הוא לא כבד, הוא ממרח צמחי

המסעדן שאול אברון, שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון, זכה להספדים חמים מכל קצות הקולינריה הישראלית. בעיקר שיבחו חבריו ומכריו את מחויבותו לתענוגות החיים, ואת הסירוב לוותר על כל אותם מעדנים אסורים, שמשמחים את החך ומרגיזים את העורקים.

מותו של אברון מוצא את הסועד הישראלי בצומת מעט משונה. מצד אחד עומדת הפסטה האגדית של 40 חלמונים עם ראגו של עגל חלב, ומנגד ניצבת מנת אטריות ללא גלוטן, עם ירקות מאודים וחתיכות של סייטן. טרנד הבריאות ששטף את המטבחים המקומיים נענה לדרישות גוברות והולכות להניח בצד את האוכל ה”אברוני”, לטובת קמח ללא קמח ובשר ללא בשר. אבל כמו כל טרנד גם זה גדל ותפח הרבה מעבר לכוונותיו המקוריות.
אמנם אברון הוסיף לתפריט של “יועזר בר יין” מנות מעט יותר קלילות בשנה האחרונה, אך מה שעמד לנגד עיניו היה האוכל כחוויה של טעם ותעוזה. במקומה נחווה האוכל, בעיקר זה המוגש במסעדות, כאויב, משהו שיש להישמר ממנו ולנסות להתחמק מנזקיו הבטוחים. השיחה עם המלצר הפכה לתחקיר, שבו דורשים הסועדים להכיר את כל מרכיבי המנה, רק כדי שיוכלו להחליף אותם. ומנגד מרגישות המסעדות צורך להזהיר ולהתנצל על כל מאכל שסוטה מדרך הישר. גם אם מומלץ לשמור על תזונה בריאה, מומלץ לא פחות להפסיק להילחם באוכל, כאיזה צר שבא עלינו לכלותנו. כך, הפרידה משאול אברון לא חייבת לציין גם פרידה מהטעם הטוב של החיים.