טראומת האלטלנה וסקופים מרעישים - על אלי ויזל העיתונאי

אליעזר, אלי ויזל, זכה בכל כבוד בינלאומי אפשרי. מדליית חייו היא היותו אוד מוצל ממשרפות אושוויץ, שהשכיל בספרו "הלילה" להקנות לעולם כולו את תודעת השואה, ועיטורו בפרס נובל לשלום העצים את השפעתו. בימים שבהם סיקרתי כעיתונאי את מסעיהם הבינלאומיים של ראשי ממשלה ושרי חוץ, נועדנו מעת לעת, ואף התפללנו יחדיו בשבתות בבית הכנסת המרכזי במנהטן, פיפת אווניו סינגוג. פעם ופעמיים אף צעדנו רגלי אחרי התפילה לביתו, לקידוש של שבת. אלי אמנם מתואר כמי שבעקבות השואה פרק מעליו עול מלכות שמים, אבל יהדותו היתה כל כך יהודית שאי־אפשר לה בלעדי נשיאת עיניים לקב"ה. ישבתי סמוך לו בבית הכנסת, והוא עטוף בטלית, הופך עמוד בסידור, עולה לתורה ומברך בשם ובמלכות. בלבי חשבתי כי גם ברגעים אלה האמין שהוא ממלא אחר הנדר שנדר, "חובתי להעיד, כתבתי כדי להעיד, לעצור את המתים מלמות, להגן על זכרם וכבודם". והמתים האלה, היו שצעקו כלפי שמים "שמע ישראל" והיו שהתריסו "אלוהים היכן אתה". אלי היה בשר מבשרם של אלה ושל אלה.