המשת"פים בשירות ההפרדה

הדרת הנשים בישראל רק התרחבה בשנה החולפת. כעת מתברר ש"הזכות" להפרדה מגדרית כבר לא שמורה לגברים חרדים בלבד

יופי תירוש
יופי תירוש
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קו 402
קו 402 בירושלים, בחודש יולי. נהגים סירבו להעלות נוסעות בטענה שיש לשמור על הפרדה מגדריתצילום: אמיל סלמן
יופי תירוש
יופי תירוש

שתי מגמות איפיינו את השנה החולפת בכל הנוגע להדרת נשים. האחת היא התבססותה של זכות חדשה: הזכות שלא לראות או לשמוע נשים. הציבור והממסד משתפים פעולה עם דורשי הזכות הזאת, בין אם באופן אקטיבי, על ידי הכרה בה והיענות לטוענים לה, ובין אם בישיבה בחיבוק ידיים המאפשרת לממש אותה באין מפריע. המגמה השנייה היא קריסה של הטענה הרווחת שלפיה הפרדה בין גברים ונשים היא אמצעי זמני ומידתי, שלמרות פגיעתו בשוויון הוא הכרחי ויוביל בסופו של דבר לשילוב. המסגור הזה הולך וקונה לו אחיזה בתודעה הציבורית בישראל, אך הוא מתעתע ומוטעה. הפרדה, כך מתחוור, היא נתיב חד־סטרי. כל מרחב שמתקבעת בו הפרדה הופך לנקודת מיקוח לטענה שהפרדה זו חיונית בשטח חיים נוסף.

לפני עשור המקרים של פגיעה בנשים שיתוארו כאן היו מעוררים קול זעקה. היום הם בקושי מעוררים הסתייגות ציבורית או פוליטית. במקרה הגרוע יותר, לעתים הניסיונות למנוע הרחקת נשים נתקלים בהזדעקות ליברלית בשם רגישות רב־תרבותית נגד פגיעתן של "פמיניסטיות קיצוניות" בצביון חייהן של קהילות דתיות. נורמות ההדרה פוגעות ביותר ויותר נשים מחוץ לקהילות הדתיות והחרדיות, וגם בתוך קהילות אלה הנורמות מקצינות, למגינת לבם של מתונים בתוכן.

בפוליטיקה נשים הפכו השנה רשמית למוקצות ולהפרעה לסדר. אחרי 71 שנה שבהן ישבו חברי כנסת חרדים ליד נשים, לראשונה ביקש חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי מש"ס שלא לשבת ליד אישה במליאה. ואכן, חברת כנסת מהליכוד הוזזה ממקומה כדי שליד מלכיאלי ימוקם ח"כ ממין זכר. חמורה יותר מעצם הבקשה היא עצם ההיענות של הכנסת. זה לא עניין סמלי. גוף ממלכתי הכיר בדרישה שלא לשבת ליד אישה כזכות לגיטימית. טרם הקמת המדינה דרשו הגופים הדתיים ביישוב שבאסיפת הנבחרים תהיה עזרת נשים. אז דרישתם נדחתה, אבל היום היא זוכה לשיתוף פעולה בשם הסובלנות.

הזכות שלא לראות נשים מצדיקה גם את ריטושן החוצה. לפני הבחירות באפריל השנה הסיר משרד ראובני פרידן את תמונתה של ציפי לבני מכרזה שקראה לאיחוד במפלגות השמאל, במודעות שהוצבו בגבול עיריית בני ברק. גורל דומה נפל בחלקן של כרזות בחירות שבהן נראו פניה של תמר זנדברג. ועדת הבחירות המרכזית אמנם קנסה את העירייה ואת חברת שלטי החוצות בעקבות תלונות שהגישו ארגונים ופעילוֹת, אך תגובתה של לבני רלוונטית עדיין: "לא רק את הפנים שלי ביקשה עיריית בני ברק להוריד, אלא את הפנים של כל נשות ישראל". באחד הניסיונות לשימור המשמעת של גוש הימין בנובמבר נמנעו המפלגות החרדיות מלהגיע למפגש חירום שכינס בנימין נתניהו. התירוץ, שהשימוש בו הוא הסיבה להתעכב עליו, היה "חשש משירת נשים". את הג'ינגל של הליכוד שרה אישה וגם בהמנון, הסבירו, נשים בקהל עלולות לשיר. בבחירות אפריל גם סולקה חברת ועדת קלפי לפי דרישת פמלייתו של האדמו"ר מגור, בנימוק שהרב אינו נוהג להסתכל על נשים. ובמסגרת הניסיונות להרכיב ממשלה לפני הבחירות האחרונות דרש איחוד מפלגות הימין שלכל חייל דתי תהיה זכות לשירות סטרילי מנשים.

שתי עתירות לבג"ץ שעניינן סירובן של יהדות התורה ושל ש"ס לאפשר לנשים להיבחר ברשימותיהן טופלו השנה בעדינות על ידי בית המשפט, שהסתפק בפתרון טכני: האיסור על התמודדות של נשים יוסר מהתקנון, אף על פי שהמפלגות הבהירו שנשים עדיין לא יוכנסו לרשימה בשל התנגדות הרבנים.

לפני 100 שנה בדיוק סער היישוב העברי סביב שאלת זכות הבחירה למוסדות הציוניים לנשים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק סבר שנשים אינן בנויות לפוליטיקה, ולצד רבנים אחרים איים כי הארגונים הדתיים יפרשו מהתנועה הציונית אם זכות הבחירה תינתן לנשים. העובדה שאיש בציבור הדתי לא טוען היום כי זכות הבחירה לנשים פוגעת בחופש הדת היא שיעור היסטורי חשוב, שמדגים שהשמים לא נופלים אם עומדים באופן נחוש על השוויון בלי להיבהל מטענות קיצוניות שלפיהן הדת היהודית מחייבת פגיעה בנשים. לפני שלושה עשורים פסק בג"ץ, מפי השופט המומחה למשפט עברי מנחם אלון, שלאה שקדיאל תוכל לכהן כחברת מועצה דתית, תוך שהוא דוחה בנימוס את איומי הרבנות שלא תשתף פעולה עם מועצות דתיות שנשים מכהנות בהן. היום נשים במועצות דתיות הן מציאות מובנת מאליה. בגרסת המאה ה–21 של המאבק הסופרג'יסטי, הפוליטיקאים והשופטים צריכים לעמוד על העיקרון שמפלגה הפוסלת אנשים בשל השתייכותם למין מסוים אינה זכאית לסובלנות ליברלית המאפשרת לה ליהנות מהשתתפות בהליך הדמוקרטי תוך שהיא רומסת עקרון יסוד שלו.

במרחב הציבורי, שלטי הצניעות וההפרדה במדרכות בבית שמש עדיין מתנוססים. למרות אינספור הליכים משפטיים, המשטרה והעירייה אינן עושות דבר. רק באחרונה צולם אדם חרדי משחית כרזת פרסום על אוטובוס, שעליה הוצגו פניה של גלית גוטמן. כבר שנים שמעשים כאלה אינם מלווים בענישה, והוונדליזם המיזוגיני אינו נושא מחיר כלשהו. שיתוף הפעולה של המדינה והרשויות המקומיות עם דפוסי הפרדה קיצוניים מחזק ומקבע אותם. אל מול עינינו מתבססת מציאות המרגילה את העין, הראש והלב לא רק להפרדה, אלא גם להרחקה של נשים משדה הראייה כציפייה סבירה ומתבקשת.

המתרחש בזירת האוטובוסים מדגים אף הוא כיצד הזכות שלא לראות נשים הולכת וקונה לה אחיזה. מהגנה על זכותן של נשים לשבת בכל מקום באוטובוס עברנו השנה להגנה על "זכותם" של גברים לא להיות במחיצתן. בראשית העשור התעלם משרד התחבורה מפניותיהם של חרדים וחרדיות שביקשו עזרה נגד קיצונים שהנהיגו הפרדה באוטובוסים. בג"ץ קבע שההפרדה בקווי המהדרין צריכה להיות וולונטרית. והנה, במקום השלטים שהורה בג"ץ לתלות, המתרים כי אין לאכוף על נוסע או נוסעת היכן לשבת, צצו השנה בקווי המהדרין שלטים פיראטיים, המזהירים כי ישיבת נשים מלפנים היא הטרדה אסורה של גברים ועבירה פלילית. לא רק קיצונים המתרים בנשים לשבת מאחור שותפים למהלך הזה. נהגים הפועלים — לטענת חברות התעבורה המגינות עליהם בבתי המשפט — כ"שומרי המידות", סירבו השנה להעלות לאוטובוס נוסעות הלבושות באופן לא צנוע לדעתם, או כשהמקומות היחידים שנותרו באוטובוס אילצו גברים לשבת ליד נשים. המשת"פים לא רק מכירים בזכות שלא לראות נשים, אלא גם בכך שזכות זו גוברת על זכותן של נשים לשימוש במשאבי ציבור. באתר צוק מנרה סירב מפעיל להעלות קבוצה לקרון הרכבל, מכיוון שהדתיים ביקשו קרון ללא נשים. כמו נהגי האוטובוסים, המפעיל הכיר בזכות החדשה של גברים למרחב נקי מנשים. האתר חויב בפיצויים בעקבות תביעה שהוביל המרכז הרפורמי לדת ומדינה.

הקווים האדומים נחצו

זירות האקדמיה ואירועי התרבות בהפרדה מדגימים את המגמה השנייה — הפרדה שמתבססת בגזרה אחת לעולם לא תישאר תחומה או זמנית, אלא תשמש נקודת מוצא משופרת לדרישות להרחיבה לזירות נוספות. הלימודים בהפרדה מוצגים כאמצעי זמני, חיוני ומידתי לשילוב חרדים בהשכלה הגבוהה (גילוי נאות — עתירה בהובלתי נגד ההפרדה בין המינים בלימודים אקדמיים מונחת לפני בג"ץ). למרות התנגדות משרד המשפטים הודיעה המל"ג לבג"ץ בראשית השנה שהיא מתנערת מהתחייבותה שההפרדה בין המינים תוגבל רק לכיתות הלימוד. כך הפך גם הרגולטור האקדמי למשתף פעולה עם הדרישות להרחיק נשים מהעין — להדרתן מהספריות בשעות שבהן משתמשים בהן גברים, להפרדה בקפטריות ובשערי הכניסה לקמפוס.

באוגוסט התגונן היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, מפני האשמות שהוא עוין את הציבור החרדי בהסבירו שהוא פועל להכשיר לימודים לתואר שני בהפרדה, גם זאת בניגוד להתחייבויותיה המקוריות של המל"ג שההפרדה לא תתרחב לתארים גבוהים או לשוק העבודה. מאז שהגשנו את העתירה הראשונה לבג"ץ ב–2014, המל"ג מאשרת תוכניות לימוד חדשות ומרחיבה ומאריכה תוכניות קייימות בהפרדה כמעט בכל ישיבה שלה.

הפרדה בעפולה
הפרדה בין נשים וגברים במופע של מוטי שטיינמץ בעפולה, בחודש אוגוסט. נורמה שאין ממנה דרך חזרהצילום: גיל אליהו

לא רק שההפרדה מתרחבת ודפוסיה מקצינים, אלא שהזכות להפרדה אינה שמורה עוד לחרדים בלבד. קבוצות חדשות טוענות לזכות להיות ללא נשים — וטענתן נופלת על אוזניים קשובות. בניגוד להצהרות המקוריות, שרק חרדים יורשו ללמוד בהפרדה, היום מתירה המל"ג להכניס גם "שוליים" של לא־חרדים שמרגישים "צורך תרבותי" ללמוד בהפרדה. השר בצלאל סמוטריץ', לדוגמה, למד משפטים באופן זה. בחלק מהתוכניות שנוסדו כתוכניות לחרדים פר אקסלנס, כמעט מחצית מהסטודנטים הם דתיים לאומיים וחרד"לים.

מהאקדמיה מתפשטת ההפרדה לגזרות נוספות. השנה למדנו על קורסי נהיגה מונעת בהפרדה. מאבקה המשפטי של שדולת הנשים בישראל נגד התרחבויות אלה כולל עכשיו גם את המאבק כפוי הטובה נגד קורסי הכשרה יוקרתיים בשירות המדינה, המוצעים לגברים ולנשים בנפרד. כך מתרחבת ההפרדה מהאקדמיה גם לשוק התעסוקה.

קל להציג את הניסיונות לבלימת מיסוד ההפרדה כירידה לחייהם של חרדים, שאינה מאפשרת להם לחיות על פי דרכם ומסכלת את המאמצים לשלבם בחברה. זו ראייה קצרת טווח. ניסיון השנים האחרונות מוכיח שהטענה שההפרדה חיונית כאמצעי זמני לצורך שילוב עתידי היא מופרכת. למעשה, כל מקום שמתבססת בו הפרדה לא הופך, כמובטח, לנקודת פתיחה להתמתנות עתידית המכשירה חרדים ודתיים לתפקוד יומיומי לצד נשים, אלא לנקודת מוצא לדרישה להפרדה בתחום נוסף. מהתיכון לצבא, מהצבא לתואר הראשון, מהתואר הראשון לשני ומשם לקורסים להכשרה מקצועית ולשוק התעסוקה. אין סיבה להיות מופתעים. קובעי המדיניות בישראל מתקשים שלא למצמץ נוכח האיום ש"בלי הפרדה החרדים לא יבואו", ומגלים סובלנות לדרישה שלא לראות נשים, לרוב אפילו בלי לבחון את עצם חיוניותה. מחקרים על החברה החרדית מראים, לדוגמה, שרבים מבין המעוניינים בלימודים אקדמיים יעשו זאת גם ללא הפרדה. קבלת הדרישה להפרדה כחיונית מעצבת את ההעדפות של חרדים. ההפרדה מתפשטת רק מכיוון שאין מי שמותח קו אדום ואומר "עד כאן". על המדינה לעמוד על העיקרון הבסיסי שמי שרוצה לעבוד, ללמוד ולצרוך צריך להסכין עם קיומן של נשים בכל מרחב. אסור לחברה הישראלית לוותר על השוויון לטובת תועלות מיידיות מדומיינות.

הטיעון על ירידה מיותרת לחייהם של חרדים נשמע השנה בקול רם וזועם במיוחד סביב ההתנגדות להפרדה בין המינים במופע של הזמר החרדי מוטי שטיינמץ בעפולה. "מה אתן רוצות", נטען כנגד שדולת הנשים, חברת מועצת עפולה נגה שרון ותומכות מבחוץ, כמוני. "אירוע אחד מתוך 360 אירועי תרבות שמממנת העירייה מדי שנה מותאם לחרדים, וגם את כבשת הרש הזאת אתן רוצות לשלול מהם".

לא כפייה של עירוב הניעה את יוזמות ההליכים המשפטיים נגד קיומו של המופע במתכונת מופרדת, אלא מניעת כפייה של הפרדה במרחב הציבורי. כשהפרדה מוכתבת על ידי המממנים של האירוע ומארגניו, היא הופכת לברירת המחדל. אין ממנה חזרה. מרגע שנקבעת נורמה קיצונית בקהילה החרדית, גם מי שלא מעוניין בה מתיישר לפיה. כך היה באוטובוסים, כך באקדמיה, כך בהכשרות מקצועיות וכך יהיה, אם לא תשתנה המגמה, גם באירועי תרבות.

ימים ספורים אחרי ההתדיינויות המשפטיות הסוערות סביב המופע בעפולה, וכהכנה להתדיינות סביב מופע נוסף, הפעם במימון עיריית חיפה ומשרד החינוך ("האירוע מיועד לגברים", הכריזה ההזמנה בפשטות), פרסם היועץ המשפטי לממשלה סיכום דיון ראשוני, המסמן נסיגה מדאיגה ממדיניותו המחויבת לשוויון והיפוך מעָוֵות של מסגור סוגיית ההפרדה. היועץ אמנם הצהיר בעמדתו החדשה שאירועים בהפרדה הם החריג, אך בפועל התיר ומיסד אותם. למשל, נקבע שניתן יהיה לקיים אירועים בהפרדה בשיעור דומה לשיעור המעוניינים בהם ברשות מקומית נתונה. כך הפכה ההפרדה מחריג נסבל למרות פגיעתו הקשה בעקרון השוויון, לזכות.

ממש תוך שהיועץ המשפטי לממשלה דן בנושא, נחצו אפילו הקווים האדומים שבכל זאת קבע בעמדתו. למשל, מנדלבליט הטעים שאין הצדקה להפרדה באירועים המיועדים לילדים ומשפחות ולא לקהל מבוגר. באותו שבוע קיימה מועצת גן יבנה אירוע של מתקני שעשועים למשפחות. אמהות ובנים, אבות ובנות, נדרשו להיכנס דרך שערים נפרדים. ילדות בגילים שלוש־ארבע לא יכלו לעלות על המתקנים עם אביהן, וגם לא עם בני גילן שפגשו בפארק. בחול המועד סוכות קיימה עיריית חולון פארק שעשועים במתכונת דומה ועיריית בית שמש והמשרד לפיתוח הנגב והגליל מימנו אירועי מוזיקה ושיעורים ללא נשים כלל, גם זה בניגוד לעמדת היועץ המשפטי. כך, מה שהתחיל באירועים בהפרדה שפתוחים לשני המינים, הפך לאירועים ללא נשים. מנדלבליט הבטיח שהמלצותיו הן זמניות ושאת ההמלצות הסופיות יגבש אחרי שמיעת הציבור. יש לקוות שעד אז הוא יכיר בחובתו שלא לשתף פעולה עם הטוענים לזכות שאינה יודעת שובע — הזכות שלא לראות נשים.

תחנת הרדיו "קול ברמה", שבידלה את עצמה כרדיו חרדי יותר מהתחנה החרדית המתחרה על ידי הדרה מוחלטת של נשים משידוריה, חויבה השנה בהוצאות משפט בתובענה הייצוגית שהוגשה נגדה, שבעקבותיה הורה לה בית המשפט להתחיל לשלב נשים בשידורים. עשרות אלפי השקלים הועברו למשרדי ארגון "קולך" בדליים שהכילו מטבעות של עשר אגורות. "יצירתיות" זו אינה צריכה להאפיל על המסר המתריס נגד הפסיקה ונגד הערכאות שהורו עליה. לצד התקפות כמו זו של המשת"פית עירית לינור, שכינתה את התובעות "קלפטעס מרושעות", שוברים לב במיוחד היו הסרטונים של נשים שהתקבלו לעבוד ב"קול ברמה" הודות להישגי התביעה, וביטאו זעם על ההתערבות של "הפמיניסטיות" בחייהן.

במאמר שפורסם כאן לפני שנה לסיכום המגמות בהדרת נשים לשנת 2018, כתבתי כי הטריק האפקטיבי ביותר להצדקת התפשטות ההדרה הוא הצגתה לא כשאלה פוליטית של זכויות יסוד של נשים, אלא כעניין של התחשבות. אני קוראת בימים אלה את ספרה החשוב של מרגלית שילה "המאבק על הקול" (2013), העוסק במלחמתן של נשים על הזכות לבחור ולהיבחר ביישוב היהודי. שוב ושוב מובאים קטעי יומן של פעילוֹת שהתייסרו בשאלה האם עליהן לוותר על זכות הבחירה למען היעד החשוב יותר של מניעת פילוג בעם לקראת הקמת מדינה. שוב ושוב לחצו עליהן פרנסי הציבור לוותר, גם אם הכירו בזכותן העקרונית, כי על כף המאזניים מונחים נושאים קריטיים יותר, לכאורה. על הצעת הפשרה, שלפיה יוצבו קלפיות נפרדות לנשים, ענתה הפעילה חסיה פיינסוד־סוקניק: "אין לנו רחובות ואוטומובילים מיוחדים לנשים". 83 שנה עברו ואנחנו עדיין נופלות לבור ההתחשבות, ההמתנה והוויתור על זכויות היסוד שלנו למען מטרות לאומיות דחופות יותר, שוב — לכאורה. והנה, יש לנו כבר אוטומובילים מדירי נשים ורחובות שבהם נשים נדרשות לעבור למדרכה השנייה. על הציבור החילוני והדתי, היהודי והערבי, המחויב לשלום בנותיו ולזכויות היסוד שלהן, לחשוב מה נדרש כדי שהכותרת של סיכום 2020 לא תהיה "הפסדנו". כפי שהדברים נראים עכשיו, זו כותרת סבירה בהחלט.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ