הולכי הרגל נשרפים, וזה לא בגלל שאין עצים

את מצבו העגום של הצל בישראל תולים בדרך כלל בהיעדר עצים, בכריתה ובגזם אכזרי. זו האמת בכל הנוגע לעצים, אך זו לא כל האמת על הצל

מירב מורן
מירב מורן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מירב מורן
מירב מורן

מתי יצאו הכובעים מן האופנה? עיון חפוז בתולדות הטקסטיל יגלה קשר מסקרן בין היעלמות כיסוי הראש מתלבושת היום־יום לבין תפוצת השימוש במכונית הפרטית. כשהדרך מהחניה של הבית אל החניון התת־קרקעי במגדל המשרדים עוברת בנסיעה ממוזגת, מוגנת משמש ומגשם, כיסוי הראש הופך לאביזר מיותר. מציאות זו היא שהעלימה כנראה את השמשיות שנשים נשאו כדי להגן על עורן משיזוף, וסביר להניח שהיא גם תרמה לירידה בביקוש לאביזרים נוספים. כשנפרדים מהילדים מדי בוקר במתחם "נשק וסע", אין צורך במטרייה; גם המגפיים שבהם דילגו ילדים בעבר בשלוליות בדרך לבית הספר נדחקים למחלקת בגדי העבודה.

סיפור המגפיים, המטריות והכובע הוא למעשה סיפורו של הצל. וככל שיורדת התכיפות שבה אנו צועדים במרחב פתוח, כך מתפוגגת מהתודעה חשיבותו היומיומית. בשגרת המגפה הנוכחית נבלה יותר בקירבת הבית. ניסע פחות ונלך יותר ברגל, ולפיכך נראה שבקיץ הקרוב נחזור ונרגיש בחסרונו — בצער, ביזע, בחום ובלחות — של הצל. בערים שהתירו לבתי קפה, למסעדות ולחנויות להוציא את פעילותם אל המדרכות והכיכרות, עלולים בעלי העסק לגלות שלמעשה לא כדאי להם להתפרס. ובעיקר, הם עלולים לגלות שאין להם לאן: בחוץ קרני השמש ישרפו הכל, מוצרים ולקוחות כאחד.

את מצבו העגום של הצל בישראל תולים בדרך כלל בהיעדר עצים, בכריתה ובגזם אכזרי, ובקושי של נטיעות חדשות להתפתח. זו האמת בכל הנוגע לעצים, אך זו לא כל האמת על הצל. העצים נדירים גם בסמטאות העתיקות של ערי איטליה וספרד, וברחובות מגורים מודרניים רבים באיסטנבול, באתונה ובסלוניקי. ולמרות זאת, שם כמעט תמיד יש לאן לברוח מהשמש. גם בישראל יש סביבות שבהן הירק לא שכיח, אך הצל בכל זאת מצנן ונדיב. הדבר אופייני לערים ולשכונות שנבנו בתקופות שקדמו להקמת המדינה: עכו, צפת ונצרת הן רק כמה דוגמאות, ולצדן אפשר להזכיר גם את גאולה, נחלאות, כרם אברהם ומאה שערים בירושלים, ואת פלורנטין, נוה שאנן ונוה צדק בתל אביב.

במקומות כאלה, שתוכננו כולם לפני 1948, הרחובות צרים, והמרחק מצומת לצומת הוא כמה עשרות צעדים — תכונות שנעלמו מהבנייה החדשה. כשהרחוב צר, החצייה מצד לצד בטוחה וזריזה, התנועה מתנהלת לאִטה והקירבה בין בניינים מבטיחה הגנה מהשמש כמעט בכל שעה ביום (באחת המדרכות לפחות). בכל עונה בשנה הולכי הרגל יכולים לבחור בין הצד עם השמש לבין הצד המוצל, בהתאם לחשק האישי ולטמפרטורה שבחוץ. 

הרחובות המסחריים והרחובות שמובילים למוסדות ציבור שתוכננו לפני שהוקמה מדינת ישראל, כבר היו רחבים מכדי שהבניינים יגנו מהשמש, ולכן נשתלו בהם שדרות עצים. מהצל הזה אפשר להתרשם וליהנות עד היום ברחובות ביאליק והרצל ברמת גן, ברחובות ירושלים ונורדאו בשכונת הדר בחיפה, ברחוב ויצמן בכפר סבא ואחוזה ברעננה, ובדיזנגוף ובאלנבי בתל אביב. ברחובות המגורים שהתחברו לשדרות אלה, שנבנו בעידן שקידם בברכה את תנועת המכונית, כבר לא נותר מקום לעצי רחוב. את הצל והקרירות ציפו להשיג מטיפוח החצרות המקיפות את בתי הדירות, בתקווה שילוו את המדרכה הצמודה בירק מגונן. 

רחוב הרצל ברמת גן. כיום כבר לא שותלים עצים בהיקף כזהצילום: תומר אפלבאום

בחלוף הזמן וככל שהחצרות הומרו לשטחי חניה, בהתחדשות עירונית וגם בלעדיה — הצמחייה התמעטה והלכה. החוק אוסר לעקור עצים בלי אישור של פקיד היערות הממשלתי, וחל גם על עץ בגינת ביתו של אדם. ההתערבות הבוטה בקניין הפרטי הצמיחה בישראל מקצוע משגשג: מומחי הרעלה. הם יודעים לגרום לעצים עבי גזע ויפי צמרת לחלות במחלה חשוכת מרפא, שתצדיק את עקירתם. המחיר, לעתים, כבד: אובדן צל שהוטל במשך שנים על המדרכה.

הבשורה שהבטיחו החניונים התת־קרקעיים התפוגגה במהירות. הם נולדו כפתרון שיעלים את המכוניות החונות ברחוב, ולמראית עין יפנו שטח לגינון ולנטיעות. אלא שהחניונים שירדו מתחת לפני הקרקע תופסים שם מקום, ובגלל תקנים חדשים להידוק אדמה, צינורות תשתית, תקשורת וחשמל שמוטמנים בה, יוצרים תנאי גידול בלתי־אפשריים לעצים. לשורשים אין מקום להתפתח, המים לא נאגרים ולא מגיעים אליהם, וגם אם העץ לא מת מיד, הוא לא מצליח לתפוס גובה ולהצמיח ענפים שיטילו צל כמיוחל.

השמש קופחת בישראל בדרך אל עיריות ואולמות תיאטרון, בדרך אל משכן הכנסת, אל בתי המשפט המחוזיים בלוד, בנצרת, ולבית המשפט העליון בירושלים. היא מכה גם בבאים לבתי חולים החדשים הנבנים בשולי הערים. אלא אם מגיחים אליהם מהחניון התת־קרקעי, המסע המפרך עובר בין רחבות פתוחות לרחובות רחבים, חשופים לשמש, לרוח ולגשם. 

גם הדרישה הגוברת לנתיבים ייעודיים לאופניים ולתחבורה ציבורית מחסלת את הצל בישראל. בעוד שרוחב השדרות במנהטן הוא 30 מטר, בשכונות החדשות בישראל מגיעים הכבישים לרוחב של 45 מטר. את המרחק הזה צריכים הולכי הרגל לחצות תחת שמים פתוחים ושמש קופחת, ולהמתין דקה או שתיים על אי תנועה בין מכוניות נוסעות. תקנות הבטיחות מונעות הצללה שתפגע בשדה הראייה של הנהגים, וגורמות דווקא לצמתים להיות חשופים במיוחד לשמש.

תחנת אוטובוס בדרום תל אביב. אין טעם בצל אם הדרך לתחנה עוברת בשמש קופחתצילום: אייל טואג

הצל הישראלי לקה בתסמונת האגם הגווע. ספרים נכתבים, כנסים נערכים, ימי עיון ותחרויות עיצוב מושכים משתתפים וקהל והם במה והזדמנויות לראשי ערים, מתכננים אורבניים ואדריכלים להגות ולהתפייט בחשיבותו הפילוסופית כמושג נשגב. זה לא רע כשלעצמו, הבעיה שהדבר מגיע בלי שנצבר ניסיון מעשי של אנשי המקצוע והמחליטים. הם דנים בבעיה בחלל סגור וממוזג ומביאים אל השטח פתרונות עקומים. הנה שתי דוגמאות, אחת עגומה ואחת ומצחיקה. 

נתחיל במצחיקה: לפני כמה שנים התפשט באירופה מנהג לקשט רחובות במטריות צבעוניות, שמשכו תשומת לב וקהל תיירים ואגב כך עצרו טיפות גשם ונתנו צל בצהרי היום. עיריות תל אביב וירושלים אימצו את הרעיון, והפכו את המטרייה לשמשייה ולעפיפון שנתלו כהגנה חיננית ברחובות חשופים. באשדוד התלהבו מהיוזמה ויצאו לדרך במהלך שהושקע בו כסף רב, במטרה לשפר את מצב הצל במרכזים המסחריים בלב שיכוני העולים. מכיוון שאזורים אלה מכונים גם "השוק", בחר המעצב בפריט מייצג: בכיכרות מוכות השמש נמתחו עשרות שלשלאות ועליהן הונחו סלי קניות מפלסטיק. תושבי אשדוד זכו בקישוט עליז, אך חסר תועלת לחלוטין. 

דוגמה עצובה יותר טמונה במאבקם של עמותות ופעילים חברתיים, מלאי כוונות טובות, למען הנוסעים שממתינים לתחבורה ציבורית. ברוח המאבק הזה אכן מוצבות יותר ויותר תחנות אוטובוס עם קירוי, שלעתים מהוות כבר מטרד על מדרכות צרות. אלא שכיום, במרכזי הערים, תדירות האוטובוסים גבוהה, במיוחד בשעות האור, ובעידן האפליקציות זמן ההמתנה להם ממילא אינו ארוך. הרכבות הקלות אמורות לחלוף בתדירות ובדיוק גבוהים עוד יותר. לכן, הרבה יותר מתחנה, חיוני לספק לנוסעים צל בדרך אליה וממנה. אך בינתיים, במהלכים למען תחבורה ציבורית, מרחיבים את הכבישים, כורתים מאות עצים, ומדרדרים את תנאי ההליכה באופן בלתי הפיך. אין כל ערך לתחנה עם גג אם בהליכה אליה וממנה צועדים בשמש וסובלים. 

אם רוצים לצאת מעידן השמש הקופחת ולעבור לעולם של רחוב נעים עם צל, הולך הרגל צריך לעבור לראש הרשימה. זה אומר שצריך לחזור ולבנות רחובות צרים, לטפח חצרות פרטיות שיתנו צל למדרכה הצמודה ולנטוע עצים נותני צל ברחובות מסחריים. נכון, נהגים יעצרו יותר פעמים בדרך, יחכו זמן ממושך בצמתים, ייסעו לאט וילכו מאות מטרים מהחניה ליעדם. אך אם נמשיך לחשוב רק על הנוסעים במכונית הממוזגת — נמשיך להיצלות בשמש. לפעמים זה מסתכם בתוצאות משעשעות כמו באשדוד, אבל בדרך כלל זה נגמר בטעויות בלתי־הפיכות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ