צפיתי בערוץ 20 ארבעה ימים וגיליתי איך עובדת מכונת השנאה

יובל דרור ניסה לצפות בערוץ 20 במשך שבוע. זמן קצר הספיק לו כדי להיחשף לטלוויזיה האפקטיבית ביותר בישראל

יובל דרור
יובל דרור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אמיר איבגי
אמיר איבגיצילום: צילום מסך ערוץ 20
יובל דרור
יובל דרור

ערוץ 20 הוא ערוץ מתעתע. למתבונן מן החוץ הוא נראה כערוץ חדשות לכל דבר: יש לוח שידורים, ויש תוכניות שנפתחות בפתיחים גרפיים מרשימים. השפה הוויזואלית היא של ערוץ חדשות: תנועת המצלמה דרמטית, והפתיחים מושקעים. יש מנחים, יש אורחים וכולם יושבים מסביב לשולחן ומדברים. הערוץ אפילו משלם כסף לשני אנשים על מנת שישחקו את תפקיד "הכתב המדיני" ו"הכתב הצבאי". אבל מי שיצפה בתוכניות המרכזיות של הערוץ יום אחר יום — כפי שעשיתי אני, על לא עוול בכפי — יבין שכל אלה הם לא יותר מקליפה חיצונית: נייר צלופן צבעוני, שעוטף מכונת שנאה משומנת. מבחינה זו, ערוץ 20 הוא אולי ערוץ הטלוויזיה האפקטיבי ביותר שפועל כיום בנוף התקשורת הישראלי.

ערוץ 20 החל לשדר בקיץ 2014 תחת השם המשעשע "ערוץ המורשת". בנספח ג' לתנאי הרישיון שלו נכתב שהוא ישדר "תוכניות מידע והעשרה בנושא מורשת ישראל, תוכניות בידור ותרבות אשר עוסקות במורשת ישראל, תוכניות לילדים ונוער בנושא מורשת ישראל ותוכניות אקטואליה בראי מורשת ישראל".

לי־אור אברבך, באותה עת כתב התקשורת של "גלובס", חשף כי ארבעה חודשים אחרי הקמתו שלחו עורכי הדין של הערוץ מכתב למועצת הכבלים והלוויין, ובו טענו שכאשר קיבלו את הרישיון הם לא דיקדקו בפרטים ולא שמו לב שיש נספח כזה, ואם שמו לב — לא ממש הבינו שכאשר כתוב שעליהם לשדר שידורי מורשת, הם אשכרה צריכים לעשות את זה. טעות שלהם. מצטערים! וההמשך ידוע. תוכניות המורשת נעלמו מלוח השידורים בזו אחר זו. הערוץ ביקש אישור לשדר חדשות, ובדצמבר 2016 הוא גם קיבל אותו. מה שהחל כערוץ מורשת הפך למשהו שהקשר בינו ובין מורשת דומה לקשר בין חקלאות לאופרה.

אבל מה שמעניין בערוץ 20 הוא לא הדעות שמושמעות בתוכניות שמשודרות בו. מה שמעניין הוא האופן שבו כל מרכיב בערוץ — מהגרפיקאי ועד הבמאי, מהמנחה ועד האורחים — נרתם לתחזוק ההצגה, ובה בעת מייצר אקולוגיה תקשורתית שכל תפקידה לעודד כעס ושיח של שנאה.

קחו לדוגמה את שלוש התוכניות המרכזיות של הערוץ: "לפני כולם" בהנחייתה של דנה סומברג, "הפטריוטים" בהנחיית אראל סג"ל ותוכניתו של אמיר איבגי, "היום הזה עם אמיר איבגי".

בסרטון: אמיר איבגי מראיין את אייבי בנימין

בסרטון: אמיר איבגי מראיין את אייבי בנימין

ביום ראשון בשבוע שעבר נפתחו שלוש התוכניות, שמשודרות בזו אחר זו, בסרטון שבו נראה אחד המפגינים בפתח תקוה כשהוא תוקף מילולית אדם חרדי. הוא קרא לו "להוריד את השטיח מהראש" ו"לגזור את השערות מהפנים". ב"לפני כולם" אמרה מאי גולן, שהתמודדה בבחירות לכנסת ה–19 במפלגה הגזענית עוצמה לישראל ושעיקר פרסומה מגיע ממאבקה במסתננים המתגוררים בדרום תל אביב: "אנחנו רואים פה את השמאל הנאור, היפה נפש, הגזעני, המתלהם, האליטיסטי והמנותק במיטבו. השמאל יצא מדעתו". אלירן טל, הכתב המדיני של הערוץ, אמר שהגיע הזמן לוותר על הסאגה הזאת של ההפגנות בפתח תקוה, כיוון שזה "לא מוסיף לדמוקרטיה הישראלית".

ב"פטריוטים" אמרה עירית לינור, שיושבת בפאנל על תקן השמאלנית שהתפכחה ושמקפידה לשמור על ארשת פנים וטון דיבור של מי שנמצאת מעל לכל הזוטות האלו, שהיא "מתייחסת בחשדנות לאנשים שמגיעים להפגנות. הם מתייחסים בצורה כל כך רגשית לפוליטיקה. משהו משובש אצלם".

את תוכניתו המשודרת לאחר מכן פתח אמיר איבגי בהצגת הסרטון, ששודר בפעם השלישית באותו ערב. הוא הצליח לאתר את המפגין, שוחח איתו בטלפון ודרש ממנו התנצלות. המפגין סירב. איבגי עבר לעסוק בנושאים אחרים, רק כדי לחזור אל הנושא ולשדר את הסרטון בפעם הרביעית. לאחר מכן עבר לאייטם ארוך ומייגע בנוגע לאחד, אייבי בנימין ממפלגת העבודה. אני מודה שלא שמעתי עליו מימי, אבל איבגי, בתחקיר שלא היה מבייש את "60 דקות", הציג ציוצים שלו ופוסטים שכתב בפייסבוק ונסמך על חשיפות של אתר מידה ואתר 0404. הוא כינה את בנימין "מנהיג המחאה מפתח תקוה". מה? אחרי שש דקות של תחקיר הוא התיישב מול בנימין וביקש את תגובתו. איבגי הקדיש לשיחה 05:10 דקות, אבל מתוכן נתן לבנימין רק 02:15 דקות להשיב. בשאר הזמן הוא צעק עליו, נכנס לדבריו, לעג לו. באופן כללי, הוא לא נתן לו לפתוח את הפה.

דנה סומברג בערוץ 20 על אחמד טיבי

יום שני הוקדש לבג"ץ ולפסיקתו בעניין המסתננים. הפרשנית מאי גולן: "בג"ץ ממשיך באג'נדת השמאל שלו. בג"ץ הוא סניף של מרצ לכל דבר ועניין". טל, שממשיך להתחפש לכתב המדיני, הביא תגובות מהמערכת הפוליטית וקינח: "בשמאל מברכים, כמה צפוי". ב"הפטריוטים" זעקה גלית דיסטל־אטבריאן: "יש את המדינה הפיאודלית, הלבנה, שיושבת בה מרים נאור, ויש את הבוכריות ואת המרוקאיות ואת הפרסיות בדרום תל אביב שעליהן כולם גוזרים קופון. זה מגעיל אותי, מגעיל אותי, מגעיל". והפרשן שמעון ריקלין קינח: "בג"ץ לא רוצה מדינה יהודית".

שמפניה זה אחלה

אחרי שגמרו עם בג"ץ חזרו "הפטריוטים" לעסוק בנושא שמעסיק את כל הערוץ כל השבוע: המפגינים בפתח תקוה. שמעון ריקלין, שביום הקודם נעדר מהפאנל, חזר אל המפגין שהתעמת עם האדם החרדי וטען: "הדיבורים על החרדים הם דיבורים אוטו־אנטישמיים במקרה הטוב ובמקרה הרע, דיבורים ניאו־נאציים". לאחר מכן הוסיף שאלה שנדמה שמציקה לו זה זמן רב: "אני רוצה להבין למה לשמאל מותר להשתמש במוטיבים ניאו־נאציים ולימין אסור?" צודק. ארי שמאי, פאנליסט נוסף ב"פטריוטים", ניסה להשחיל מילה ואמר שהמפגין מגעיל אותו, אבל מצד שני "לעשות כזה עניין ש..." אופס, הזמן נגמר. הבאזר נשמע, עוברים לאייטם הבא.

אמיר איבגי ריאיין את שר המדע והטכנולוגיה, אופיר אקוניס, בנוגע לאיום האיראני. הגיוני: אם יש אדם שנחשב כסמכות בנושא, זהו אקוניס. לאחר מכן שאל איבגי את אקוניס אם ירצה להגיב על הסרטון ששודר אתמול. אקוניס אמר שיש לו רק דבר אחד לומר על הסרטון הזה: "בושה". אקוניס הביט באיבגי. איבגי הביט באקוניס. אקוניס הבין שמצופה ממנו להמשיך, ולכן אף על פי שהיה לו רק דבר אחד לומר הוא הרחיב עוד ועוד את תגובתו, עד שאיבגי בא על סיפוקו. לאחר מכן איבגי שידר שוב את הסרטון, השמיע שוב את הראיון הטלפוני עם המפגין ובעיקר המחיש שהוא כועס — ממש כועס — על כך שהמפגין התנצל על דבריו, אבל בחר לעשות זאת בערוץ אחר, ערוץ 2, אף על פי שהוא — איבגי — נתן לו הזדמנות להתנצל יום קודם בערוץ 20. ללא ספק, איבגישמיות.

יום שלישי. שוב "הפטריוטים", שוב בג"ץ. גלית דיסטל־אטבריאן פירשה: "למדתי דבר אחד נכון במדעי החברה — החזק לא מוותר על הכוח שלו. מי ששולט עכשיו במערכת המשפט זו אליטה שלא תוותר על הכוח שלה. יש פה שני כוחות טקטוניים שנלחמים, ולא קל לנצח את האויב הזה, וזה אויב". האויב, למי שלא מבין, הם שופטי בית המשפט העליון. בהמשך דיברו על שר הביטחון אביגדור ליברמן ועל ההצהרות שלו, שנתפסות בעיני חברי הפאנל כשמאלניות. דרור אידר אמר לחברי הפאנל: "אני לא מאמין למילה של ליברמן. הוא סוס טרויאני בתוך הימין. האיש הזה לא שייך לימין. הוא יודע לשסות את הציבור בערבים, אבל זו לא חוכמה". גם ריקלין התייחס ואמר שליברמן "הוא פישר קטן". בשני המקרים ראוי לשבח את חברי הפאנל — הם כנראה מדברים מניסיון אישי.

הפאנל עבר לדבר על נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, שאמר שעובד ציבור לא יכול לקבל מתנות. ריקלין הסביר: המחוקק יותר חכם מהשופט הזה. "אם פעם ב... חברים של ראש הממשלה הביאו לו סיגר כי הם יודעים שהוא מעשן סיגר, תגידו, אתם מטורפים?" הני זובידה הגיב ב"שונא מתנות יחיה", וגרם לדיסטל־אטבריאן להתפרץ: "אוי, די כבר! אני לא אוהבת את הפוזיציה הטהרנית הזאת. תצאו מהסרט הזה של לחזור לשנות ה–50. מתנות זה אחלה, שמפניה זה אחלה, הכל זה אחלה". אחלה.

אראל סג"לצילום: צילום מסך ערוץ 20

יותר מכל, מה שמעניין בערוץ 20 הוא לא התוכן, אלא האופן שבו כל נושא ממוסגר ומובא לדיון. דנה סומברג למשל, פותחת כל תוכנית במונולוג. ביום ראשון היא קבעה ש"השמאל מתעניין רק בכיבוש אבל הוא לא מתעניין בדרום תל אביב". בהמשך סיפרה על הבדואים שמשתלטים על אדמות מדינה וצעקה על יועץ התקשורת ליאור רוטברט: "את עמונה פינו בכוח, אני רוצה לראות שגם את הבדואים מפנים בכוח!" כאשר רוטברט הזכיר לה את אום אל־חיראן היא אמרה לו: "תעזוב את אום אל־חיראן". לדבריה, המדינה הציעה הסדר פשרה לבדואים, אבל הם דחו אותו. למה? כי "הם מקבלים שיתוף פעולה פלסטיני יחד עם האיחוד האירופי שמיישבים אותם שם בניגוד לחוק. יש פה התערבות של ממשלות זרות!" כזכור, סומברג היא המנחה.

ביום שני סיפרה סומברג על ראאד סלאח, שקבל נגד שירות בתי הסוהר בטענה שמקשים עליו להתפלל בזמן מעצרו ושהוא מוחזק בתנאים לא ראויים. סומברג התלוננה על הזמן הארוך שהתלונה גזלה מבית המשפט ועל כך שחבר הכנסת אחמד טיבי ליווה את סלאח לאולם הדיונים. "רק אצלנו יכול להיות מצב אבסורדי שכזה", אמרה בזעזוע, כאילו לא ראתה את סגנית יו"ר הכנסת, נאוה בוקר, מנשקת את אלאור אזריה ואת משפחתו באולם בית הדין הצבאי רגע לפני שהערעור שלו נדחה; וכאילו שראש הממשלה לא קרא לחון אותו רגע אחרי שנקבע שהוא ירה למוות ובדם קר במחבל פצוע, דקות ארוכות אחרי שהתקרית הסתיימה.

יחד נגד החונטה

אחרי שבוע של צפייה, מערכת ההפעלה של ערוץ 20 נראית ברורה. בכל פאנל יושבים אנשי שמאל ואנשי ימין — המחשה לתקשורת מאוזנת. אבל אנשי השמאל הם לא אנשי שמאל, אלא ליצני טלוויזיה תאבי־פרסום כמו ארי שמאי ויריב אופנהיימר, שיהיו מוכנים להופיע גם בערוץ הקניות אם מישהו רק יזמין אותם. וכאשר הם כבר פותחים את הפה הם סופגים צרחות, לא רק מצד האורחים מימין אלא גם מצד המנחים.

אנשי הימין בפאנלים השונים מורכבים מהזיות כמו מאי גולן, גלית דיסטל־אטבריאן וענבל גבריאלי או היהלום שבכתר — איתמר בן גביר, שביום רביעי נזכר בערגה בימים שבהם היה מדריך בתנועת הנוער של כך. זה קרה רגע אחרי ששודר סרטון הפתיחה לאייטם, ובו נראו ילדים בקייטנה ברצועת עזה מפרקים קלצ'ניקוב על רקע שיר של ציפי שביט. הנושא, בכלל, היה קייטנה של תנועת בל"ד, שבה המדריכים הם לא חמאסניקים ובכלל לא מפרקים כלי נשק, אבל שטויות, ממילא כולם ערבים.

רוב הפוליטיקאים שמוזמנים לערוץ 20 הם חברי כנסת מהשורה השנייה והשלישית של מפלגות הימין: שולי מועלם, מוטי יוגב, מיקי זוהר. די ברור איזה שיח הם מייצרים. לכאורה, אפשר להבין מדוע ערוץ 20 הוא ערוץ הבית של בנימין נתניהו: מדובר בערוץ ימין מובהק. אבל זו לא הסיבה העיקרית. נתניהו הופך כל דבר, כל נושא, לפוליטי; כך הוא מנצח בבחירות. חוקרים אותי? זו חקירה פוליטית. חוקרים את רעייתי? חקירה פוליטית. מני נפתלי? איש שמאל. ראש המוסד לשעבר? שמאלני. בג"ץ? שמאל קיצוני. התקשורת? רוצה להפיל אותי כי היא שמאלנית. הצוללות? השמאל לא אוהב את המדינה. לא משנה מה הנושא, קטן כגדול, שולי כחשוב, הכל פוליטי.

מערכת ההפעלה של ערוץ 20 מיישמת בשמחה את האסטרטגיה של נתניהו. כל נושא שמגיע לאולפני הערוץ נבחן דרך פריזמה פוליטית של שמאל וימין. שום דבר לא ענייני, שום דבר לא עקרוני. הכל, ממש הכל, פוליטי. כל החלטה שבמחלוקת היא החלטה שמאלנית, כל מי שמבקר את התנהלות הממשלה — מראש השב"כ, דרך שר הביטחון, בג"ץ, מפגינים, שופטים ועיתונאים — כולם חונטה שמאלנית שמבקשת להשתלט על המדינה ואז להחריב אותה, להפוך אותה למדינה חלשה ובכיינית. בקיצור, מדינה של שמאלנים.

באוקטובר 1995 פירסם "ניו יורקר" כתבת פרופיל על מי שהיה אז יושב ראש בית הנבחרים וממנהיגי המפלגה הרפובליקאית, ניוט גינגריץ'. בכתבה נחשף שבשנות ה–80 גינגריץ' הקליט קלטות וידיאו ואודיו, כדי להדריך מועמדים רפובליקאים נגד יריביהם הדמוקרטים. בקלטות הציע להם גינגריץ' להשתמש במילים מסוימות בתשדירי הבחירות שלהם, בעימותים ובראיונות. המילים היו "חולים", "מושחתים", "בוגדים", "רמאים", "גנבים" ו"תומכים בזכויות של פושעים". מה שמשותף לכל המילים האלו הוא שהן מייצרות קיטוב פוליטי, שהן מקצינות את השיח ובעיקר שהן מעוררות כעס בקרב הקהל הביתי.

גינגריץ' ידע את מה שנתניהו יודע היטב: כעס הוא הדלק הפוליטי הכי יעיל וזמין בסביבה, הוא מתלקח במהירות ועושה את העבודה. ימים ספורים אחרי בחירות 2015 כתב יוסי ורטר מאמר תחת הכותרת "רק נתניהו הבין: ככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר". נתניהו, לפי ורטר, קלט ש"ככל שמצבו האלקטורלי ייראה רע יותר, חסר תקווה יותר, נואש וסופני יותר, כך יקל עליו להשיק את גל הצונאמי הלאומני מחד, השבטי מאידך, שיחזיר את מצביעיו המאוכזבים הביתה לליכוד וישכנע את הדתיים־לאומיים לבגוד במפלגתם ולערוק למחנהו... ככל שהמראיינים נהגו בו בקוצר רוח, חוסר כבוד, גסות והתנשאות, גאתה המרירות, התעצמה ההזדהות, חזרה השבטיות של פעם במה שמכונה 'מעוזי הליכוד', בפריפריה בעיקר. אלה הליכודניקים: כשעולבים במנהיג, הם חשים מושפלים ויוצאים לנקום את נקמתו".

אף על פי שערוץ 20 יודע למתוח ביקורת על נתניהו, ובוודאי על אישים אחרים מהימין כמו אביגדור "פישר קטן" ליברמן, הוא משרת את אג'נדת הכעס והשנאה של נתניהו. דנה סומברג עולה מדי ערב לשידור כשעיניה יורקות כעס ושטנה. אמיר איבגי רוטט מזעם כמו ג'לי. אראל סג"ל דווקא משועשע, עד שמישהו מעז להרגיז אותו, ואז פניו מתאדמים והוא פורץ בצרחות עד שנרגע. הם לא מעבירים ביקורת, הם לא מציגים טיעונים, הם שונאים; שונאים שמאלנים, שונאים את בג"ץ, שונאים את התקשורת ושונאים את המפגינים. הם שונאים כהלך רוח, שונאים כנקודת מוצא. הם נוהגים להזמין לאולפן אנשים שטופי שנאה. "מה שאנחנו מוכרים פה", אומר הערוץ לצופיו, "זה כעס ושנאה. אתם שונאים את השמאל? מעולה, בואו נשנא אותו יחד".

יריב אופנהיימר ואיתמר בן גבירצילום: צילום מסך ערוץ 20

מפתה לומר שערוץ 20 הוא החמצה. לערוצי הטלוויזיה ולגופי התקשורת המרכזיים יש בעיות רבות: שטחיות, נטייה לסנסציה, אינטרסים עסקיים וגם חוסר הגינות שלעתים זועק מן המסך. ערוץ 20 היה יכול לעשות טלוויזיה אחרת ולהציג את המיינסטרים במערומיו. תחת זאת הוא לקח את כל המחלות של התקשורת המרכזית, הקצין אותן ואז יישם אותן על עצמו, עד שהפך לקריקטורה רדודה. הוא פועל בדיוק כמו גופי התקשורת המרכזיים, רק יותר רע.

היה גם מפתה לומר שערוץ 20 הוא החמצה, אבל לשם כך צריך היה להניח שאנשיו באו אל מלאכתם בידיים נקיות. הם רצו לעשות טלוויזיה שונה, טובה יותר, אבל איכשהו משהו התפספס. אני לא חושב שמשהו התפספס. אני לא חושב שיש מישהו בערוץ שחש תחושה של החמצה. נראה דווקא שבערוץ 20 עובדת חבורה של אידיאולוגים מסורים, אידיאולוגים של קיטוב, של הקצנה, אידיאולוגים שיודעים שככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר, שמדי ערב דופקים שעון במכונה שמייצרת שנאה, והם עושים זאת בהנאה ובצורה מרשימה.

ניסיתי לצפות בערוץ 20 במשך שבוע. החזקתי רק ארבעה ימים, וזה לא מפני שהערוץ מפסיק לשדר עם כניסת השבת. אחרי כמה ימים של חשיפה למנות של שנאה שמומלצות לאדם בריא במשך שנה תמימה, התחלתי גם אני לשנוא. אני שונא את המדינה, את הפקקים, את אלו שטסים לחו"ל ונהנים, את החום, את הזיעה, את הטעם של הקפה, את המוסך, את השכנים. אני שונא את כולכם. ואם לרגע אחד מתגנבת אלי טיפה סוררת של סימפתיה, קורטוב בוגד של אהבה, הקשבה ואמפתיה, אני יודע בדיוק מה עלי לעשות כדי לטפל במחלה.

כתבות מומלצות

דיוקנאות של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו אקלה בתערוכה לזכרה בעיר ג'נין, לפני כשבוע

חדשות היום, 25.5

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"