שגרה היא סתם פיהוק, עד שמגיעים לזיקנה

סיפור גנוז של העיתונאית, הסופרת והמתרגמת רות בונדי, המתפרסם במלאת שנתיים למותה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רות בונדי
רות בונדי
רות בונדי

לכל מבחני היכולת שלי נוספה בראשית שנת 2006 התמודדות חדשה. להפתעתי הרבה זכיתי בפרס היצירה על שם לוי אשכול מטעם קרן ראש הממשלה לשנת תשס"ו. חשבתי שהגיל יהיה בעוכריי. הזכייה בפרס, כמובן, גרמה לי נחת, והיתה תוספת הכנסה הרצויה תמיד, אך היא גם הפחידה אותי, כי בעיניי פרס היצירה מחייב יצירה. לא סתם כתיבה, אלא מה שמכונה כתיבה יוצרת, כתיבה שיש עליה חותמת ספרות יפה, גם אם אין בה קרן אור. אל הספרות היפה לא מגיעים מכתיבה עיתונאית ועיונית כלאחר יד. דרוש מעוף, שחרור מכבלי האחריות לעובדות. יש מי שממריא על כנפי הדמיון, יש מי שמדדה בצעדים זהירים, לא בטוח בעצמו. אני.

אמנם התכוננתי לכתוב ספר חדש בלאו הכי, אבל עכשיו נצמדה לכוונה גם התחייבות בלתי־חתומה לכתוב אותו. זה עלול להיות הספר האחרון שלי — איך אוכל לכתוב על הדברים הקטנים, היומיומיים, השוליים, כפי שכתבתי רוב ימי? רק לא להיכנס ללחץ, לא להיבהל. כתיבה דורשת ראש צלול, נשימה עמוקה.

בדרך כלל בהלה קשורה אצלי בדברים טכניים, מכניים — מכונית, מחשב, מעלית, מכשירי חשמל. התגובה הראשונה לתחושת הבעתה וחוסר האונים כשמשהו מתקלקל אצלי, היא להרגיע את עצמי: אז מה כבר יכול להיות? אזמין גרר ואחכה שעה־שעתיים בשולי הכביש, באפוד זוהר. אקרא לטכנאי שיציל את הדיסק הקשיח. אחכה במעלית התקועה, מישהו חייב לשמוע את פעמון האזעקה. זה עוזר לזמן קצר ואחר כך בא לרוב מעשה נואש שמגביר את הנזק, כאילו נמחק ניסיון כל השנים ונותרנו רק אני והבהלה, דפיקות הלב, הזיעה, היובש בפה, ולבסוף התשישות והחרדה: אולי זו ראשית השקיעה? אקח את עצמי בידיים.

כוונותיי הטובות נצמדות לרוב לתאריכים — ראש השנה, השנה האזרחית החדשה, יום ההולדת. מכאן והלאה יחול מפנה. אטייל שוב על פני הארץ, אצא בערבים להצגות תיאטרון, אלך לתערוכות מוצגים בלי משפטים קדומים, אחזור ואקרא ספרים שאהבתי. אצא מהשגרה.

לשגרה יצא שם רע. דרוש ריגוש, חידוש, מימוש עצמי. שגרה זהה לשעמום, להליכה בתלם, לאפרוריות. שגרה מעלה דמותו של פקיד זוטר בגוברניה רוסית, של ביורוקרט נוקשה במונרכיה האוסטרית־הונגרית. שגרה קוצצת כנפיים, חונקת כל שינוי. שגרה היא סתם פיהוק — עד שמגיעים לזיקנה. ואז השגרה משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה.

הבית המגן, ההליכה הבטוחה בחשכת לילה בלי להיתקל בדברים, שעת הקימה, הרוטינה (ביטוי ידידותי יותר משגרה) של שחייה, מקלחת, ארוחת בוקר, כתיבה. החפצים במקומם הקבוע, פעם בשבוע כביסה, פעם בשבועיים ניקיון יסודי, פעם בחודש מספרה, שנים אותה התספורת. הפנים המוכרות של הירקן, פקידת הדואר, החשמלאי. המכונית העתיקה. חדשות של חמש. שיחת הטלפון הקבועה בשעה שבע בערב. עוד יום של שגרה נינוחה. לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד השיבושים.

כל כך הרבה דברים נוטים להשתבש ולהתקלקל — המקרר, המזגן, הטלפון, אני עצמי — והלכה השגרה ועמה השקט הנפשי. אולי בגלל חוסר היכולת הגובר להתמודד עם תקלות, לא להיכנס לפאניקה. קפריזות המחשב מבהילות אותי. מכונת הכתיבה "אוליבטי" הקטנה ששירתה אותי שנים רבות כל כך היתה חברה נאמנה, אך המחשב הוא גולם מאיים. לעולם אין לדעת מתי הוא יחדל לשרת אותי ויתחיל להשתולל, ואני לא המהר"ל מפראג שהיה יודע כיצד לאלף אותו.

רות בונדי ודוד בן גוריון
רות בונדי מראיינת את ראש הממשלה דוד בן־גוריון, תחילת שנות ה–60צילום: מתוך האלבום המשפחתי

האחיזה בשגרה לא באה מתוך רתיעה מפני חידושים או הפתעות, אלא מתוך פחד האי־שגרה, החשש לשינויים לרעה והפתעות לא נעימות. בשורות נועם בלתי־צפויות תמיד רצויות, רק שהיחס בין מהלומות פתאומיות ושמחות מפתיעות הוא תשע לאחת, במקרה הטוב.

הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי, לא לכתוב תמיד את אותו הדבר, במילים אחרות. עליי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין, וגם לא לתת לשואה להשתלט עליי — אף שחברי ועדת השיפוט של פרס היצירה ציינו בהחלטתם דווקא את תרומתי "לחקר יהדות אירופה ובעיקר יהדות צ'כיה לפני ובמהלך השואה", והביעו את תקוותם שאמשיך "לתעד פרקים עלומים נוספים מספרות השואה".

לא כל כך נהיר לי למה מצפים ממני, אבל דבר אחד ברור: אני לא מסוגלת לכתוב על השואה אלא דרך מחקר, נאחזת כבעוגן הצלה בעובדות, כל כמה שאפשר להגיע אליהן. המסמכים, העדויות, ספרי מחקר על השואה הם חומת מגן, כדי שהשואה לא תוכל שוב להיאחז בי ולערער את שיווי המשקל שלי, הרופף בלאו הכי.

לקח לי קרוב לחמישים שנה עד שהייתי מסוגלת לכתוב על השואה בגוף ראשון, וגם אז רק בצמצום: הקדשתי לה באוטוביוגרפיה רק שני פרקים, ושאר הפרקים הוקדשו לחמישים שנות חיי בארץ, שבאו אחריה, אך היא מבצבצת מבין כל שורותיהם.

עדיין קשה לי לספר על חוויות אישיות, על רגעי האימה. אני מלאת הערכה לאותם ניצולי שואה, שמסוגלים למסור בקביעות עדות אישית באוזני תלמידי בתי הספר ולחשוף את כאבם כל פעם מחדש. עדיין קשה לי לראות סרטים המתעדים את ההרג, את ההתעללות ביהודים, לקרוא את עדויות עובדי הזונדרקומנדו, לעבור את יום השואה על כל הגודש שלו.

בניגוד לציפיות, הגיל לא עושה את שלו ולא מקל על הזיכרונות. להפך. במשך שנים הייתי עסוקה מדי בפרקי החיים החדשים: להיקלט, לגדל בת, להתבסס במקצוע, לרכוש דירה, לראות עולם. עתה העבר אורב בחשכה.

על השואה אני יכולה לכתוב רק בשפה יבשה, במילים פשוטות, קטנות, ורק על הדברים שקדמו להשמדה, על הניסיון להיאחז בחיים, על פרטים משניים — על עיתוני הילדים בגטו טרזין, על מעון הילדים במחנה המשפחות בבירקנאו, על הומור שחור, על יחידים שגם הם היו בשולי האירועים — אך לא על המוות עצמו. אני נעצרת על שפת הבור — ונסוגה, מנסה לתאר לעצמי את מישנקה, האניצ'קה, קארליצ'ק, אוויצ'קה ושאר ילדי הגן שלי בבירקנאו נדחסים לתאי הגז, נחנקים — ונמלטת. מילים לא יכולות לשאת את מותם.

____________________

ספינת הנייר הגיעה ליעדה / טל בשן

נכנסתי לאחרונה לכונן המחשב של אמי (מעשה לא קל עבורי), בתקווה למצוא קטע מתאים לפרסום לציון יום השנה השני למותה. הזכרתי לה (אני משוחחת איתה די הרבה) את הקטע המטלטל שכתבה על הקשישה המאושפזת, שפורסם ביום השלושים לפטירתה, ואת פרק הסיום החזק מספרה "רצינות ההומור", שהוצאתי שנה לאחר לכתה.

אז מה עוד השארת לנו, אמא, תהיתי, ואמי ענתה לי, כהרגלה, בכתובים, כמו שביל של אבנים צהובות שמובילות מקטע לקטע. שמות קבצים סתמיים ("חבלי כתיבה", "שגרה") הסתירו אוצר שלא הכרתי: ספר שאמי כתבה בינה לבינה, בגיל 85, בתקופת הפוגה שבין עבודות. "כל ימי כתבתי, ועכשיו אני לא יודעת להפסיק", היא מסבירה שם, "אין כל רע בדבר — הכתיבה היא עיסוק ידידותי לסביבה, לא מרעיש, לא מפריע, בתנאי שלא מטרידים את הציבור בתוצאותיו. אך אני לא יודעת לכתוב לעצמי. מעבר לכל דף מציץ הקורא".

וכך היא משוטטת לה, כותבת סיפורים קצרים, מתוקים־מרים, על האיש שאהב לקרוא ספרי טלפונים ועל אדון רוזן המתלבט מה לכתוב לילדיו בצוואה; על אלמנה שמרגישה אשמה על שאינה מתגעגעת לבעלה ועל שבחי הבריחה מהמציאות. כל סיפור מלווה בביקורת ארס־פואטית על כתיבתה שלה, ובפיליטונים על חומרי החיים (גם שלה) — על נישואים ופרידות, על קמצנים ועושי טובות, על מבקרים שלא מבינים כלום ועל "אריכות ימים כמפגע אקולוגי". והשואה, כמובן.

התקשיתי לבחור קטע אחד מתוך ים הפנינים הזה (אולי גם מתוקף האחריות שאני חשה כשומרת עזבונה), ולבסוף בחרתי את הקטע שלמעלה, אולי מפני שיש בו קצת מכל דבר שהיה גם בה: ביקורת עצמית לצד יצירתיות שופעת, אחיזה בשגרה לצד כמיהה להתחדשות, התמודדות עם חרדות וזיכרונות אפלים, לצד אופטימיות והומור משובח. "אני שולחת ספינת נייר קטנה על פני זרם הכתובים ורואה אותה מתרחקת", כתבה בסיום, "נהנית מעצם ההשקה, כמו כל הילדים, גם ילדים זקנים שלא הספיקו להתבגר". הנה, ספינת הנייר הגיעה ליעדה. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ