מהמובארקים לפיטורים, תוך שנה וחצי. פרק מספרו של נדב איל - הקצה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהמובארקים לפיטורים, תוך שנה וחצי. פרק מספרו של נדב איל

לכתבה
REUTERS

מתוך הספר "המרד נגד הגלובליזציה", הרואה אור בימים אלה

178תגובות

בסוף שנת 2009 חזרנו לישראל. זו לא היתה החלטה מובנת מאליה; רבים מחברינו נותרו בבריטניה והמשיכו לעבוד וללמוד שם. לונדון היא עיר חמימה ונדיבה לבני לאומים אחרים, ולמרות זאת לא רצינו לשלם את מחירה של הגירה: הזרות. גילינו שמעבר לכל טיעון אידיאולוגי אנו לא רוצים להיות זרים בארץ נוכרייה.

שמחנו לחזור הביתה, אבל המציאות הישראלית נדמתה מנותקת, מבודדת מהמתרחש באותם רגעים ברחבי העולם. אולי היו אלה הלימודים בלונדון ומה שהבנתי במהלכם, ואולי סיקור המשבר הכלכלי העולמי, אבל התקשיתי להאמין למראה עיני. באירופה החלו מתפתחות תנועות המחאה נגד השיטה הכלכלית שכשלה, המערב חש התפכחות כואבת, אך זו טרם הגיעה לישראל. היא נותרה קפואה בזמן. הדבר הראשון שהיה קל להבחין בו הוא מחירי המזון ברשתות השיווק בישראל. הם היו בלתי סבירים אפילו בהשוואה לחנויות יוקרה בריטיות, וזה היה רחב יותר. מבנה המשק הריכוזי, חוסר הבושה בקשרי הון שלטון, שוק הסלולר, הנדל"ן, כולם היו נגועים בתאוות בצע ומחירים בלתי הגיוניים בעליל. השוויתי מחירים, הבטתי בשערי מטבע וכוח קנייה — וגם בשירותים הציבוריים המתכווצים של המדינה. זו לא המדינה שממש השתנתה בשלוש השנים שנעדרתי; זה היה העולם, ואני בתוכו.

ישראל נוסדה כמדינת רווחה. ההסכם הישראלי תבע מאזרחי המדינה נכונות להקריב עבור ביטחונה, אך בתמורה גם העניק ביטחון חברתי ותעסוקתי נרחב, מגובה בערכים של סולידריות נדירה. הממשלה סיפקה רשתות הגנה נרחבות לאזרחיה, אבל מאידך גם עסקה במעורבות ישירה, בעייתית ולעתים מושחתת במשק. בתחילת שנות ה–60 נהנתה ישראל מאיזון תקציבי וצמיחה מצוינת, אך המצב הידרדר במהירות אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. הסובסידיות גדלו במאות אחוזים וכך גם תשלומי ההעברה. המשק נקלע לסחרור שבשיאו אינפלציה של מאות אחוזים. היה זה עידן ההודעות הדרמטיות של שר האוצר בטלוויזיה, הדולרים מתחת למזרן והחשש מפיחות בחצות הלילה. במחצית שנות ה–80 יישמה ישראל את תוכנית הייצוב הכלכלית שהצילה מעשית את המשק. היסטורית, התוכנית החלה מבטלת מאפיינים סוציאליסטיים בכלכלה הישראלית ומטה את החברה הישראלית למודל ליברלי של שוק חופשי, מותאם למציאות גלובלית. הגלובליזציה איננה מבקשת, היא מצווה, וציווייה בישראל היו ברורים. פתיחת השוק למשקיעים זרים, הפרטת תעשיות ממשלתיות ולאחר מכן גם שירותים חברתיים, שחרור השקל הישראלי מהצמדות ורצועות ניוד למיניהן והפיכתו למטבע נסחר בחופשיות, הורדת גירעון וצמצום קצבאות למיניהן, ביטול סובסידיות וחסמים שגוננו על תעשיות ותיקות, למשל מפעלי הטקסטיל בעיירות הפיתוח.

תוכנית הייצוב הצליחה והובילה לעידן של שגשוג. המשק חווה צמיחה מחודשת והחל נפתח לכלכלה הבינלאומית, עניין שהואץ בעקבות ועידת מדריד ב–1991 והסכמי אוסלו ב–1993. בניהם ובנותיהם של מייסדי המדינה והעולים החדשים, הדור השני, נהנו מיכולות השתכרות גוברות, תוצאה של מדיניות מיסוי ליברלית. אלה מביניהם שעבדו במגזר הציבורי אף זכו להגנות המסורתיות של הסכמים קיבוציים.

אדם גורר מזרן בשדרות רוטשילד
בקיץ 2011 . גל המחאה הנרחב
בתולדות המדינה
Oded Balilty / AP

לגלובליזציה יש השפעות מוארות ואפלות, והן מתקיימות במקביל. הפערים בישראל בין עשירים ועניים הלכו והתרחבו. המפעלים שנסגרו בעיירות הפיתוח, כמו המפעלים בפריפריה האמריקאית, לא הוחלפו בתעשיות היי־טק בפריפריה. נוצר בישראל מעמד של בעלי הון אדיר, משפחות ספורות ששולטות בחלקים נרחבים מהמשק. הממשלה לא ויתרה באורח מוחלט על מעורבותה בכלכלה, וחלק מהטייקונים החדשים לא רצו שתוותר; כך יכולים היו להרוויח יותר ממעמדם הייחודי וחיבורם לשלטון. החל מסוף שנות ה–90 החלה ישראל יוצרת אנומליה מיוחדת: לא מדינה סוציאל־דמוקרטית ולא מדינת שוק חופשי ופתוח. מצד אחד, תחרות מוגבלת ומחירים גבוהים לצרכן, ומצד שני צמצום ההשקעות בתשתית וברשתות ההגנה החברתיות. זה היה מודל שלוקח את הרע מכל העולמות. ב–2010 ישבתי לצד סבתי בת ה–80 כאשר אושפזה בבית החולים, מיטתה הוצבה במסדרון. כאשר תמר רעייתי ילדה את בתנו הבכורה גם היא אושפזה, לאחר הלידה, במסדרון של חדר יולדות.

בני הדור השלישי לתקומה, שאנו נמנים עמם, הבינו כי הרצפה עקומה. סיכוייהם להגיע להישגי הוריהם קלושים. הישראלים עובדים קשה מאוד בכל השוואה בינלאומית, מובילים תעשיית היי־טק גלובלית ונטל המס עליהם גבוה למדי. בסופו של יום הם הגיעו לסופרמרקט עם מחירים מופרכים, תוצאה של חוסר תחרות ביבוא ובין רשתות השיווק. הבנקים מכרו להם שירותים המלווים בעמלות מנופחות. הם שילמו חשבונות גבוהים עבור שימוש בטלפון סלולרי, איבדו כל הגנה קבוצתית במקום העבודה, חויבו למעשה לקנות ביטוח בריאות פרטי "משלים" וגילו שחינוך הוא אולי חובה, אבל בהחלט לא חינם. בפרט בלט הקושי לרכוש דירה: עד שנות ה–90 הפעילה המדינה תוכנית אפקטיבית של משכנתאות בערבות מדינה, אך אט־אט ביטלה את הסבסוד לתוכנית ולמעשה חיסלה אותה. רכישת דירה הפכה לעניין המצריך מאות משכורות חודשיות, לפני מס, וזוגות השתעבדו למשכנתאות ענק אשר מומנו לעתים על ידי דור ההורים שנאלץ לפדות את כל חסכונותיו כדי "לעזור לילדים". בבריטניה, שממנה חזרנו, כבר שלטה ממשלה שמרנית־ימנית, וזו הציעה תוכניות נרחבות לסיוע לזוגות צעירים ברכישת דירה. התשובות בישראל, לעומת זאת, היו פשוטות ואכזריות: תסתדרו לבד. זה היה מיושן ועבש, דקלום ריק של סיסמאות על היצע וביקוש, תוך התעלמות מכך שהממשלה היא השחקן המרכזי ביותר בשוק הנדל"ן.

זה היה מאוד מתסכל. שוחחתי עם כמה פוליטיקאים שהכרתי מעבודתי ככתב פוליטי. ניסיתי לשכנע שבמציאות גלובלית, שבה קל להשוות מחירים ושירותים, הביזה הזאת לא תעבור בשלום. פניהם נאטמו כאשר שמעו על מחירי הדיור או עלויות חינוך פעוטות. חלקם טענו שזהו "שוק חופשי", בשעה שלמעשה היה מדובר בשוק מונופוליסטי, קרטליסטי. אחרים, בשמאל, היו מוטרדים מכך שתחרות תגרום לאובדן מקומות עבודה.

המזרח התיכון החל נע בתנועה הגדולה של האביב הערבי. היא הלכה והתפשטה. כישראלי, זה היה מתסכל. הציבור התעורר בכל העולם, אבל אצלנו נותר מטושטש. המשבר הפיננסי הגדול חשף את כשלי השוק החופשי והגלובליזציה, הבהיר את מצוקת מעמד הביניים, אך ישראל צלחה אותו בשלום וכך גם נמנעה משינוי. בפברואר 2011, ובניגוד לכל עצה שקיבלתי מחברי הטובים, פירסמתי מאמר גדול ב"מעריב". כותרתו היתה "המובארקים שלנו".

"הם מלווים אותנו כבר עשרות שנים. בדיוק כמו הנשיא המצרי. מקבלי ההחלטות שתמיד היו שם. שקולים, מנוסים ויציבים... ראינו איך שערם מאפיר וכרסם משמינה. לא נכחיש זאת: אלה המובארקים שלנו. צפינו כיצד ניצחו, הפסידו ושוב ניצחו. לבסוף הבנו שזה לא משנה אם ינצחו או יפסידו, כמו מובארק, הם תמיד איתנו. התבוננו בפליאה בקשרים העסקיים שארגו לעצמם, בחסות הכוח ובעזרתו. התבקשנו לפרגן לבכירים שבהם כאשר פיתחו טעם יקר לדירות יוקרה, לבתי נופש, לסיגרים, לחברים עשירים מאמריקה ולתאגידי ענק עלומים. מדי פעם כשל אחד מהם בפרשה 'מביכה'; בשחיתות, במעשים מגונים, באונס או רק בהפרת אמונים. כמה שנים של קלון, ידענו, והם יחזרו. הם תמיד חוזרים".

במאמר השוויתי מחירים. למשל איך ליטר חלב בישראל הוא בין היקרים בעולם, ויקר בהרבה מהחלב בבריטניה — בעוד שהמשכורת הממוצעת הישראלית נמוכה ב–50% מזו הבריטית. הדוגמה המקוממת ביותר, שצוטטה מאוחר יותר שוב ושוב, היתה שמן הזית, מוצר שבמחירו מעורבת המדינה ושוב, הוא יקר יותר בישראל מאשר באירופה.

"ראו את המטריקס. אנחנו חיים בתוכו. בסרט רואים בני אדם שהפכו לסוללות למען המכונות. הם חולמים חיים מדומיינים במציאות הווירטואלית של המטריקס, בשעה שהמכונות מנצלות את חום גופם כדלק, כאנרגיה לעצם קיומן. גם כאן בנו לנו עולם דמיוני. אנחנו מספרים לעצמנו שזו מדינה עם שוק חופשי ותחרות. האמת היא שהטייקונים מנהלים את המשק שלה, בריכוזיות אדירה... זה המשק החופשי שלנו שבו מחירי השיחה הסלולרית הם, פחות או יותר, זהים. ומחירי האינטרנט. והמחירים של חלב ברשתות השיווק. וכדי לקנות דירה צריך להשתעבד לבנק של הטייקון, שבונה גם את הדירה אגב, והשותף שלו מוכר את המוצרים ברשת השיווק... התמונה המצטיירת היא של מדינה שהפכה למושבה שמייצרת רווח בשביל בעלי מטעים, שטסים במטוסים פרטיים ושולחים את רווחיהם, פרי השעות הנוספות של כולנו לחו"ל, להשקיע במזרח אירופה ולקנות בניינים היסטוריים בניו יורק... למרבה מזלם הנדיר של הטייקונים, ישראל היא אי מבודד מבחינה מסחרית וגיאוגרפית. אם אפשר להגביר את התחרות — להתיר יבוא, להגביל מונופולים — ישכרו הטייקונים לוביסטים שילכו אל המובארקים, וכולם יחד יסכלו את האפשרות שמר וגברת ישראלי יצליחו לחסוך קצת כסף לדירה של הילדים. אומרים לנו שאנחנו שוק חופשי, כמו באמריקה, כמו באירופה, אבל האמת מבצבצת. אנחנו רק סוללות קטנות שעובדות קשה מאוד ומדמיינות חופש כלכלי שאיננו".

קשה להפריז בעוצמת הסערה אחרי הפרסום. קיבלתי מאות תגובות בשבוע, והתחלתי בסדרת מאמרים על מה שעורכַי בעיתון כינו "המטריקס של מעמד הביניים בישראל". תפוצתם בפייסבוק וברשתות החברתיות היתה נרחבת. אנשי עסקים הציעו שאקים מפלגה והבטיחו מימון. גורם פוליטי בכיר הציע שאצטרף "לזירה הציבורית". אתר ביקורת תקשורת האשים אותי בפופוליזם ושלהוב הרוחות. עורך של עיתון גדול המקורב לבנימין נתניהו כתב מאמר שבו סיפר שצפה בסרטי המטריקס אך אני בהחלט לא קיאנו ריבס, הגיבור הראשי בהם, "ממש לא" (ובכך דייק, לצערי). חברים בירכו אותי על "אומץ לבי", עניין שנראה לי מוזר מאוד בשעתו והתחוור מאוחר יותר. העיתונים הכלכליים ובראשם "דה מרקר" עסקו במשך שנים בריכוזיות במשק הישראלי ופילסו באומץ דרך מלאת מהמורות, אך מאמרי המובארקים יועדו לציבור הרחב. המאמרים העריכו שמעמד הביניים הישראלי קורס תחת לחץ גובר; לכוד בברית בלתי קדושה בין טייקונים, נציגי סקטורים ופוליטיקאים בלתי מתחלפים.

דברים החלו להתגלגל מהר. המאמרים הצטרפו למגמה גוברת בעיתונות העברית לעסוק בצרכים ובמצוקות של שכבות מוחלשות ומעמד הביניים, והדרך שבה הריכוזיות פוגעת ישירות בעתידם של ישראלים. שלושה חודשים מאוחר יותר פרץ חרם הקוטג' בעקבות העלאות המחירים של תנובה. ביולי 2011 פרצה המחאה החברתית, והשתתפו בה מאות אלפי בני אדם. זה היה גל המחאה הנרחב ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, ורבים מחברי ובני דורי השתתפו בו. במקביל לכל האירועים האלה השתלט בעליה של איי־די־בי אחזקות, נוחי דנקנר, על "מעריב" ומינה את שלוחיו כעורכים בעיתון. הוא היה הטייקון המוכר בישראל, וייתכן כי רצונו בעיתון היה תוצאה של ביקורת ציבורית נרחבת על מבנה הפירמידה בחברות האחזקה שלו ועל הדרך הספקולטיבית שבה נעשה שימוש בכסף שגויס מהציבור.

בתחילה עוד התפרסמו מאמרים שלי על המחאה החברתית, עניין שהעיתון התיימר להוביל. בהדרגה, ובאורח מתוחכם ומתחמק, התבקשתי לחדול מכתיבה פובליציסטית בתחומים חברתיים וכלכליים ולהתמקד בנושאי חוץ. אני מצדי המשכתי לכתוב ומאמרי החלו נפסלים. זו היתה חוויה מבלבלת, משום שהיו כמה שיחות שהבהירו שיש לי "חופש מלא", אך זה לא התקיים. היה ברור שעתידים לטהר אותי. במקביל, "מעריב" נקלע לקשיים וחיפש את מי לפטר. במחצית 2012 זומנתי לשימוע לפני פיטורים והודעתי מיד כי אני מוותר על הזכות הזאת; פוטרתי לאלתר. העורך הראשי (ניר חפץ) אף לא טרח להתקשר. בכך באו לסיומן שמונה שנות עבודה ב"מעריב", בין היתר כפרשן פוליטי.

זו היתה תחושה משונה מאוד, סוריאליסטית. הספר הזה עוסק בצדדיה המוארים והאפלים של הגלובליזציה, וגם במנגנונים של ניצול וכוח כלכלי. פגשתי אנשים שדברים כאלה קרו להם, אבל התקשיתי להאמין שפתאום זה קורה לי. והנה עוד שיעור: כאשר דבר כזה קורה, לבסוף, אתה לבד. במאמר באתר האינטרנט "העין השביעית", העוסק בביקורת התקשורת, סיכמו בתמציתיות ששילמתי "מחיר יקר" על האג'נדה החברתית במאמרי. זו לא היתה הפרזה, אבל המחיר שאחרים שילמו היה יקר יותר.

כעבור כמה חודשים החלה קורסת האימפריה שבנה נוחי דנקנר, כמו מגדל קלפים. 

_______________

נדב איל הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 10. ספרו החדש מתפרסם השבוע בהוצאת ידיעות ספרים

הרשמה לניוזלטר

מחפשים חומר קריאה משובח לסוף השבוע? הירשמו עכשיו

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות