בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הייתי גופי ולא שום דבר זולתו": האם ניתן אי פעם להתגבר על עינויים?

20 שנה נדרשו לז'אן אמרי כדי לכתוב על מה שעבר בחדרי החקירות של הגסטפו. 40 שנה אחרי התאבדותו, אזהרותיו עדיין רלוונטיות

30תגובות
VOTAVA / ASSOCIATED PRESS

"מי שעונה, שוב לא ירגיש לעולם כבן־בית בעולם. את חרפת ההשמדה אי אפשר למחות. האמון בעולם, שבחלקו כבר נותץ במכה הראשונה אבל בעינויים קרס לבסוף כל־כולו, לא ישוב עוד".

– ז'אן אמרי, "העינויים", 1966

האם אפשר להתגבר על טראומה שמקורה בעינויים, והאם ניתן להשיב כבוד אנושי שנשלל? על שאלות אלה ואחרות ניסה להשיב ז'אן אמרי, ניצול שואה ואינטלקטואל שכתיבתו ההגותית מתארת בקול צלול את עולמם של ניצולי שואה רבים. התובנות שאליהן הגיע והמסקנות שהסיק מחוויותיו האישיות רלוונטיות גם היום, בתקופה שבה מדינות רבות, כולל מדינות דמוקרטיות, ממשיכות לענות עצירים בחדרי החקירות.

בחודש שעבר מלאו 40 שנה להתאבדותו של אמרי, שנולד בווינה ב–31 באוקטובר 1912 בשם הנס מאייר. הוא היה בנם היחיד של אם קתולית ואב אוסטרי, יהודי מתבולל שנהרג במלחמת העולם הראשונה. אמרי למד פילוסופיה וספרות באוניברסיטה ועבד בעבודות מזדמנות שונות — כסבל, שליח ופסנתרן בברים.

בשנות ה–30 החל אמרי להקדיש מזמנו גם לכתיבת ספרותית, שהיתה משאת נפשו, והשתתף בהוצאת כתב עת. ב–1937 נישא לרגינה ברגר, צעירה יהודייה ממוצא מזרח־אירופי. שנה לאחר מכן, עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, ברחו השניים לבלגיה. ב–1940 נעצר בידי הבלגים והוגלה לדרום צרפת, שם נכלא במחנות שונים, בהם מחנה גור. ב–1941 הצליח לברוח ולחזור לבלגיה, שם הצטרף לתנועת ההתנגדות הבלגית. ב–1943 נעצר שוב, לאחר שנתפס מפיץ תעמולה אנטי־נאצית. הפעם נשלח למחנה המעצר ברנדונק, בין בריסל לאנטוורפן, ועונה באכזריות בידי הגסטפו. לאחר מכן נשלח למחנה הריכוז אושוויץ (מונוביץ), שם שהה כשנה. בהמשך נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד ולבסוף לברגן בלזן, שם שוחרר באפריל 1945 בידי הבריטים.

ברגע שנוחתת המכה הראשונה

לאחר השחרור חזר אמרי לבריסל, שם חי עד סוף ימיו. שם נודע לו כי בעת ששהה באושוויץ אשתו מתה ממחלת לב. אמרי התפרנס במשך 20 שנה מעבודות עיתונאיות שונות, רובן עבור עיתונים שווייצריים. בתקופה זו לא כתב דבר על עברו וסירב לפרסם עבור קהל גרמני או לבקר בגרמניה. מאוחר יותר הגדיר את השנים הללו כ"20 שנות שתיקה". רק ב–1964, בעת שנערך בפרנקפורט משפט אושוויץ השני נגד פושעי מלחמה גרמנים, כתב את המסה הראשונה בספר "מעבר לאשמה ולכפרה", שהקנה לו תהילה מיד עם פרסומו שנתיים מאוחר יותר.

"מעבר לאשמה ולכפרה" הוא קודם כל וידוי אישי ועדות של קורבן ששרד את אושוויץ, המהרהר בעברו ממרחק השנים. זהו תיאור "ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה", ככותרת המשנה של הספר (כל הציטוטים מתוך תרגומו של יונתן ניראד לספר, שראה אור בעברית בהוצאת עם עובד).

ד"ר רועי בן־שי, מרצה לפילוסופיה בשרה לורנס קולג' בניו יורק וחוקר של ז'אן אמרי, אומר כי כתיבתו של אמרי יוצאת דופן בשל האופן שבו היא משלבת בין כתיבה פילוסופית וספרותית למתן עדות אישית. "יש ערך מוסף לבחינה פילוסופית של ערכים ומושגים מסורתיים לנוכח חוויה אישית של אדם במצבי קיצון, כמו החיים כאסיר מחנה ריכוז". לדבריו, "אמרי משתמש בחוויה שלו כקורבן כדי לחשוב מחדש על מושגים וערכים פילוסופיים, ומכאן חשיבותו לא רק כניצול שואה הכותב עדות אלא גם כפילוסוף".

בכתיבתו אמרי לא התכוון להציג ניתוח אובייקטיבי שמסביר את המשטר הנאצי. למעשה, כפי שהוא טוען ב"מעבר לאשמה ולכפרה", המשטר הנאצי לא עניין אותו במיוחד. כל שביכולתו לעשות, כתב, הוא לתת עדות. קורבנות הרייך השלישי הם שהעסיקו אותו. הספר, כפי שהוא מסביר בהקדמה, הוא תיאור פנומנולוגי של הקיום של הקורבנות. אלמנט מרכזי בקיום הזה הוא החתירה של המשטר הנאצי לשלול מקורבנותיו את כבודם האנושי. כבוד אנושי (dignity) הוא לא מושג מובן מאליו, והאופן שבו אמרי מבין אותו השתנה במהלך כתיבת הספר.

"איני יודע אפוא אם מי שסופג מכות מידי שוטרים מאבד את כבוד האדם שלו", כתב אמרי במסה "העינויים", "אבל אני בטוח, לעומת זה, שברגע שנוחתת עליו המכה הראשונה הוא מאבד משהו, שאולי נקרא לו לפי שעה האמון בעולם". אנשים שונים, לדבריו, עשויים להבין בצורה שונה את המונח כבוד האדם: האחד ירגיש שאיבד את כבודו מרגע שתנאי חייו אינם מאפשרים לו להתרחץ מדי יום; השני ירגיש שכבוד האדם ניטל ממנו כאשר הוא נאלץ לדבר אל פקיד שלא בשפת אמו; ואילו השלישי ירגיש פגוע אם איננו יכול לקיים יחסי מין עם בן זוג מאותו המין.

רויטרס

על פי אמרי, כבוד אנושי הוא ערך אתי מהותי, שהרצון להכחידו עמד בבסיס הפרויקט הנאצי. שלילתו היא בראש ובראשונה האיום במוות, אותו חש אמרי לראשונה בצורה ברורה ב–1935, כאשר חוקי נירנברג קיבלו תוקף. השלילה האולטימטיבית של הכבוד האנושי היא הידיעה — כאדם נרדף — שחייך נתונים בסכנת מוות. אמרי, שגדל ללא קשר ממשי ליהדות, גילה את יהדותו רק בעקבות ההתנסויות האנטישמיות שאותן חווה. ממרחק של 20 שנה הוא מצא קשר ישיר בין חוקי נירנברג לפתרון הסופי, אך ההשפלה של היהודים, לדבריו, החלה עוד לפני אושוויץ. עבורו, אובדן הכבוד האנושי בא לידי ביטוי בהוצאתו מהקהילה שלו, תרבותו ומדינתו, מעצם החוויה של היות חסר בית.

לאחר שהיה חשוף למעצר שרירותי, לעינויים קשים ולבסוף, במשך שנה, לחיים באושוויץ, הבין אמרי שאדם זקוק למולדת, דווקא כדי שלא יזדקק לה. המולדת, סביבתו הטבעית של אדם, הוא כותב, מעניקה לו ביטחון, הגנה ושייכות, אותה תחושה מוכרת שמעניקה לו שפת אמו.

טענה בולטת שעולה מהמסות של אמרי היא שכדי להיות בני אדם אנו צריכים את ההסכמה וההכרה של החברה: אדם יכול להיות אדם רק אם הוא בן לאום מסוים וחבר בקהילה חברתית מוגדרת כלשהי. היהודים, כתב, הפכו לנטע זר בארצם שלהם, ופרצופם ודמותם הפכו למעוותים ומגעילים בעיני הסובבים אותם. "איננו ראויים לאהבה ועל כן גם איננו ראויים לחיים", הוא מוסיף.

ניתן להבין מהו הכבוד האנושי על דרך ההיפוך: אם שלילת הכבוד האנושי היא שלילת החיים (כלומר האיום במוות), הרי שכבוד אנושי הוא הזכות לחיים. כבודו של אדם יכול להינתן לו רק מידי החברה. עם זאת, אמרי סבור כי אדם שכבודו האנושי נשלל ממנו ושסכנת מוות מרחפת מעליו, יכול לשכנע את החברה "שיש לו כבוד על ידי כך שהוא מקבל עליו את גורלו ובו בזמן מתקומם נגדו".

עינויים שצרובים לצמיתות

במסה "על הכורח ואי־האפשרות להיות יהודי", נזכר אמרי ביום מאושוויץ שבו הוכה ללא סיבה על ידי קאפו פולני. אף על פי שהקאפו היה חזק ממנו בהרבה, אמרי הרגיש באותו הרגע שהוא מוכרח להילחם. "התקוממתי בגלוי וחבטתי לו בפרצופו אף אני: כבודי, מכת אגרוף, נח עתה על לִסתו", אמרי כותב. הוא הוכה חזרה, נמרצות, אך כל זה היה חסר חשיבות בעיניו. למרות הכאב שחש הוא היה מרוצה מעצמו — לא כי היה אמיץ או כי מחק את העלבון, אלא מכיוון שהבין אז ש"יש מצבים בחיים שבהם גופנו הוא כל האני שלנו וכל גורלנו".

"אני הייתי גופי ולא שום דבר זולתו: ברעב, במכה שנתתי, במכה שספגתי. גופי הכחוש והמכוסה קרום של זוהמה היה מצוקתי. גופי הנדרך להכות היה כבודי הפיזי־המטפיזי. במצבים כמצבי, האלימות הגופנית היא האמצעי היחיד לכונן מחדש אישיות שהתפרקה. הייתי המכה שהכיתי — לגבי אני ולגבי יריבי".

אנושיותו של אמרי צומצמה לגופו בלבד לראשונה בחדר החקירות של הגסטפו בבלגיה, ובפעם השנייה באושוויץ, חשוף לתנאים של קור, רעב ומכות. ובכל זאת, דווקא ברגע הזה הוא גילה את עצמו מחדש והשיב לעצמו — דרך גופו והמכה שהחזיר — את כבודו האנושי האבוד. דרכו להתמרד כנגד גזר דין המוות שנכפה עליו כיהודי, ודרכו להשיג מחדש את אנושיותו, כתב, לא היתה "על ידי שנאחזתי בתוכי פנימה באנושיותי המופשטת, אלא על ידי שגיליתי ומימשתי את עצמי עד תום בתוך המציאות החברתית הנתונה כיהודי מתקומם".

ואכן, המסה "העינויים" היא בין הפרקים המטלטלים ביותר ב"מעבר לאשמה ולכפרה". העינויים, לפי אמרי, היו עצם מהותו של המשטר הנאצי, והם "המאורע המחריד ביותר שיכול אדם להכיל בקרבו". בין היתר, הוא מתאר כיצד נתלה על שרשרת שהשתלשלה מהתקרה וידיו נכבלו מאחורי גבו. תוך זמן קצר נעתקו מפרקי הכתפיים שלו ממקומם. העינוי הזה היה אחת מהשיטות שהיו נהוגות במרתפי הגסטפו ובבלוק העונשין במחנות הריכוז. 22 שנים לאחר שעונה, הוא עדיין ראה את עצמו כמעונה: "מי שעונה, נשאר מעונה... העינויים צרובים בו לצמיתות, גם אם אין ניכרים בגופו סימנים קליניים אובייקטיביים".

"אמרי מציג תמונה אנליטית מאוד, אבל היא יוצאת מתוך חוויה מאד אישית", אומרת ד"ר רחל סטרומזה, מנכ"לית הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. "למרות שחלפו יותר מ–50 שנה מאז כתיבת המסה, אני לא מכירה יצירה אחרת שחודרת למהות העינויים בצורה כל כך מדויקת וחדה — בפרט, בזכות התובנה שהעינויים אינם מסתכמים בכאב הפיזי, אלא שוברים ומפוררים באופן מהותי וחסר תקנה את האמון של האדם בעצמו ובמסגרת החיים שלנו. זו התובנה שהסטירה הראשונה — למרות שמבחוץ היא לא נראית לנו כדבר הנורא ביותר — היא חסרת תקנה. אין עינויים נאורים".

פרקטיקת העינויים, מזכירה סטרומזה, עדיין נמצאת כיום בשימוש במדינות רבות, אף שהן אינן מודות בכך. במדינות המענות אפשר למנות את אריתריאה, סין וסוריה. גם בטורקיה ובמקסיקו נעשה שימוש שיטתי וממוסד בעינויים, וכך נהגו גם בגיאורגיה עד לפני כשנתיים. גם מדינות דמוקרטיות כארה"ב השתמשו בעינויים, כפי שנחשף מעדויות עצירים שהוחזקו במתקן גואנטנמו.

בישראל, היא מבהירה, אין שימוש מסיבי בעינויים, אך "יש שימוש שיטתי ברשות ובסמכות בעינויים בחקירות ביטחוניות, ואנשי מערכת הביטחון מקבלים חסינות מלאה לחלוטין". קורבנות העינויים בשב"כ הם בעיקר פלסטינים, אך גם יהודים שנחקרו על עבירות ביטחוניות הגישו תלונות על שימוש בעינויים. "ולמרות שמאז 2001 הוגשו מעל 1,100 תלונות על עינויים נגד אנשי שב"כ, לא הוגש ולו כתב אישום אחד, ועד כה נפתחה רק חקירה פלילית אחת".

דבר לא נרפא

אף על פי שהמסר של אמרי הוא אוניברסלי, יהדותו נוכחת בכל עמוד ועמוד בספר "מעבר לאשמה ולכפרה". כמו יהודים אירופאים רבים, שגדלו במשפחות מתבוללות או מעורבות, היהדות של אמרי מבוססת על התנסותו כמי שנרדף בשואה. יהדותו, הוא מודה, נכפתה עליו כמו בידי כוח עליון. זהותו היהודית מוגדרת על דרך השלילה: "יום־יום אני מאבד מחדש את האמון שלי בעולם. היהודי שאינו יכול להגדיר את עצמו על דרך החיוב, היהודי של השואה (the Catastrophe Jew)... חייב להסתדר איכשהו בלי אמון בעולם". זהותו כיהודי באה לידי ביטוי בפחד קיומי אינסופי. "להיות יהודי", הוא כותב, "אין פירושו רק שאני נושא בתוכי שואה שקרתה אתמול ולא מן הנמנע שתשוב ותקרה מחר", להיות יהודי פירושו גם לפחד.

20 שנה לאחר סיום המלחמה כותב אמרי על המספר המקועקע על זרועו: "על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ; קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת־יסוד של הקיום היהודי. כשאני אומר לעצמי ולעולם... 'אני יהודי', אני מתכוון בכך אל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר של אושוויץ... בוקר־בוקר אני יכול לקרוא בקומי את המספר שעל אמת ידי; זה נוגע עד קצות פיתוליהם של שורשי קיומי, ואף איני בטוח שאין זה כל קיומי".

בעת שהותו באושוויץ הצליח אמרי, ולו לרגע, להשיב לעצמו את כבודו האנושי על ידי התקוממות כנגד הסדר הקיים, שבו אסיר יהודי היה בתחתית ההיררכיה במחנה. שנה לפני התאבדותו עדיין הגדיר את עצמו כמורד, אך ההתקוממות לא הצליחה לרפא את הכאב. וכך כתב בהקדמה למהדורה השנייה של הספר: "אני מורד: כנגד העבר שלי, כנגד ההיסטוריה, וכנגד הווה שמאחסן את הבלתי־ניתן להבנה בתא האחסון הקר של ההיסטוריה ובכך מסלף אותה באופן מקומם. דבר לא נרפא ומה שאולי עמד להירפא ב–1964 פותח עתה מחדש פצע מזוהם" (מאנגלית — מ.א). כמו תדיאוש בורובסקי ופאול צלאן לפניו, וכמו פרימו לוי אחריו, גם ז'אן אמרי לא יכול היה למשא העבר. הוא איבד את מולדתו ונשאר אבוד; בלי אמון בעולם, נגזר עליו לחיות בתוך זרותו. למרות ניסיונותיו להתגבר על התבוסה, באמצעות וידוי ומתן עדות, הוא נותר אדם מובס. ב–1978, שנתיים לאחר שפירסם את הספר "על ההתאבדות", שבו כתב על אקט ההתאבדות כבחירה המבטאת את רצונו החופשי של האדם, שם קץ לחייו.

_______________

ד"ר מיכל אהרוני היא חוקרת שואה ופילוסופיה פוליטית. היא עורכת המשנה של כתב העת "דפים לחקר השואה" באוניברסיטת חיפה ומלמדת באוניברסיטת בן־גוריון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו