כשהערך האמנותי ניצב מעל הכל, התעשייה הדוקומנטרית פונה לכיוון מסוכן

20 שנה אחרי "ג'נין ג'נין", סרט תיעודי נוסף מעורר סערה אחרי שתחקיר חשף כי חלקים בו זויפו. תירוצי הבמאי מאותתים על עיוות מוסרי ומבהיל

יואב רינון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מתוך הסרט "סבאייה", העוסק בהצלת נשים יזידיות. בסיס מוסרי רעוע
מתוך הסרט "סבאייה", העוסק בהצלת נשים יזידיות. בסיס מוסרי רעועצילום: LOLAV MEDIA / GINESTRA FILM
יואב רינון

"סבאייה", סרטו התיעודי של הבמאי הכורדי־שוודי הוגיר הירורי, שמתאר את גורלן המזוויע של נשים יזידיות שנחטפו בידי ארגון דאעש, וכיצד חלקן ניצלו בזכות פעילים ב"מרכז הבית היזידי" שבסוריה, עורר תהודה רבה כבר בהקרנת הבכורה שלו לפני כשנה וחצי. עתה הוא מעורר תהודה חדשה, אחרת מזו שזכה לה עם צאתו לאקרנים, אך חשובה לא פחות, כאשר במוקד המהומה נמצאת שאלת הקשר בין תיעוד, סרט תעודה ואמת.

דיויד סטברו מציין במאמרו ("הארץ", 6.6.2022) ש"אחת הסיבות ש'סבאייה' זכה לתשומת לב כה רבה היא העובדה שהבמאי הירורי צילם את המתרחש לבדו והוא מביא סיפור ללא פילטרים — כך שאצל הצופים נוצרת תחושה שהם נמצאים עמו במקום עצמו בזמן אמת". אך על פי תחקיר שפורסם באתר האינטרנט השוודי Kvartal, שסטברו מצטט במאמרו, פילטרים בסרט היו גם היו: הירורי, כך נטען שם, "זייף לכאורה סצנות מפתח והציג מצגי שווא".

אך כאן יש להדגיש שהבעייתיות שסרטו של הירורי הציף עתה מובנית למהות הסוגה (ז'אנר), ששתי המילים המרכיבות אותה, "סרט תעודה", מצביעות עליה. שכן בעוד שהתעודה, לפחות לכאורה, מחויבת לערך האמת, הרי שהסרט מחויב בראש ובראשונה לערכים אחרים, אסתטיים־אמנותיים, ורק אחר כך, אם בכלל, לאמת. יש לזכור שתיעוד, בניגוד לעריכה, אינו משנה את החומרים עצמם, אינו מקצר אותם, ובוודאי שאינו הופך אותם לסיפור. אבל סרט התעודה, שנשען על התיעוד, עושה בדיוק את זה: הוא עורך את החומרים כדי להפוך אותם לסיפור. סרט תעודה, מעצם מהותו, הוא יצור היברידי, המחבר שני עולמות ערכיים שאינם חופפים זה לזה ולעתים אף סותרים זה את זה.

על כך יש להוסיף בעיה נוספת, והיא שהתיעוד, כשלעצמו, לא מחויב להיות מעניין בשום צורה שהיא. עצם קיומו הוא הצדקתו היחידה. הסרט, לעומת זאת, שואף להיות מעניין כדי שיוכל לגרום לצופה להישאר עמו לכל אורך הדרך. זו הסיבה שיוצריו של סרט, כל סרט, יעשו כל שביכולתם כדי להפוך אותו למעניין; ואחד הדברים שהופכים סרט למעניין הוא יכולתו לספר סיפור מעניין, כלומר להישען על נרטיב שיש לו התחלה, אמצע וסוף, ושיש בו מתח, פעולה והתפתחות. מאפיין זה, שנכון לגבי סרטים באופן כללי, תקף במיוחד לגבי סרט תעודה, שהחומרים שבונים אותו הם בבחינת נתון קבוע מראש, ולא, כמו בסרט אמנותי, דבר מה מומצא, שאפשר לעצב מלכתחילה באופן מעניין. זה לא בהכרח דבר רע, ובמקרים מסוימים זה אפילו מסייע לטוב: לא פעם העריכה היא זו שמצליחה להעניק לחומר חשוב, אבל מוכר לעייפה, נופך של חידוש, וזה, בתורו, פותח מחדש דיון שאחרת לא היה נפתח.

הטריילר ל"סבאייה"

מכאן, שבכל הנוגע ל"סבאייה", אין ממש חדש בכל הנוגע לשאלת מעמד האמת בסוגה של סרטי התעודה, שכן זו האחרונה היתה קיימת שם מלכתחילה. החידוש נמצא במקום אחר, בהתרחקות המודעת של היוצר/ת מכל מה שקשור ב"תעודה" לטובת התקרבות אל כל מה שקשור ב"סרט". שכן אם עד עתה השאיפה של יוצרי/ות סרטי התעודה היתה לטשטש את ממד ה"סרט" כדי לחזק את ממד ה"תעודה", כלומר להציג את עצמם/ן כמחויבים לאמת ההיסטורית התיעודית — אותה אמת שהסרט, כסרט, רק משקף אותה נאמנה — הרי שעתה מופיעה מגמה חדשה ומסוכנת. מגמה זו לא מצביעה רק על התרחקות מהאמת ההיסטורית לטובת מה שמכונה "האמת האמנותית", אלא גרוע מכך: מה שחשוב עתה הוא ה"אמנות", זו שלאמת שלה יש ערך מוחלט, נעלה ועליון על הכל, כולל, ולמעשה בעיקר, על האמת ההיסטורית־תיעודית.

הבמאי הירורי עצמו הוא מי שניסח במפורש את ההיררכיה החדשה שבין "סרט" ל"תעודה" כאשר אמר, בתגובה לשאלותיו של סטברו, את הדברים הבאים: "חשוב גם לזכור שעקרונות היצירה של סרטי התעודה אינם זהים לאלו של דיווח עיתונאי. יצירת סרטי תעודה אינה שיטה נרטיבית ניטרלית ואובייקטיבית. בשוודיה במיוחד הסוגה הזאת הגיעה לרמה אקספרסיבית ואמנותית באמצעות מסורת ארוכה של יוצרי קולנוע תיעודי רבים שהצליחו בעולם... זהו מדיום שונה מדיווח עיתונאי, שיש לו דרישות קפדניות של ניטרליות ואובייקטיביות ובצדק".

מעניין לשמוע כאן את המחמאה ל"רמה" — הגבוהה כמובן — של אקספרסיביות אמנותית. זה לא רק שילוב מבחיל למדי של נרקיסיזם ואפולוגיה — אחרי הכל, הירורי נמצא בעמדת מגננה בהקשר האתי — אלא בעיקר, הצהרה חד־משמעית שמדובר בהתפתחות ערכית חיובית, שבה האסתטיקה עולה על האתיקה, שמה שחשוב הוא "השקפה אישית", "השקפה ייחודית" ובעיקר "ביטוי אמנותי יצירתי", ולא מחויבות ל"הצבעה על הדברים כפי שהם אכן היו", אם לשוב לביטוי הבעייתי של ההיסטוריון לאופולד פון ראנקה.

הבעיה הגלומה באידיאל החדש הזה חורגת בהרבה מעבר לשאלת הסוגה ומאפייניה. כל עוד המתח בין האתי לאסתטי מוגבל לתחומה של האמנות, כלומר לתחומו של הסרט הלא־תיעודי, מדובר בתופעה מבורכת, שגם יוצרת קרקע פורייה לדיון משמעותי, וגם בונה את הגשר הנכון בין האמנות לחיים, כך שהראשונה תוכל להשפיע באופן ממשי על האחרונים. אבל ברגע שעוברים לתחומו של סרט התעודה, אנו נמצאים בעולם שחוקיו צריכים להיות שונים לחלוטין, וזאת דווקא בגלל מטרותיו המוסריות של הדיון על בסיס של תיעוד.

הרי הסרט על שפחות המין היזידיות וילדיהן נועד מלכתחילה לעורר תשומת לב לזוועה המוסרית שנמצאת בתשתיתו של ארגון דאעש, כדי להצביע על הצורך להיאבק בו עד חורמה מצד אחד, ולהציל את קורבנותיו, הנשים והילדים, מצד אחר. אך אם הסרט מראה עדויות מצולמות על מקרה א' וטוען שמדובר במקרה ב', ואם, מה שגרוע פי כמה, הסרט מביים אירועים ומציג אותם כאילו הם תיעוד ישיר של מה שהתרחש במציאות, או־אז הטיעון לאמת ההיסטורית, אותו טיעון שעליו נשען הבסיס המוסרי של הסרט התיעודי, נפגע באופן קשה, ולעתים גם אנושות. ומה שנכון לגבי סרטו של הירורי נכון פי כמה לגבי סרטו של מוחמד בכרי, "ג'נין ג'נין".

מתוך "סבאייה". בתגובתו לתחקיר, הבמאי החמיא לרמה אקספרסיבית של היצירהצילום: באדיבות yes דוקו

הסרט הדוקומנטרי הזה, שמטרתו לתעד את נקודת המבט הפלסטינית על מה שהתרחש במחנה הפליטים ג'נין במסגרת מבצע חומת מגן ב–2002, נמצא בוויכוח משפטי סוער כבר 20 שנה, כאשר במוקד עומדת הטלת ספק במה שהוצג בו כעובדות המעידות על פשעי מלחמה. בהקשר זה כדאי לצטט את דבריו של פרופ' דוד צנגן, ממובילי המאבק נגד בכרי ומי ששירת כרופא קרבי בקרב בג'נין. וזו תגובתו בכתבתה של נירית אנדרמן ("הארץ", 13 באפריל 2020):

"אני נלחם בכל דרך בשקר ובהסתה, כי אלה גורמים שפיכות דמים נוספת. זו המוטיבציה שלי בסיפור הזה. כך אני פועל ביומיום שלי כרופא שמטפל ביהודים ובערבים ועובד עם רופאים פלסטינים, וכך אני פועל במאבק הזה נגד 'ג'נין, ג'נין'. אינני רוצה לפגוע באיש, אלא לעצור הסתה. מה שמפריע לי בעיקר בעלילה הזאת, מעבר לשקר, זה שהיא מרבה שנאה במקום להראות איך אנחנו מביאים לשלום ולחיים יחד במקום הזה. בכרי הוא איש של אמנות, הוא לא אמור לחרחר מלחמה, אבל סרטו הוא ניסיון לירות במדינת ישראל ולהסית אנשים שילכו להתאבד עלינו. למה להגיד שמילאנו את הבורות של ג'נין בילדים? למה לומר שהרסנו את בית החולים אם לא נורה לעברו אפילו כדור אחד? למה לראיין בסרט אדם שמספר שירו לו ביד וברגל, אבל אני טיפלתי בו בשטח ויודע, וגם סיכום המחלה מבית החולים העמק מוכיח, שאין שום פציעה מכדור ושכל הסיפור הזה לא נכון? זה ניסיון לעשות מאיתנו חיות כדי שבני עמו של בכרי ישנאו אותנו".

צנגן אינו פרופסור בתחום מדעי הרוח, קל וחומר פרופסור לקולנוע, ולכן לקביעתו ש"איש של אמנות לא אמור לחרחר מלחמה" אין משקל של ממש. גם השימוש שלו בגוף ראשון רבים — "אנחנו" ו"מאיתנו" — יוצר הכללה שלא ברור למי בדיוק היא מתייחסת. ה"אנחנו" הזה בוודאי לא כולל אותי, שבניגוד גמור לפרופ' צנגן ממש לא רואה "איך אנחנו מביאים לשלום ולחיים יחד במקום הזה". אני גם סבור שאיני היחיד שנמצא מחוץ ל"אנחנו" של פרופ' צנגן, אבל זה כבר שייך לתחום הסברה והפרשנות. מה שגם שייך לתחום הסברה ופרשנות היא הטענה של צנגן, שהסרט הוא "ניסיון לירות במדינת ישראל ולהסית אנשים שילכו להתאבד עלינו", וכמוה גם האמירה שלו: "זה ניסיון לעשות מאיתנו חיות כדי שבני עמו של בכרי ישנאו אותנו".

אבל כאשר פרופ' צנגן אומר "למה להגיד שמילאנו את הבורות של ג'נין בילדים? למה לומר שהרסנו את בית החולים אם לא נורה לעברו אפילו כדור אחד? למה לראיין בסרט אדם שמספר שירו לו ביד וברגל, אבל אני טיפלתי בו בשטח ויודע, וגם סיכום המחלה מבית החולים העמק מוכיח, שאין שום פציעה מכדור ושכל הסיפור הזה לא נכון?" הוא נמצא בתחומן של העובדות ושל הנתון להוכחה, או, במילים אחרות, בתחומם של האמת או השקר, ובלי שום גוני ביניים.

בכתבתה שאלה אנדרמן את בכרי "אתה לא חושב שהיית צריך לבדוק טוב יותר את מהימנות העדויות?" והוא ענה: "לא, לא הייתי בודק". כאשר אמרה לו המראיינת: "גם בית המשפט העליון קבע שהיו בסרט שקרים", תגובתו היתה: "נכון, אבל לאיש אין מונופול על האמת. כי לאמת יש כמה צדדים, ומה שאני רואה מכאן את לא רואה משם. האמת היא רשומונית, אין אמת מוחלטת. פשוט מאוד. לכן באיזו זכות בית המשפט העליון יכול לפסוק שיש בסרט שקרים, על סמך מה?"

מתוך הסרט "ג'נין ג'נין". הבמאי בכרי טען כי "לאיש אין מונופול על האמת"

ראשית, גם הטענה שאין אמת מוחלטת, וגם הטענה, הקיצונית עוד יותר, שהאמת היא רשומונית, לא נשמעות משכנעות כאשר מדובר בסרט שטוען לתיעוד של פשעי מלחמה: או שהיו פשעים או שלא היו פשעים; או שאנשים נרצחו או שהם לא נרצחו. בני אדם אינם החתול של שרדינגר: הם או חיים או מתים; הם לא גם מתים וגם חיים בו בזמן. אבל שתי המסקנות שאליהן קופץ בכרי — ראשית, שלבית המשפט העליון אין היכולת, ושנית, שאין לו הזכות לפסוק שיש בסרט שקרים — הן לא רק מופרכות, אלא בעיקר שומטות את הקרקע מתחת למטרתו של בכרי עצמו.

בכרי אינו כופר רק בזכותו של בית המשפט העליון של מדינת ישראל לדון בשאלת האמת והשקר; אלא כופר בזכותו של כל בית משפט שהוא לעשות זאת, משום שהאמת היא "רשומונית", כלומר תלויה לחלוטין בנקודת מבטו של המתבונן. היא סובייקטיבית במהותה, ואין לה שום ממד של אובייקטיביות. פירושו של דבר הוא, שהדבר היחיד שקובע מהי האמת הוא אני ודעתי שלי. ואם אכן זה המצב, אז מה שיקבע בפועל מהי האמת הוא לא הצדק — משום שמלכתחילה אין שום משמעות למושג הצדק בעולם שמתנהל על פי אמת סובייקטיבית — אלא הכוח. ובהיעדר משפט, הכוח, כפי שבכרי יודע היטב, נמצא לעתים נדירות לצדו של הצדק, ולא רק כאשר מדובר בפלסטינים.

איתי רום ("הארץ", 8.8 2022) כבר הצביע על הקשר בין סרטו של הירורי לבין מקומם של הבימוי ולעתים גם השקר בסרטים דוקומנטריים ישראליים, כולל "ג'נין ג'נין". וכך הוא מסכם את טיעוניו: "משום מה, התנהלות שאצל עיתונאי תיחשב לרשלנית ואצל במאי ריאליטי לנצלנית — הופכת אצל במאי הדוקו ל'בחירה אמנותית'. אבל כאשר עוסקים בדמויות בשר ודם, בדיקת העובדות, הצגתן באופן הגון ומתן זכות התגובה למי שעולות כנגדו טענות הן לא רק 'כללי אתיקה עיתונאיים' אלא גם כללי מוסר בסיסיים".

רום צודק, אבל אני חושב שמדובר בהרבה יותר מכך. ראשית, מאחר שהמשפט כן עוסק בהבחנה בין אמת לשקר, ובמקרה זה בהקשר של פשעי מלחמה, ברגע שמתקבל הטיעון שהיה שקר בנקודות מסוימת ומהותיות לטיעון כולו, הדבר מטיל צל כבד של שקר על הפרויקט כמכלול. אם אכן בכרי מוגדר כמי ששיקר בדברים מסוימים מהותיים, מדוע להאמין לדברים אחרים שהוא אומר? ויותר מכך: תוצאות המשפט יגררו השלכות משמעותית על מה שבסופו של דבר ייזכר בתור האמת על מה שקרה בג'נין, ולא רק על ידי הצד הפלסטיני, אלא גם על ידי חלק מאותם אנשים בצד הישראלי שרואים את מבצע חומת מגן כרחוק ממוסרי. שכן אם בכרי הוא זה שהציג את הצד הפלסטיני, ואם בית המשפט קבע שיש בהצגה זו ממד של שקר בכל הנוגע לעובדות, או־אז הדיון בשאלות מוסר, קל וחומר בשאלות פליליות, סופג מכה קשה.

אך למלחמה לטובת "האמת הסובייקטיבית" יש השלכות לא רק על העיתונות ועל המשפט; יש לה גם השפעה ישירה על מעמדה של האמת בעולם שבו היא הולכת ונשחקת לטובת "אמת אלטרנטיבית", אותה "אמת" שממנה קצרה הדרך אל הפייק־ניוז, שנטועים עמוק לא רק במחוזות השקר, אלא גם, שלא לומר בעיקר, במחוזות ההסתה. הטיעון לאמת רגשית, לאמת אישית, לאמת עליונה ומוחלטת דווקא משום שהיא נטועה בביטחון המלא שלי בצדקתי, טיעון זה הוא בדיוק הטיעון של מי שיוצאים נגד זכותו של בית המשפט העליון בישראל לקבוע משהו, בכל עניין שהוא. כאן אין שום הבדל בין בכרי לבין אלה שהוא יוצא נגדם, ולכן טיעון מסוג זה משחק היטב לידיהם של מתנגדי הדמוקרטיה ואוהביה הנאמנים של האוטוריטריות והדיקטטורה. אין ספק, לקבלת עקרון הכפפת הצדק לחוק ולמשפט יש מחיר, שהוא לא פעם כבד מאוד, ולעתים לא נדירות גם כרוך בעוול; אבל הוויתור על החוק והמשפט לא יוביל לצדק; הוא יוביל להתעצמות הרוע. ומזה יש לנו, כבר עכשיו, די והותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ