בלי הרבה מאמץ נעשיתי סופר ישראלי בן־אלמוות

בצעירותי העשוקה הייתי בעצם סופר. "אל תשאלי אם אני אוהב", ועוד כמה רבי ומעוטי־מכר. אבל זה היה כשהייתי בן 21 עד 31. אחר כך הידרדרתי לקולנוע ולרדיפת נשים. עם הנשים הלך לי ככה־ככה, אבל התנחמתי בסרטים משונים, אפס, יצירתיים. דווקא עבדתי עם כמה שחקנים, לא־צחוק: אלק בולדווין, דבי הארי, חנה שיגולה, קתי בייטס, פיי דאנאוויי, לואיז לאסר, סאלי קירקלנד, ג'ולי הגרטי ובעיקר — אנה תומסון. את כל סרטַי כתבתי וביימתי. את חלקם הגדול הפקתי, ובכמה מהם גם שיחקתי. זכיתי בפרסים בינלאומיים שונים, והסרט "אוכל מהיר, נשים גנובות" היה מועמד לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. ודווקא כל זה היה, האמת, די מדליק.