שגם אישור וחיבה חברתיים הם תגמול עוצמתי להתניית בני אדם, וחומסקי איתגר את הקוראים לדמיין אישור כזה, שנראה לו חסר ממשות. מתברר שהטכנולוגיה עקפה את כושר השיעור של חומסקי (אם כי, הוא גרס שכך תעשה). בעבר האדישות של התקשורת כלפי האדם הותירה לו מרחב החלטה פנימי. בקופסת הסקינר ההתניה חושבת בשבילך, ומזינה אליך את התגמול או העונש.

התניית ההמונים פועלת גם בימין וגם בשמאל. בשני הצדדים הפוליטיים מתממשות כל האזהרות של ההוגים ההומניסטיים, שאת הנפש אי אפשר להנדס — רק לרמוס. מנגנון הפעולה דומה בשני האגפים, ורק השפה והתוכן שונים, בהתאם לעולמות המושגים המסורתיים. בימין התניית המונים נעשית בהפחדה תוקפנית ותיוג כבוגד של מי שלא הציג את ההתנהגות הנכונה, או, חיבוק חם ומקבל למי שכן. בשמאל אישור והערכה שגובלים בהערצה, לצד ענישה בבוז והחרמה, משמשים בגלוי למה שנתפס כשיפור החברה — חיסול הסבל — כפי שסקינר הציע לעשות.

המכונה מניעה את עצמה: נטילת חלק בענישה מעניקה פופולריות והוקרה, ומצד שני, כל אחד חושש שאם יתנגד לענישה יופנה הזעם אליו ומצטרף מתוך פחד. כל אחד הופך גם למותנה וגם לבורג במכונת ההתניה של האחרים. בדומה להצעתו של סקינר, בשמאל גם מורחבת ההתניה לשליטה בשפה. עוד ועוד מהחוויה האנושית נפסלת להתייחסות כשהיא מוגדרת "טריגר", וההשפעה מגיעה מן הרשת החברתית לחברה כולה. מרצים מתבקשים לא להשתמש בשפה לתיאורים מסוימים, ואמנים שלא מתחייבים מראש לשפה רצויה לא מורשים להופיע בקמפוסים. היות שחלקים שלמים מהשפה נמחקים, נדרשת שפה חדשה כתחליף. התקינות הפוליטית הולכת והופכת דרך מכונת ההתניות לניו־ספיק, וכבר אפשר להשתמש בשפה החדשה לומר, בלי שזה יישמע שטויות גמורות, "דיכוי הוא שחרור".

היכולת שהיתה לכולנו עד לא מזמן לחוות את עצמנו מתוך החוויות הפנימיות האישיות שלנו ולהיות אנחנו, הולכת ונשכחת. מחליפה אותה נוכחות זרה בנפש. בני האדם נמצאים כיום בדיון פנימי מתמיד עם קטגור מופשט חסר פנים, שנוכח במחשבותיהם ועומד לאיים עליהם או לבוז להם על רעיונות ורגשות. כל מי שנמצא ברשתות החברתיות מכיר את הקול חסר הפנים הזה שבתוך המחשבות. זהו קולה של מכונת ההתניות. קולה של האחות הגדולה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו