אייל וינטר
אייל וינטר
צילום: Grant Faint / Getty Images IL
אייל וינטר
אייל וינטר

"לא אסלח לעצמי אם..." — כך נימקה ציפי לבני את החלטתה, בחודש שעבר, לפרוש מהחיים הפוליטיים. לנו, בבית, זה נשמע טבעי. אך מדוע פוליטיקאית כה מנוסה ושקולת־דעת קיבלה את החלטת חייה על בסיס הפחד מחרטה?

אני מאמין ללבני, מפני שהפחד מחרטה הוא מרכיב מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות שלי עצמי, וגם של כולנו. נסו להיזכר כמה פעמים נמנעתם מלשקול ברצינות להחליף את מקום העבודה, להתחיל מערכת יחסים חדשה או לפתוח עסק עצמאי, בעיקר בשל החשש שלא תסלחו לעצמכם?

בשנים האחרונות הפכה החרטה למושג מרכזי בתיאוריה הכלכלית ובמחקר קבלת ההחלטות. בעוד שבעבר, המודל הכלכלי היחיד היה זה של מיקסום רווח, הרי שכיום מחקרים רבים בכלכלה מבוססים על מודל של מיזעור החרטה. החשש מחרטה משפיע על החלטות בשני תחומים מרכזיים: כסף וזוגיות. דוגמה קלאסית לכך היא הנטייה שלנו להיצמד להשקעות מפסידות. אם נכנסנו לשוק המניות, קנינו ביטקוין או השקענו בנדל"ן והפסדנו, נתקשה מאוד לצאת מההשקעה המפסידה, גם כשהסיכוי לייצר ממנה רווחים עתידיים קטן מאוד. כמעט תמיד, נעדיף להמתין. יציאה בהפסד היא בבחינת תשלום מזומן במטבע החרטה. זו הודאה בעובדה שההשקעה היתה שגויה מלכתחילה. המתנה, לעומת זאת, דוחה את תשלום החרטה לעתיד, ואולי בנס גם תבטל אותו.

תופעה דומה מתרחשת כאשר אנו נמנעים מלוותר על פרויקט חברתי או מקצועי שהתחלנו, אף שהוא נידון לכישלון (הרי כבר השקענו זמן ומאמץ). גם כאן נמשיך לגלגל את הפרויקט האבוד, רק כדי לדחות זמנית את אימת החרטה.

בתחום הזוגיות, החשש מחרטה מתבטא בעיקר בהיצמדות לסטטוס קוו. זו הסיבה שאנו מתקשים להפסיק מערכת יחסים הרסנית או ריקה, גם כשברור שהיא לא עתידה להשתפר. באופן פרדוקסלי, חוסר היכולת שלנו לסלוח לעצמנו על מערכת היחסים הזאת נועל אותנו בתוכה, לפעמים לנצח. גם כאן טמון פרדוקס: אותו כוח שכולא אותנו במערכת יחסים כושלת הוא זה שגם מקשה עלינו ליצור מערכת יחסים חדשה, שכן גם קשר זוגי חדש טומן בחובו פוטנציאל לחרטה.

מדוע אנחנו מסמיקים ומדוע כדאי לכעוס? ראיון עם פרופ' אייל וינטר

חרטה מראש

מדוע אנו מתחרטים? החרטה היא מנגנון אבולוציוני, שבלעדיו כנראה לא היינו שורדים. היא מנגנון הלמידה העיקרי שלנו. ללא חרטה לא היינו מצליחים להפנים את השגיאות שעשינו והיינו חוזרים עליהן בעתיד שוב ושוב. בעלי חיים, העשירים ברפלקסים ואינסטינקטים, אינם זקוקים למנגנון של חרטה. חלק גדול מהתכונות המגנות עליהם מטעויות נרכשות מלידה. לעומת זאת, מנגנון קבלת ההחלטות של בני האדם מבוסס על שילוב של רגש וחשיבה. אנו מפנימים חוויות טוב יותר באמצעות רגש מאשר באמצעות חשיבה או עיבוד של עובדות.

נסו להיזכר בסיטואציה המוכרת שבה אתם פוגשים אדם מעברכם הרחוק, אך אינכם זוכרים מנין אתם מכירים. אינכם זוכרים את שמו, עיסוקו או אם הוא היה חבר ללימודים או קולגה. מנגד, תצליחו לזכור — בוודאות גמורה — אם חוויית הפגישה איתו בעבר היתה חיובית או שלילית; אם הוא היה שחצן או נחמד, חברותי או מופנם. זה מידע רגשי בעיקרו, הנשמר במוחנו הרבה יותר טוב ממידע הקשור לעובדות יבשות. החרטה מייצרת מידע רגשי הקשור בטעות שעשינו ומאפשרת לשמור אותה בזיכרון ולהתגונן ממנה בעתיד טוב הרבה יותר מאשר מפני עובדות.

אך האופן שבו אנו מעבדים חרטה, כמו רמת הכאב שהיא גורמת לנו, אינם אחידים ותלויים בנסיבות: אנו מתחרטים על שלא יצאנו בזמן מהבית הרבה יותר אם פיספסנו את האוטובוס בשתי דקות, מאשר כשהאיחור הוא ברבע שעה. כך גם החלטה שגויה בגין פעולה אקטיבית שעשינו תכאב יותר מהחלטה שגויה הקשורה בהישארות פסיבית בסטטוס־קוו, משום שהראשונה נתפסת כטעות יותר חמורה. מאותה סיבה, החלטה שגויה שעשו רבים אחרים תכאב פחות מהחלטה שגויה שעשינו לבד. ההבדל בעוצמת הרגש נקבע על פי השאלה אם היו נסיבות מקלות העשויות להקטין מעט את האשמה העצמית מההחלטה השגויה. אם אין נסיבות מקלות, נשפוט את עצמנו לחומרה. ככל שנצפה לעונש עצמי חמור יותר, כך נחשוש יותר מהחרטה ונימנע מפעולות הנעדרות נסיבות מקלות.

מחקרים שנעשו בשנים האחרונות באמצעות הדמיות MRI בזמן קבלת החלטות איפשרו לזהות את המעגלים העצביים במוח האחראיים לתחושת החרטה. עמיתי ג'ורג'יו קוריצ'לי, חוקר מאוניברסיטת דרום קליפורניה, אף טוען שאם יוצבו בפניו הדמיות מוח של אנשים במצבים שונים, יתאפשר לו לזהות את הנבדקים שחווו חרטה במהלכן. חלק גדול מהפעילות המוחית מתבצע באזור ההיפוקמפוס, האחראי על הזיכרון. עוד מתברר שהמעגלים העצביים שנוצרים בעת החרטה דומים מאוד לאלה שנוצרים כשאנו חוששים מחרטה עתידית, מה שמעיד על כך שכשאנו חוששים מחרטה, אנו למעשה חווים אותה בפועל.

אלא שלא תמיד מתאפשר לנו לבחור בסטטוס־קוו הנוח. כשאנו צריכים להחליט היכן ללמוד, באיזה מקצוע להתמחות ואיזה שם להעניק לתינוק רך, לא נוכל למצוא מפלט באי־בחירה. במצבים כאלה עלול החשש מחרטה לייצר שני כשלים בתהליך קבלת ההחלטות שלנו. הראשון הוא הימנעות מקבלת החלטה, לפעמים במחיר כבד. השני הוא האצלת ההחלטה לאדם אחר — הורה, איש דת או דמות נערצת במקום העבודה. בדרך כלל נבחר באדם סמכותי שיחליט עבורנו, לעתים תוך מסירה של מידע לקוי ואינטרסים סותרים. אנו עושים זאת כדי שבשעת הצורך נוכל לשלוף את האליבי האולטימטיבי ולהסיט את כל האשמה לאדם אחר. ככל שפוטנציאל החרטה בולט יותר, כך גם גדלה הנטייה למיקור חוץ של הבחירה.

גנץ
בני גנץ. חשש גדול מחרטהצילום: גיל אליהו

צרת רבים

לא מזמן העברתי שתי הרצאות בסמיכות של יומיים: האחת ליועצי השקעות ומנהלי תיקים בציריך, והשנייה לרופאים אונקולוגים בארץ. בתום ההרצאה הראשונה שאלתי את קהל היועצים מהו הנושא שמטריד אותם יותר בפגישות עם לקוחותיהם. בתמימות דעים מפתיעה, ענו היועצים שהבעיה היא חוסר הנכונות של הלקוחות להשתתף בקבלת ההחלטות. כשלקוח נשאל על רמת הסיכון שהוא רוצה לקחת, הוא לרוב אומר ליועץ: "תאמר אתה — אתה המומחה".

גם את האונקולוגים שאלתי אם הם נתקלים בקושי בקבלת החלטות מצד החולים. להפתעתי, תשובתם האחידה היתה הפוכה. לדבריהם, הגישה הרווחת היא לחשוף בפני החולים את החסרונות והיתרונות של כל אחד מהטיפולים האפשריים; משזה נעשה, החולים חשים בטוחים מספיק כדי להכריע בעצמם.

החלטה על טיפול רפואי אונקולוגי אינה מסובכת פחות מהחלטה על אפיק השקעה, אך מתברר שהיא מתקבלת יותר בקלות. למעשה, זה הגיוני. בהחלטות פיננסיות נדע בדיעבד אם צדקנו או טעינו. תמיד נוכל לגלות אם הרווחנו או הפסדנו, ומה היה מצבנו אילו השקענו את כספינו באפיק השקעה כזה או אחר. בהחלטות רפואיות המצב שונה בתכלית. אם החלטנו, לדוגמה, על טיפול כימותרפי במקום ניתוח, לא נדע לעולם אם טעינו. זו גם הסיבה שבמקרה הראשון, נעדיף יותר שמישהו אחר יקבל את ההחלטה עבורנו.

החשש מחרטה משפיע גם בקלפי. לנתניהו, באופן טבעי, יש יתרון מובנה על מתחריו, שכן מי שבחר בו בעבר מחוסן הפעם מחרטה. גם אם יתברר בדיעבד שהבחירה בנתניהו היתה שגויה, יוכל המצביע לומר לעצמו שרבים טעו כמוהו; ושהבחירה בנתניהו היתה בחירה פסיבית וברירת מחדל. אלה נסיבות מקלות, שיפטרו אותו מהתחשבנות־יתר.

הצבעה לבני גנץ, לעומת זאת, תחשוף את הבוחר לחרטה משמעותית הרבה יותר. בחירה כזו תכאב מאוד אם יתברר, לדוגמה, שגנץ יחבור לליכוד להקמת ממשלה. אך יש סיבה נוספת לכך שהחשש מהחרטה עשוי לעבוד לטובת נתניהו: תמיכה בעמדת ימין מסורתית מייצרת פחות חרטה מעמדת שמאל, ולא מפני שהיא צודקת או נכונה יותר, אלא מפני שהיא נתפסת במוחנו כברירת המחדל — כדבר הפשוט, הפחות־מתוחכם והיותר בטוח, בעיקר בהיעדר מידע מלא.

הסיבה לכך היא שעמדות ימין ממוקדות באינטרס של הקבוצה (העם) בלבד, בעוד שעמדות שמאל פוזלות גם לעבר האינטרס של קבוצה אחרת. התמיכה הגלובלית בימין — מטרמאפ, דרך הברקזיט ושנאת המהגרים באירופה — נובעות כולן לטעמי מהחסינות מחרטה המוענקת לתומכים בהן. תומכי ימין שהתבדו יוכלו תמיד להתנחם במחשבה של "הצבעתי ימין מתוך נאמנות לעם ולמדינה"; מחרטה שכזו, תומכי שמאל שהתבדו יתקשו הרבה יותר להיחלץ.

הצורך הנואש שלנו להימנע מחרטה גובה מאיתנו מחיר כבד בתהליך קבלת ההחלטות. הדרך הטובה ביותר למזער את הצורך הזה היא למזער את החרטה עצמה. בתחום הכלכלי, למשל, יועץ השקעות עשוי לפטור אותנו מחלק גדול מנטל החרטה. בתחומים אחרים, התחייבות עצמית מלכתחילה שלא לעסוק בחרטה, עשויה גם היא לעזור. חרטה לא תמיד תבוא מאליה. לעתים קרובות אנו מזמנים אותה ומעצימים אותה באמצעות ניתוח הנסיבות למשגה ואיסוף מידע בדיעבד בשאלה "מה היה קורה אילו". ניסוח חוזה עצמי, אפילו בדמות מכתב קצר שיופקד בידי חבר קרוב, ובו אנו מתחייבים להימנע מניתוחים כאלו, הוא תרופה יעילה עם מעט תופעות לוואי.

פרופ' אייל וינטר הוא ראש הקתדרה על שם סילברצוויג במרכז פדרמן לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ