שאלה של מעורבות

1

אוי ואבוי, מה קרה? הגבר בחולצת הפסים הדקים באפור מחזיק את לחיו בכפו וידו האחרת מעל מרפסת בטנו — אפשר לחשוב שהוא עד לרצח, חס ושלום. אבל לא. הוא רק מביט בשלבים האחרונים של חיזיון, תהלוכה שעברה בוויה דולורוזה, אל כנסיית הקבר. מדמה את ייסורי ישו. רק מדמה. ואילו הילדים בתצלום מהכפר קדום נוהגים הפוך: בעת הפגנה ממשית הם בשלהם, נחים ומשוחחים, דנים. הילד קטן־הגוף משמאל, בכתום, מחזיק חבל או מקל דק, בוחן את נעליו. על פרק ידו של הילד מימין קשור חבל, הוא מחווה צורה של חור באצבע ואגודל. הילד במרכז מקשיב. מחזיק חתיכת משהו לבן. נייר או אבן. הפגנה לגיטימית שבועית נגד חסימת הכביש שלהם מהכפר לשכם, כדי שיעקפו את ההתנחלות קדומים. אבל בכל זאת הפגנה, עימות צבאי שבו ילדים קטנים יכולים להיפגע. מעשן, מכדורים, ממכות, מכל דבר. למה לשלוח ילדים להילחם? מבוי סתום. הילד במרכז משעין את ראשו על כף היד ומקשיב לחבר הידען שלו. השלישי מכונס בעצמו. דינמיקה של שלישייה, כמו אצל כל הילדים בעולם.

2

אבל התצלום הטוב מהשלושה הוא של עודד בלילטי, מבחינת קומפוזיציה ובעיקר מבחינת החיתוך של הפריים. יש בו עשן, צל, תנועה. וגם העובדה שנראית בו ילדה, אחת, בגרבונים אדומים. הנושא הוא הילד שנועל נעלי קרוקס, המביט בשריפת החמץ, לא הילדה. תצלום שנעשה לפני הפסח הארוך, שנחגג ונמתח השנה בחפיפה ליום שישי הטוב ולאיסטר סאנדיי. מביטה בתצלום האתנוגרפי־החדשותי. בלילטי מצלם טוב תמיד. בשנה שעברה נסעתי לבקר בפסחא את המשפחה האנגלית של אבי בתי, ויצאנו כולם למצוא ביצי פסחא בגנים. אבל השנה נגמר הכסף לנסיעות, ונגמרו ההזמנות, וממילא נהגתי בטיפשות כשביקרתי בעיר בכוח גם בחג המולד. חגים הם אסון מבחינה רגשית. מי שמארחים ומרגישים סחוטים, מי שמתארחים ומרגישים אסירי תודה. אולי קל יותר לילדים בחגים. מביטה בבחור המעשן מימין. מביטה בצלו של החסיד שמחזיק שקית פלסטיק ובקבוק ומסיק את המדורה בעוד חמץ. מדורה.

• שש נשים מחפשות חיבור
• היד הנעלמה של ההיסטוריה הצילומית
• מלחמת ההישרדות של האשה השרירית

3

הפער שבין מעורבות רגשית לניתוק בריא הוא הנושא המשותף לתצלומי העיתונות האלה. האשה בחולצת פסים, העטופה בצעיף פסים, מביטה בעניין בנעשה בכנסיית הקבר. איש נדהם שגופו שקוע כל כולו באסונו של המת־ישו. אצל הילדים בקדום, באזור שכם, שצולמו מרחוק על ידי ג'אפר עסוואט, דינמיקה. הילד מימין מסביר אולי כיצד להפעיל את הקלע. הם בני עשר? פחות? ערניים. טבעיים בנסיבות לא חגיגיות. פעילים. יושבים על אבנים, עקבות של בעירה ניכרים על הדרך השחורה.

4

תצלומי חרדים ונופשים ממלאים את סוכנויות הידיעות. לא נסענו לשום מקום. חופשת בית. בתל אביב משפחות דתיות מטיילות בפארק רדינג, שנמתח מתחנת הכוח ועד חוף תל ברוך. שקיות תפוצ'יפס ריקות מתנופפות מעל הצמחים הבשרניים והשטוחים. על גדות הירקון שנחשף בשפל מתגלגלים בקבוקי פלסטיק, כפכף יחיד, כלים חד־פעמיים. הנוף הישראלי מלוכלך. בכל מקום, וגם לאורך הפארק, שנסלל בין שדה דב לים. אמהות צעירות מאוד בפאות מהודרות, נעליים שטוחות. ילדים בפאות. לכל הילדים עושים את התסרוקת הזאת, הבת שלי אומרת. הולכות לאסוף צדפים. אני לא מצליחה להתאפק מלהרים את השקיות. אני יודעת שעדיף להתעלם. עדיף להצטרף לפעולת ניקוי מאורגנת. לא להרים פה ושם, כמו אדם שאינו יכול להניח למציאות. או כמי שסובל מהפרעה. עלי להתעלם. להתעלם. אני אומרת לה שכל תרבות מתייחסת אל הילדים שלה כפי שהיא מרגישה לנכון, הורים רוצים שילדיהם יהיו כמוהם לפעמים. היא אומרת שאולי הילדים רוצים לדעת איך השיער שלהם נראה כשהוא צומח. אני חושבת, אנחנו לבד בעולם, רק שתינו. צריך להתכונן לטקסי יום העצמאות.