את התערוכה של פיטר ברויגל חייבים לראות, אבל גם אי אפשר

אני עומד בפתח התערוכה בווינה, נטוע. באתי מרחוק, שילמתי, אבל איני יכול להיכנס. אני חש בעומס יצירות המופת נשפך מבפנים כמו ארון דחוס בבגדים, שאתה יודע שאם תפתח אותו תיקבר

דרור בורשטיין
וינה
דרור בורשטיין
וינה

עם הכניסה לאולם המואר בזהירות אני רואה את זה: ברויגל צייר אותנו. אותנו, כלומר את הקבוצה האנושית. הוא צייר את התערוכה הזאת עצמה, הגם שהוא מת לפני 450 שנה. עמדתי מול שני ציורים. בינם לביני הפרידו כמה עשרות מתבוננים. את הציורים אי אפשר היה לראות כמעט. היה צריך לפלס אליהם דרך בתקיפות מנומסת. בעודי עושה זאת, נדחק ומתנצל, ידעתי שברויגל היה מצייר אותי אילו היה שם. זה סוג המבט שהוא מציע לנו: מבט במוזרות האנושית, שבמיטבה היא משחק לא מזיק וּבִמְרָעָהּ היא אלימות מחרידה. עשרות אנשים עומדים צפופים ומנסים להביט בתמונה ישנה של עשרות אנשים אחרים: מי שרואה כמה זה משונה הבין את ברויגל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ