פרידה מרות בונדי, העיתונאית שעשתה הכל בלי טרראם

(מעין ממואר)

דורון רוזנבלום צרוב
דורון רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רות בונדי
רות בונדיצילום: דן פרץ
דורון רוזנבלום צרוב
דורון רוזנבלום

את רות בונדי — העיתונאית, המתרגמת והסופרת, שנפטרה לפני שבוע בגיל 94 — הכרתי בשלושה המשכים, במעגלים מצטמצמים והולכים.

בראשון — כקורא וכמאזין בילדותי — מול הרדיו הגדול, בהופעותיה בתוכנית הסאטירה "שלושה בסירה אחת", ובכתיבתה ב"דבר השבוע", המוסף שהגיע לביתנו החיפאי מגולגל, מדיף ריח של צילום, כיוון שהודפס במין טכניקה הקרויה "דפוס שקע", והביא "עולם ומלואו" (כשם אחד המדורים): מיכאל אוהד על תיאטרון בתל אביב הזוהרת (שרגא פרידמן! זהרירה חריפאי!) ופסטיבלים בעולם; נחום פונדק, איש העולם, על אפריקה המתעוררת; זאב רב־נוף על קולנוע; ביוגרפיה על המינגוויי שפורסמה בהמשכים; ונסים אלוני שכתב על נחל אלכסנדר המצטמק (בוריס כרמי צילם אותו עומד במפושק משני עבריו).

בין כל הפלאים הללו הזדהרה רות בונדי בטור ההומוריסטי "יהיה טוב", בכתבות ובראיונות: תמיד בגובה העיניים, בטוב טעם ובהומור דק, מתובל בחוכמות־חיים קטנות כגדולות. טור על מגוון הריחות בהליכה בתל אביב — מאפייה, נגרייה, סנדלרייה, חנות דגים; טור על הנדרים שאנו נודרים לעצמנו בזמן טלטלות בטיסה, שמתפוגגים מיד בנחיתה; עצה מקצועית שלה לעיתונאי — לדעת לקרוא במהופך מסמכים על שולחנות המרואיינים; דיווחים שלה מסווינגינג־לונדון, עם אלילי הנוער דאז, קליף ריצ'רד והלן שפירו ואדם פיית'. גם הראיונות שערכה עם זקני הדור היו חתרניים במעודן, כגון זה עם אביגדור המאירי (נרגן, מלא בחשיבות עצמית, מצולם במרפסת דירתו עם פומית של סיגריה ובחלוק־פיג'מה). לימים, אחרי 30 שנות כתיבת טור, גם כתבה את הטור האולטימטיבי: תיאור הייסורים הסיזיפיים, הגיהנומיים, שבתחזוקת טור שבועי עם כוונת־איכות.

בימי הזוהר של הפרינט והרדיו היה כוח מיוחד להסתר הפנים של הכותבים והשדרנים: הם היו רק שמות, סגנון, קולות ותכנים, והעובדה שלצרכני התקשורת לא היה מושג איך הם נראים אפפה אותם בהילה של בני אלים. ויותר מכל כותבי "דבר השבוע" — הקאמלוט של העיתונות דאז — הסתקרנתי להכיר את המלכה גווינביר, רות בונדי. היה זה בשלב השני, כשנכנסתי בעצמי כאביר זוטר בשערי "דבר השבוע".

המערכת היתה שלושה חדרים דרום־מערביים במרומי "בית דבר", ואחד מהשולחנות המשרדיים, ירוקי הפורמייקה, היה — כפי שאמרו (או נכון יותר, כפי ששמעתי) בשמץ כבוד ויראה — "של רות". "של רות!"... אותה עצמה לא ראיתי ימים רבים, כנראה כתבה מהבית. בהיעדרה שימש השולחן את חברי מערכת מכל הקומה למשחקי שח. יום אחד זה קרה: רות באה! למעשה, כבר יצאה מהמעלית!

בדלת התייצבה אשה אלגנטית וזקופה, ייקית חמורת סבר, עם תסרוקת של מורה. רות! השחמטאים והקיביצערים התפזרו לכל עבר כמו שממיות בחדר שהואר פתאום.

רות בונדי. 2008צילום: אלכס ליבק

בהמשך, באוניברסיטת החיים שנקראה "ישיבות המערכת בקפה תמר", התוודעתי מקרוב לצחוק ולשנינה שלה, לתרבות ולחוכמת החיים, אם גם בריחוק מה של הדרת כבוד. היה זה בימים שבהם "אליטה" טרם הפכה לקללה, והתרבות האירופית עדיין שלחה נציגים חיים ונושמים אל מדרכות שינקין, אלה שבאו "משם", עם כל המטענים. במבטאה הצ'כי הרך, בהערותיה הקצרות והשנונות, בעיניה החומות הגדולות, היה ברות משהו מקפקא, משהו מצ'אפק, משהו מהראבל. היא הרי לא רק תירגמה אותם: היא נשמה כמוהם אותו אוויר, האוויר של פראג.

חלפו יותר מ–30 שנה עד שפגשתי בה שוב, והפעם — בביתה ובמשפחתה. היא כבר היתה קשישה קטנה ושבירה למראה, ועיניה נראו גדולות יותר ונוקבות יותר — באותה חיוניות כמאז, וביתר שאת. אבל היא היתה ההפך משבירה: כשם שחילצה את עצמה מתוך האפר של השואה, עלתה ארצה, למדה עברית להפליא, המריאה בשאפתנות בקריירה העיתונאית והספרותית, כך נתנה גם פייט לגיל ולזמן, וחצבה לעצמה קריירה שנייה ושלישית: בתרגומים, בכתיבה ובפעילות לזיכרון השואה. ממרום שנותיה ופעילותה, אחרי עשרות פרסומים, ספרים וכיבודים, הקריירה העיתונאית בת 30 שנה כבר נראתה כאפיזודה רחוקה. עד גיל מאוחר נהגה במכונית, שחתה יום־יום בבריכה וטסה בקביעות בקו ישראל־צ'כיה כאשר הפכה גם שם לגיבורת תרבות (בעצמי נוכחתי, ולא כקלישאה, באיזו הערצה נישא שמה בבית קפה בפראג). מדי פעם, גם מתוך זיקנה מופלגת וחולי, צץ פתאום עוד ספר קטן פרי עטה, שעורר הדים "שם" יותר מאשר כאן, בארץ שבה מהדהדת רק אקטואליית העסקנים.

במין אלכימיה צ'כית — רכה כמו מהפיכת קטיפה, עוצמתית וקשוחה כמו מנוע של סקודה — הפכה רות את היותה שורדת שואה לתנופת עשייה ותחייה, בהיפוך לאווירת הטראומה והקורבניות השוררת כיום בארץ. עם כל פועלה לשימור זכר השואה, ההתפלשות בקורבניות ובמסכנות היו לה לזרא. אפילו את המספר שעל זרועה מחקה. למה לשאת את אות הקורבן? להנאתו של מי? היו לה דרכים משלה לנקום ברוע. ההישרדות שלה היתה מוארת, חרוצה, שוחרת חיים.

באותו קומון סנס בריא שלא מיצמץ לרגע, אפילו את התבשילים במטבחה הקטן הכינה באותה תכליתיות שבה כתבה את התרגומים, הביוגרפיות והכתבות וספרי הבישול: הכל בחוש־מידה, בלי טרראם, בלי רגשנות, בלי תיבול־יתר או חום מופרז ובלי עודפים: המנות בושלו, הוגשו, נאספו, נשטפו בכיור, וזהו. לשם מה להתרגש, להתמוגג, להחמיא, להגזים? מי כמוה ידע כמה חשוב, בעיקר בחיים המוגזמים האלה שלנו, לשמור על פרופורציות.

כתבות מומלצות

מבט מאחור על שלושה ילדים, בן ו בת קטנים ו בת מתבגרת, עם תיקי גב בדרך ל בית הספר
Royalty-free stock photo ID: 1792161653

Happy school children going to school outdoor at sunny autumn day. Rear view of teen girl and two toddler preschoolers with backpack go to the kindergarten.

I
By Inna Reznik

תלמידים
אחים
אחיות
ילקוטים
ילקוט
תיק
ביס
לימודים

במודעת הדרושים נכתב "לא נדרש ידע קודם". לשם תשלחו את הילדים?

קניות בגדים באינטרנט

אייפון בשקל: איך זה ששיטה של האקרים מהניינטיז עוד עובדת?

"מערבולת"

למרות שהסוף ברור מראש, הסרט הזה הוא כמו פטיש על הראש

לואיס המילטון

מרצדס ייצרה מכונית ש"קופצת כמו קנגורו". גם המילטון סובל

מדפי ממתקים בסופר

כיף כף מטורקיה ופתי בר מפולין: החברות שמוכרות כחול לבן מחו"ל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"